נחלת אבות על אבות ה:כ

מפני שזכר למעלה שצריך האדם להיות מתלמידיו של אברהם אבינו שיהיה לו – "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה", אמר בין תימא שכבר יביא הצורך להגעת השלמות האמתי, שיהיה האדם "עז כנמר" – לא בעל "רוח נמוכה ונפש שפלה". "ורץ כצבי" – שהם כפי הנראה הפכיים למדות שזכר למעלה, אבל שיהיה זה לתכלית השלמות והוא "לעשות רצון אביך שבשמים". כי כבר ישתמש האדם בקצת הפחיתות מהכעס והעזות והאכזריות להעניש את הרשעים על כבוד השם, וכמאמר המשורר (תהילים יח, כז): "ועם עקש תתפל 1 בכתוב: "תתפתל". ". אבל בתנאי שיהיה – "רצון אביך שבשמים", כי מזולת זה אין ספק שה"עז פנים" הוא – לגיהנם ו"בוש פנים" הוא – ל"גן עדן". ולפי שהשלמיות האלה הם מושגים באמצעות התורה, ובהיותנו בגלות לא נוכל ללומדה כראוי, בקש מהשם שיבנה עירו בימינו ויתן חלקנו בתורתו, כדי שבה נזכה לכל השלמיות האלה. זהו קשור המאמרים וטעם סמיכותם.

ואמנם מה היתה כוונת יהודה בן תימא ראוי לעיין עליו מאד. כי יקשה ראשונה – למה שבח ה'עזות' שהיא מדה פחותה בעצמה. ואם אמר על ההתגברות לעשות רצון השם, הרי כבר אמר: "וגבור כארי". ושנית – למה ייחס העזות לנמר ולא לארי ולא לדוב, כי אין אחד מהם בוש במעשיו. והג' – למה אמר: "קל כנשר ורץ כצבי" – בהיות שניהם אחד, כי הרץ הוא הקל ברגליו. והד' – אומרו: "וגבור כארי" והגבורה המשובחת באדם היא אשר תהיה, כפי הכעס והטריפה כמו שהוא הענין באריה. ויותר היה ראוי שיאמר וגבור כדוד, או כאחד מגבוריו, או כאחד מן הענקים המפורסמים בגבורה. וכן הקלות היה ראוי ליחסו ולהעריכו אל עשהאל קל ברגליו (שמואל ב' ב, יח) לא לצבי. האם יש פעולות שיאות לאדם השלם לעשותם כדרך בהמיי? הלא כבר כתב הרמב"ם בפרקים שהציע לפירוש המסכתא הזאת, שחיות האדם אינו כחיות הבעל חיים, ולא כוחותיו ככוחותם, ולא יוכללו תחת סוג אחד. וכן יקשה בקלות, לפי שהקלות באדם היא מדה פחותה כמו שאמר 2 לעיל פרק ג'. : "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". ושלמה עליו השלום אמר (משלי כט, כ): "ראית 3 בכתוב: "חזית". איש מהיר 4 בכתוב : "אץ". בדבריו תקוה לכסיל ממנו". וגם המהירות היא מדה בלתי משובחת והכתוב גנה אותה – "הגוי המר והנמהר" (חבקוק א, ו). והחכם אמר 5 רבי שלמה אבן גבירול. : "פרי המהירות חרטה", ועבודת השם יתברך ביישוב השכל תעשה לא בקלות ראש ומרוצה ומהירות וטירוף הדעת.

וכבר ידעת שבעל אורח חיים בהקדמת ספרו פירש המשנה הזו וייחס – "עז כנמר" – כנגד המלעיגים על האדם כשידקדק במצוותיו ובתפלתו, וכשיניח ציצית ותפילין ומעשה שאר המצות ואומר שזה נחלק לשלושה. האחד – בענין חוש הראות כשיעצם עיניו מראות ברע, ועליו אמר: "קל כנשר", כי הנשר יטוש בקלות האויר כעין הראות. והב' – "רץ כצבי" שהיא תנועת הרגל. והג' – "גבור כארי" והוא בגבורת הלב. ושעל שלושתם אמר דוד (תהילים קיט, לה-לז): "הדריכני בנתיב מצותיך" – זה הרגל; "העבר עיני מראות שוא" וגו' – זה העין; "הט לבי אל עדותיך" – זה הלב.

