נחלת אבות על אבות ה:כא

(כא-כג) כפי מה שנמצא במשניות הישנות הספרדיות במאמרים האלה נשלמו. רוצה לומר מאמר 'בן בג בג', ומאמר 'בן הא הא לפום צערא אגרא'. אבל במשניות אשר אתנו פה היום נמצא עוד מאמר "בן חמש... למקרא" וכו'. ואנחנו נפרשהו כן, בעבור שיהודה בן תימא הזהיר שיהיה האדם – "עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", ושעם הבריות יהיה – בוש פנים. וביאר ואמר שזה כולו ישיג האדם באמצעות התורה עד שמפני זה התפלל לשם שיתן חלקו בתורתו. לכן בן בג בג הסכים עמו באומרו, שכל הידיעות והמדות טובות יושגו באמצעות התורה, אם יעיין בה האדם בשלימות גדול, והוא אומרו: "הפוך בה והפך בה דכלא בה". רצה לומר, שישיב פרשיותיה זו על זו וימצא שכל הדברים נכללו שמה לא תחסר כל בה. וכמאמר משה אדוננו (דברים לב, מו-מז): "שימו לבבכם לכל הדברים... כי לא דבר רק הוא מכם". ודוד אמר לשלמה בנו (מלכים א' ב, ג): "ושמרת את משמרת יי' אלהיך וכו' ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם". שפירש כמו שכבר זכרתי שכל אשר יפנה ויבקש בחקירתו ועיונו ימצא שם. ואיפשר לומר, כי לפי שאמר למעלה: "בן חמש למקרא" וכו' בא 'בן בג בג' לפרש שעם היות שיגבלו הזמנים ההם, הנה בדרך כלל טוב לאדם שכל ימי חייו יעסוק בתורה ויהפוך בה, כי כל השלמיות נמצאות בה ולמה תשגה בני בזרה 1 לפי משלי ה, כ. . ואף על פי שיש עמל רב בעסק התורה – "לפום צערא אגרא". והפירוש הזה כפי הגרסא שכתוב בה כן.

וכלל הענין שירבה האדם בעיון התורה ופלפולה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין כא, ע"ב): " 'קצוותיו 2 בכתוב: "קוצותיו". תלתלים' (שיר השירים ה, יא). אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ מהתורה תלי תלים של הלכות". ועוד אמרו (עירובין נד, ע"א): המהלך בדרכו ואין לו לוייה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט): "כי לוית חן הם לראשך" חש בראשו – יעסוק בתורה, שנאמר: "הם לראשך". חש בגרונו – יעסוק בתורה, שנאמר: "וענקים לגרגרותיך 3 בכתוב: "לגרגרתיך". ". חש במיעיו – יעסוק בתורה, שנאמר (שם ג, ח): "רפאות תהי לשרך". חש בעצמותיו – יעסוק בתורה, שנאמר (שם ד, כב): "ולכל בשרו מרפא".

וכפי מה שפירש על זה הרב מתתיה, הנה כלל בזה המאמר כל עניני החכמות בה' סוגים. האחד – חכמת הדינים והמדות שבין אדם לחבירו, שיהיה חבורו ולמודו עם בני אדם יפה ונאות. ועל זה אמר (עירובין כא, ע"ב): "המהלך בדרך ואין לו לוייה", שהדרך הוא העולם הזה והלוייה הוא חברת בני אדם שאינו יודע דרכי חברתם. הב' – המצוות שבינו למקום, ובכלל עניני האלהות והתכונה, ועליהם אמר: 'חש בראשו' – יעסוק בתורה. רוצה לומר, שאם יפסק בפנות האמונה ושורשיה שהם במדרגת הראש יעסוק בתורה כי שם תמצאם. הג' – חכמת ההגיון ותנאיה והשמירה מהטעות, ובכללה חכמת הדקדוק שיש בה סודות מועילות, ועל זה אמר 'חש בגרונו' – יעסוק בתורה, כי ממנה תוצאותיה. הד' – חכמת הטבע והדברים הסגוליים והכשופים שסיבותיהם נעלמות, ועל זה אמר: 'חש בבני מעיו' – לפי שהם דברים נעלמים ממראית העין ויעסוק בתורה, כי ממנה יצאו תולדותיה. הה' – חכמת הרפואה לשמירת הבריאות והברת החולי, ועל זה אמר: 'חש בעצמותיו' – לפי שהעצמות הם יסודי הגוף וכן הבריאות יסוד האדם. וכאילו אמר שאם יחוש בכל גופו מכף רגלו ועד ראשו – יעסוק בתורה, כי בה תרופות כוללים לכולם הן בנגלה הן ברמז.