והרב מתתיה פירש ארבע אלה שזכר בן תימא – על ארבע כוחות שבאדם המשרתים לכוח השכלי, או מנגדים, או מזיקים אליו. האחד – הוא הכוח הזן שתכליתו לתת תמורת מה שנתך. ולהתמיד המין והמשילו לנמר, לפי שהנמר יש לו תמונות, כמו שאמר (ירמיה יג, כג): "ונמר חברבורותיו 6 בכתוב: "חברברתיו". ". וכן זה הכוח יש לו שינויים ותמונות רבות. ואמר שישתמש ממנו לעבודת השם לא לתכלית הערב. והב' – הוא כוח ההרגש וענין החושים, והוא אשר המשיל ב"קל כנשר" שלשון נשר הוא מלשון נשרו עליה תחתיה, כי העלה הנופלת כשתיבש, יאמר עליה לשון 'נשירה' – והיא תנועה קלה. ואמר שלא ישתמש ממנה לא בחושים ולא בתנועות כי אם לעבודת השם. והג' – הכוח המדמה ובכללו המשותף שמקבל צורת המוחשיה והעצרם, והמשילו ב"רץ כצבי". כי איננו מהיר התנועה בקלות כהרגש הנמשל בנשר, אבל צריך אל שישקטו ההרגשים וינוחו והוא צביונו של אדם. ואמר שיהיה בזה כל מחשבתו והכנתו לקבל השפע האלהי. והד' – הוא הכוח המתעורר וקראו: "גבור כארי", לפי שיצטרך גבורה עצומה זה כלל דבריו בזה.

ואתה תראה כמה מהחולשה והרפיון בכל אחד מהפירושים האלה, ושאר דברי המפרשים על זה אין ראוי לשום לב אליהם. לכן חשבתי דרכי בפירוש המשנה הזאת מג' דרכים.

הדרך הראשון – הוא ששיער התנא ד' סיבות היותר עצמיות שיביאו האדם להתרחק מהמצוות:

הראשונה – היא מפני הבושה ולשונות בני אדם, אם המלעיגים במקיימי המצוות, ואם חושבים שהאדם מקל עצמו בדקדוק המצוות ועשייתם. הלא תראה מה שאמרה מיכל לדוד כשראתה אותו מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון האלהים הוכיחתו עליו, ותאמר (שמואל ב' ו, כ-כב): "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים". לפי שחשבה שלמעלת המלכות לא היה ראוי שישפיל עצמו בענין המצוות כל כך. והוא השיבה: "לפני יי' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי 7 בכתוב: "לצות אתי". לנגיד 8 בכתוב: "נגיד". על עם יי' על ישראל ושחקתי לפני יי'". רוצה לומר, שכן ראוי לעשות בעבודת האל יתברך, כי בערכו האדם שפל ונבזה ואין לו הוד מלכות 9 לפי דניאל יא, כא. . והוא אומרו: "ונקלותי 10 בכתוב: "ונקלתי". עוד מזאת והייתי שפל בעיני". אמנם הכבודות ושמירת המעלה במלכים בשרים ובנכבדים היא בינם לבין שאר האנשים, והוא אומרו: "ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה". רוצה לומר עמהם אתנהג כפי הכבוד לא עם האל עליון קונה שמים וארץ 11 לפי בראשית יד, יט. . ולכן היה משבח עצמו על זה באומרו כפי פשוטו: "גם עבדך נזהר בהם" (תהילים יט, יב). והנביא אמר (ישעיה נ, ז): "על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש". ומפני זה ציותה התורה (דברים יז, כ) במלך "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". רוצה לומר, שלא יחדל עם כבוד המלכות ממעשה המצוות כקטון שבישראל ולא יבוש מזה. וזהו שדוד עצמו אמר גם כן על זה (תהילים קיט, פ): "אדברה בעדותיך 12 בכתוב: "בעדתיך". נגד מלכים ולא אבוש". ועל זה אמר התנא: "הוי עז כנמר", רוצה לומר לא תמנע מעשיית המצוות מפני הכבוד ובעבור הרואים, ולא תבוש מהם. כי לענין עשות רצון אביך שבשמים ראוי שתשים מצחך נחושה 13 לפי ישעיה מח, ד. נגד בני אדם, ולא תשוב מפני כל כ'נמר' העומד על דרך שאינו מזדעזע מפני העוברים ושבים ולא יחוש מהם.

והסיבה השנית – המונעת במצוות היא טרדת האדם ועסקו בדברים החומריים השפלים, וחששו אליהם מאד שבעבורם, כדי שלא יפסדו ויאבדו ממנו לא יעזבם ויתרשל וימנע מהמצוות לטרדתם ונטייתם. וכבר זכרו הפילוסופים שיש שלושה מינים מהחיים שהם: חיים בהמיים – הנוטים לצד מטה וכלפי החומר, ואלו יוחדו לבעלי חיים בלתי מדברים. ולכן היו פניהם למטה, לפי שכך היא מגמתם ונטייתם. והחיים האלהיים – השכליים המיוחדים לנבדלים. ולכן היו המלאכים פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, לפי שנטייתם כפי טבעם היא תמיד למעלה. והחיים האינושיים – שהם ממוצעים ביניהם. ולכן היה האדם נצב הקומה ופניו לא למעלה ולא למטה, אלא באמצע, לפי ששלימותו אינו שכליי מוחלט כמלאכים, ולא חומריי כבהמות, אלא מורכב מהמעשים השכלי האלהי. ולכן ראוי שיהיו פעולותיו ומעשיו בחומריותם פונות למעלה לא למטה, כי המעשה הוא כפי החומר והכונה היא כפי הצורה, כמו שאמר (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו" וגו'. הלא תראה שאמר יוסף אל אחיו (בראשית מב, יח): "זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא" – לרמוז שעם היות אצלו מהכעס והנטירה והנקימה הרבה, הנה הוא לא היה פונה אל ההפעליות הגשמיות האלה, כי אם לצד מעלה אל השם יתברך שהוא התכלית האמתי. ולכן אמר דוד (תהילים לח, י): "יי' נגדך כל תאותי"; ואמר עוד: "שויתי ליי' לנגדי תמיד" וגו' (שם טז, ח). וביאר שהיתה מחשבתו בזה כל כך קיימת בו עד שכבר הכוחות הגשמיים לא היו מעיקים על זה. והוא אומרו (שם טז, ט-י): "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון 14 בכתוב: "ישכן". לבטח", כי כל כוחותיו היו שמחות בדעתם, כי לא תענש נפשו. והוא אומרו: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת". ועל זה אמר התנא באמת: "וקל כנשר", רצה לומר לא תהיה פנייתך ונטייתך לצד מטה בעד הדברים החומריים כדברים הכבדים היורדים למטה לארץ, אבל תפנה תמיד לצד מעלה כנשר יעוף השמים 15 לפי משלי כג, ה. .

והסיבה השלישית – היא העצלה או הרפיון וחולשת הכוחות וחוליים, הכל נכלל בזה. וכמה מהאנשים שיתרשלו ממעשה המצוות לזאת הסיבה. ואין ספק כי אם היה אדם תש ומושכב על מטתו בליל סגריר ואפל והוא עצל נרדם, אם יאמרו לו שארנקי של זהב מוטל בדרך, אין רואה שמיד יבהל ויחרד לקום ותוסר עצלתו מעליו, ולא יכול לכיון מלבושיו אי זה ילבש תחלה, וירוץ כאחד הצבאים לא ירגיש באבן נגף וצור מכשול 16 לפי ישעיה ח, יד. אשר בדרך יכהו . וכל החרדה הזאת ישים על קנין הזהב ואולי לא ימצאנו ואם ימצאנו אסף רוח עמל בחפניו לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו 17 לפי תהילים מט, יח. . כל שכן וכל שכן שראוי לאדם שירוץ כצבי בלי עצלה. החלש יאמר גבור אני לעשות רצון אביו שבשמים, כי טוב סחרו מזהב ומפז 18 לפי תהילים יט, יא. כל חפצי' לא ישוו בו ומוצאו מצא חיים בעולם הזה ובעולם הבא והלך לפניו צדקו 19 לפי ישעיה נח, ח. . וכבר הזהירה התורה במעשה המצוות על זה באומרה (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" וגו'. והזהירו על העצלה "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יי'" (שם יז, ח), ושעליו השלום הוכיח עליה מאד "עד מתי עצל תשכב" וגו' (משלי ו, ט). וכנגדו אמר (שם ח, לד-לו): "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מיי'. וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות" 20 בשינוי כתיב. . הנה בעבור זה הזהיר על הזריזות באומרו: "ורץ כצבי".