ולזה אמר שיזקן ויבלה ימיו בה בהפלגת עיונו עליה יראה מראות אלהים 4 לפי יחזקאל ח, ג; מ, ב. וישיג האמת, והוא אומרו: "ובה תחזי". רוצה לומר, שישיג הדברים הנעלמים מאד שלא תספיק בהם החקירה. והזהירו שאף שתראה שום דבר רחוק מן השכל לפי דעתך – "מינה לא תזוז" ולא תעזוב הדרך התורני מפני חקירות אחרות שכליות, לפי שאין מדה והשערה אמתית – "טובה הימנה". רוצה לומר, שהסברא האינושית והשכל העיוני לא תגיע אל האמת כדרך התורה האלהית.

הנה אם כן כלל במאמרו זה שלושה למודים: האחד – כנגד הנערים והבחורים – "הפוך בה והפך בה דכולא בה", שיתעסקו תמיד בעיון התורה מבחרותם. הב' – כנגד הזקנים – "וסיב בה ובלי בה" רוצה לומר, שיזקין בעיונה, כי אז בימי הזקנה ישיג הידיעות האלהיות מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וזהו – "ובה תחזי". הג' – בענין הספיקות המחקריות – "ומינה לא תזוז שאין לך מדה טובה הימנה", וקרא את התורה מדה, לפי שבה ימדדו שאר החכמות והמוסיף והגורע הוא שקר. ולפי שההתהפכות הזה בתורה כל ימי האדם לא יושג כי אם בעיון רב, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין כו, ע"ב): למה נקראת שמה תושיה מפני שמתשת כוחו של אדם. לכן אמר בן הא הא מסכים לזה: "לפום צערא אגרא". רוצה לומר, כי כפי הצער שיקבל האדם בעיון התורה ככה יקבל השכר באחרונה וכן 'בן בג בג' פירשוהו בן גרים, ו'בן הא הא' פירשוהו – שהיה בן אברהם ושרה שניתוספו בהם שני ההי"ן, שהמביט אל אברהם אבינו ואל שרה תחוללנו יבחר בצער לעבודת קונו בהביטו אל השכר שיקבל עליו.

אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פג, ע"ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד): "אדם כי ימות באהל". ובסוף פרק חלק (סנהדרין קיא, ע"א) דרשו: "ולא תמצא בארץ החיים" (איוב כ״ח:י״ג-י״ד, יכ) – לא תמצא במי שמחייה עצמו עליה. ובפרק עושין פסים (עירובין כא, ע"ב) – במי אתה מוצאה במי שמשחיר עליה כעורב. ובפרק כיצד מעברין (שם נד, ע"א) אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר (במדבר כא, יח): "וממדבר מתנה". חיתך ישבו בה אם משים עצמו כחיה זו שמזרעת ואוכלת – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמרו גם כן: "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט) – חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ולכן ציוה למלך וקרא בו כל ימי חייו (דברים יז, יח-יט). רוצה לומר, שלא יעיין בחכמה אחרת, כי בזאת יקנה שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. ולפי שחייב כל אדם לומר מה שממע בלשון רבו, הביא רבינו הקדוש שני המאמרים האלה שאמרו 'בן בג בג' ו'בן הא הא' בלשונם שהיו אומרים אותה לעם עם היות חבור המשניות כולו בלשון הקדש.

ואמנם המאמר האחר: "בן חמש למקרא" מצאנוהו בקצת הספרים מיוחס אל שמואל הקטן. אמנם קצת מפרשים סמכוהו לבן הא הא. יהיה למי שיהיה הנה קשורו מבואר. כי בעבור שזכר חיוב התמדת הלמוד בתורה לנער ולזקן, בא המאמר הזה לבאר מאי זה זמן יתחיל האדם בלמודה. וזכר בזה מדרגות כפי השנים. ואגב אורחא הודיענו שינוי האדם כל חייו. והנה אמר שבן ה' שנים ראוי לחנך הנער למקרא. וראוי שתדע שהזמנים האלה שזכר כאן הם כולם לענין הלמוד זמני ההתחלה לא זמני התכלית. כי הנה לא אמר שעד ה' שנים יעסוק במקרא, ולא עוד כמו שעושים היום האשכנזים, כי אם בהיות חמש שנים יתחיל להתלמד במקרא. אמרו בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, ע"א): אמר ליה רב לרב שמואל בר שילא עד בר שיתא, לא תקביל מכאן ואילך קביל ואיספי ליה כתורה.