והסיבה הרביעית – היא מפני אימה. שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח בשער ממגורת הרשעים 21 לפי משלי י, כד. ומיראת פריצי עמינו. וכמה מהפעמים אומה הרשעה גזרה על ישראל לבטלם מהתורה ומהמצוות, והיו בני אדם בטלים מהם מפני היראה, כמו שמבואר בסיפורי בית שני, ועליו אמר דניאל (דניאל ח, יב): "וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה". וכבר אמר שלמה על זה (קהלת ח, ב-ה): "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד 22 בכתוב: "תעמד". בדבר רע כי כל אשר יחפוץ 23 בכתוב: "יחפץ". יעשה. באשר דבר מלך שלטון וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע". רוצה לומר אני אשמור מצות המלך כי כן ראוי לעשותו, אבל זה יהיה בתנאי שפי המלך תהיה מסכמת או בלתי מנגדת – "על דברת שבועת אלהים", שהיא התורה שכאשר לא יהיה כן, אבל שיצוה המלך דבר כנגד הדת "אל תבהל מפניו תלך". רוצה לומר, אל תבהל ממצות המלך, אלא תלך מפניו – תברח, ובשום צד לא תעמוד – ב"דבר רע", כי אף על פי שכל אשר יחפוץ המלך יעשה – "ובאשר דבר מלך שלטון" וגו'. הנה ידוע תדע ששומר מצוה – "לא ידע דבר רע", לפי שחונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם 24 לפי תהילים לד, ח. . וזו היא הגבורה הצריכה בנביאים ובחסידים לשבר מלתעות עוול 25 לפי איוב כט, יז. ולהחזיק בתורת אלהים, אף מתוך הצרות והשמדות. והמופת הגדול אליו ענין אדוננו משה בהתגברו על מלך מצרים בכל מכה, ולא פחד ולא יירא ממנו. ואליהו נגד ת' נביאי השקר. ועל זה אמר התנא: "וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

הנה אם כן, זכר אלה הארבעה כנגד ארבעה סיבות המונעות פעמים רבות את האדם מעבוד את בוראו כדת וכהלכה. וזהו הדרך הראשון .

הדרך השני – הוא שזכר יהודה בן תימא ארבע המדות האלה: "עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי", כנגד הד' נפשות שיש באדם. אשר האחת מהם היא הטבעית הנשואה בכבד, וממנה תבא המזון לאיברים כולם והחוזק בהם. וכבר ידעת שמלת 'עז' תאמר על החוזק כמו "אפס כי עז העם" (במדבר יג, כח); "יי' עוז לעמו יתן" (תהילים כט, יא). ולפי שפעמים האדם ימנע מהמצות לחולשת טבעו ורפיון הרכבתו אמר התנא: "הוי עז כנמר" לא אמר הוי עז פנים אבל אמר "הוי עז". כלומר היה בעיניך כ'עז' וחזק תמיד, כדי לעשות רצון אביך שבשמים ולא תקח לעצמך התנצלות מחולשת הטבע ורפיון ההרכבה, אבל תמיד היה בפני עצמך חזק ובריא אולם לתכלית הזה.

וכנגד הנפש או הכוח הנפשיי אמר: "וקל כנשר", לפי שהנשר יגביה עוף, כן האדם בכוחות הנפשיות אשר בו ישים מחשבותיו ודמיונו בדברים העליונים, שתמיד יהיו רעיוניו פונות למעלה כנשר יעוף השמים 26 לפי משלי כג, ה. .

וכנגד הנפש או הכוח החיוני אמר: "ורץ כצבי". לפי שהפעל המיוחד בזה הכוח היא התנועה וההרגש. וידוע שהצבי הוא מתנועע במרוצה רבה יותר משאר הבעלי חיים, וגם כן הוא חזק ההרגש. כי בתנועת האויר בלבד ירגיש ביאת הציידים. והזהיר התנא את האדם שישים תנועותיו לעשות רצון אביו שבשמים בזריזות ובהשתדלות עצום כתנועת הצבי.

וכנגד הכוח השכלי אמר: "וגבור כארי". לפי שהגבורה האמתית והנצחון הגמור הוא בפעולת השכל ומופתיו. וכמו שהארי הוא המלך בחיות שכולם עובדים אותו והוא לוקח מהם מאכלו ודי ספוקו, ככה השכל הוא מלך בכוחות הוא משתמש מהם בהשגת חושיהם וכוחותיהם. והנה אמר שישים גבורת שכלו וגבורת דעתו בתורה האלהית וקיומה, לא בחקירות משובשות כנגד הדת. והוא אומרו: "וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

הנה אם כן, כלל בד' המשלים האלה שהמשיל כל הכוחות הנמצאים באדם – טבעית ונפשית וחיונית ושכלית. ועל כולם הזהירה התורה "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה).

והדרך השלישי – הוא שכיון באלה הד' אשר זכר הד' סיבות שיש בכל דבר – חומרית, צוריית, תכליתיית ופועלת. כי הנה במה שאמר: "הוי עז כנמר" – רומז אל הסיבה החומריית, רוצה לומר שגופו וחומרו יהיה בעיניו 'עז' וחזק כמו שפירשתי בחוזק הנמר, כדי לעשות רצון אביו שבשמים. וכנגד הסיבה התכליתיית אמר: "וקל כנשר", רוצה לומר שבכל מעשיו ישים כנגד פניו לעבוד אל עליון קונה שמים וארץ 27 לפי בראשית יד, יט. , כי אל זה הסימן והאות האלהי העליון יכיון כל אשר יעשה. וכנגד צורתו אמר: "ורץ כצבי", כי הנה לקח בזה שתוף השם מלשון 'צבי' היא לכל הארצות, כלומר שלא ימצא בו דופי וגנאי, אבל ירוץ למצוה קלה ויברח מן העבירה כ'צבי'. והיופי שהוא השלימות הנמשל את הצורה. ועל הפעל אמר: "וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", רוצה לומר שיהיה פועל המצוות בגבורה מבלי עכוב ומונע כארי שלא ישוב מפני כל בגבורתו, ולא יעשה זה כולו כי אם לאותו תכלית המשובח לעשות רצון אביו שבשמים.

הנה התבאר למה נזכרו במשנתינו אל הד' מזולתם כפי כל אחד מהדרכים האלה. ולמה ומאי זו בחינה שבא העזות והקלות והמהירות שאינו מצד עצמם שהם פחיתיות, אבל הם כפי תכליתם שמאותה בחינה הם שלמיות. ומאי זו בחינה מהמשל יוחסו המדות האלה לבעלי חיים אשר זכר. ומה ההבדל אשר בין "קל כנשר ל"רץ כצבי". והותרו השאלות כולם .

ולפי שלא יחשוב אדם מאומרו: "הוי עז כנמר" שהיה יהודה בין תימא משבח עזות הפנים, לכן הביא מאמרו השני: "עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן". רוצה לומר, הרוצה להכיר מי שהוא לחיי עולם הבא, יראה אם הוא – 'עז פנים' שלא יבוש מעשות דברים מגונים, או לדבר בגאוה וגודל לבב בפני הרבים, או בפני חכם, ולא ישא פנים לזקן, ידע וישכיל אשר כזה ממולא עוונות ותכונות רעות, אין לא תקוה אלא לרדת לגיהנם. ו'הבוש פנים' – שהוא הפכו מורה על טוב המזג ושהוא יזכה לחיי העולם הבא בגן עדן.

ובמסכת כלה (פרק א') הביאו המאמר הזה וניתוספו עליו דברים. ובקצת הספרים תמצאם נכנסים בזאת המשנה והוא טעות, כי נעתקו משם והם על דרך הביאור. כי הנה במשנתנו נזכרו לבד דברי רבי יהודה בן תימא שהם: "עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן", אמנם שמה במסכת כלה דרשו הדבר וחלקו עליו חכמים הלכה למעשה, שפעם אחת היו זקנים יושבים ועברו לפניהם שני תינוקות אחד כסה ראשו ואחד גלהו, ועל זה הביאו מאמר יהודה בין תימא "עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן". ואמר רבי אליעזר שהיה ממזר, וכבר ביאר שענינו מום זר. ורבי יהושע אמר שהיה בר הנדה שאמו נתעברה ממנו בהיותה נדה, ולכן לא היה לו בושת פנים. ורבי עקיבא הרכיב השני ענינים ואמר: ממזר ובר נדה. אמרו ליה היאך מלאך לבך לעבור על דברי חביריך אמר להם אני אקיימנו. הלך אצל אמו מצאה שמוכרת קטנית אמר לה בתי אם תאמר דבר שאומר לך אביאך לחיי העולם. אמרה לו השבע, היה רבי עקיבא אומר בשפתיו ומבטל בלבו אמר לה בנך זה מה טיבו? אמר לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני, ועברתי את זה נמצאת תינוק זה ממזר ובר הנדה. אמרו גדול רבי עקיבא שהכחיש את רבותיו. באותה שעה אמרו ברוך המקום שגלה סודו לעקיבא בן יוסף. ורבי עקיבא מן התורה מנא ליה, שנאמר (הושע ה, ז): "ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו". ואין בגדו אלא זנות, שנאמר (ירמיה ג, כ): "אכן בגדה אשה מרעה". ואין זר כאן אלא – ממזר. אחד גלה ראשו ש"מ גילוי הראש – עזות פנים תקיפא היא.

אבל יש לעיין היכן מצא רבי עקיבא בפסוק הזה עזות הפנים ושהיה בר הנדה וממזר. והפסוקים האלו הם בהושע תחלתם (הושע ה, ה-ז): "וענה גאון ישראל בפניו וישראל ואפרים יכשלו בעונם כשל גם יהודה עמם. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את יי' ולא ימצאו חלץ מהם ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו" וגו'. הנה במה שאמר: "וענה גאון ישראל בפניו" – למד רבי עקיבא שהיה 'עזות פנים'. וגם באומרו: "חלץ מהם" – דרש סמוכים והבין ממנו אותו שגלה את ראשו, כי 'חלץ' כמו – 'גלה' כמו – "וחלצה נעלו" (דברים כה, ט). ומאשר אמר "ביי' בגדו" והוכיח שהבגידה תאמר על הזנות, הוליד מזה שזנות היא בנדה כנגד מצוות התורה, כי על כן אמר "ביי' בגדו". רוצה לומר, שהבגידה והזנות היה עוד ביי' כעבירת הנדה ושהיה ממזר, כי על כן אמר: "כי בנים זרים ילדו". רצה לומר, כי ילדו בנים מאנשים זרים. הרי שכל דברי רבי עקיבא נמצאו בכתוב. ומאשר אמר בכתוב (שם): "עתה יאכלם חדש את חלקיהם" – ידענו שעזי הפנים יורשים גיהנם.

אמנם הביישנים הם מבני ישראל. כי הבושה היא המדה המיוחדת באומה. ולכן יש להם חלק לעולם הבא. אמרו בפרק הערל (יבמות עט, ע"א): שלושה סימנים יש באומה זאת רחמנים, שנאמר (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". רוצה לומר יתן לך תכונה זאת. ביישנים, שנאמר (שמות כ, יז): "למען 28 בכתוב: "ובעבור". תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, שנאמר באברהם (בראשית יח, יט): "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'" וגו'. ואין ספק שמדת הבושת תכלול שלושתם, כי הוא להכיר החסרונות שהאדם מוכן אליהם ולהבין שלמות זולתו. ולזה ירחם ויגמול חסד ויבוש מעשות דבר בלתי נאות. ולזה ילמדון מדת הבשת.

ומפני זה סמך התנא למאמרו זה התפלה קצרה "יהיה רצון שתתן חלקנו בתורתך". לפי שהיא אשר תורשינו מדת הבושת ושאר המדות הנזכרות למעלה, כדי שנגיע לחיי העולם הבא . ולפי שהאמצעי והכלי האמתי לזה היא הישיבה בארץ ישראל ובירושלים עיר הקדש, לכן אמר בתפלתו "שתבנה עירך במהרה בימנו ותן חלקנו בתורתך". כי בהיותנו על אדמתנו יהפוך על עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד 29 לפי צפניה כ, ט. .