ומ"מ יש מפרשים שבן ג' שנים לאותיות, ומצאו להם סעד במדרש בפסוק (ויקרא יט, כג): "כי תבואו 5 בכתוב: "תבאו". אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" – בפריה של תורה הכתוב מדבר כדאמר (משלי כז, יח): "נוצר 6 בכתוב: "נצר". תאנה יאכל פריה". ורצה לומר, ש"האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) הוא הולד וביאתו הוא יציאתו לעולם. ואמר שג' שנים ויכנס בשנה הרביעית אז יקודש לשם בלמוד אותיות התורה, ובשנה החמישית להוסיף לכם תבואתו. רוצה לומר, שיהיו מוסיפין בלמודו שיכניסוהו למקרא. ובן עשר ראוי שיתחיל במשנה לא שיפסוק מהמקרא עדיין, אבל שיוסיף עליה דבר מהמשנה בהיותו בן עשר שנים מצורף לזה, שבחמשה שנים בהיות למודו כהוגן ידע לקרוא כל הכ"ד ספרים וסימן יפה לכל תלמיד הוא – בה' שנים. ולזה אמרו שישימו הלוי בן כ"ה שנים – ללמוד, ובן ל' – לשרת, לפי שראו שהיה די בחמש שנים ללמודו. ולכן עשה ט"ו לתלמוד שהוא ידיעת הוויות המשנה ופירושם. כי הה' שנים הראשונים במשנה יהיו בעבור שיהיו שגורות בפיו ערוכה בכל ושמורה, ובן ט"ו יכנס להבנת פירושה.

וראיתי מי שפירש בן חמש למקרא ללמוד קריאתה על ספר ועל פה. וכן המשנה בן עשר שיהיו שגורות בפיו. ובן ט"ו לתלמוד הוא כולל לפירוש הפסוק ופירוש המשנה, כי משם ואילך יתחיל ללקחו מעצמו.

האמנם אמר בן י"ג למצוות, כי כן כתוב בתורה (שמות כא, יד): "איש איש". וגבול האיש הוא מה שראוי להוליד. וחכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין סט, ע"א) שמו בו שני תנאים 7 בעניין – "בן סורר ומורה". : האחד – שיהיו לו י"ג שנים שלמים. והב' – שיביא שתי שערות. והנקבה לפי שממהרת להגדל שנה אחת הגבילו שני גדולתה י"ב שנים שלמים. עוד עשה מדרגה אחרת בן י"ח שנה לחופה, וכמו שאמרו בפרקא קמא דקידושין (דף כט, ע"ב): בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה. ולזה הקדים זה התנא שני שנים באומרו: "בן י"ח לחופה", כדי שיהיה טהור לגמרי. ויש דורשין בסימן זה "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג), שמנין והוא י"ח.

עוד עשה מדרגה אחרת בן כ' לרדוף שהם קלי המרוץ והדם רותח. ויש אומרים לרדוף אחרי התאוות אם לא נשא אשה עד אותו פרק. האמנם, לפי שעדיין איבריו רכים ראה שאין האדם שלם בכוחו, אלא עד שלושים שהיא מדרגה אחרת. ובעבור שהשכל בימי הנערות מטורף בהפעליותיו, לכן אמר בן מ' לבינה. רוצה לומר, שאז הוא הזמן לעיין בדרושים העמוקים וכמו שאמרו בפרקא קמא דעבודה זרה (דף יט, ע"ב): "כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) – זה תלמיד חכם שלא הגיעה להוראה ומורה, ועד כמה עד ארבעין שנין. וכמו שאמר משה לישראל (ויקרא כט, ג): "ולא נתן יי' לכם לב לדעת... ואזנים לשמוע 8 בכתוב: "לשמע". עד היום הזה" – שהיו אז בסוף מ' שנה. ועם היות הבינה בבן ארבעים שהוא העיון וההתעסקות להבין, הנה חתוך הדין והפסק אין ראוי שיונחל אדם, אלא בן חמשים שנה, וזהו אומרו: "בן חמשים לעצה". וכתב הרב יונה מבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ומה הצורך לומר לא יעבוד עוד, אלא להגיד שעוד אינו עובד אלא מלמד הלכות עבודה. וייחס בעצה לחמשים, לפי שהעצה צריכה ישוב הדעת ודיעה רבה בנסיון הדברים, וזה כולו יקנה בהיותו בן חמשים לא קודם לכן.

עוד זכר מדרגה אחרת בן ששים לזקנה. רצה לומר, שלא מת בכרת וניצל מכת הרשעים כדאיתא בסוף פרק מגלחין (מועד קטן כח, ע"א). וכתב הרב יונה שהוא רמוז ב"תבא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו), כי מנין ב'כלח' עולה אל ששים. בן שבעים לשיבה, רצה לומר שהוא ראוי לכבדו משום "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב), ומסקנא אפילו זקן אשמאי רוצה לומר – בור מלשון 'שממה', אבל לא שיהיה עבריין. בן שמונים לגבורה, שנאמר (תהילים צ, י): "ואם בגבורות 9 בכתוב: "בגבורת". שמונים שנה". ואמנם אמרו: "בן תשעים לשוח", רצה לומר כפוף מגזירת – "כי שחה אל מות ביתה" (משלי ב, יח). והרב יונה פירש מלשון 'שיחה' שלא נשאר לו מהכוחות כי אם הדבור והכונה שאין להטיל עליו עול צרכי צבור. ואמנם בן מאה הוא "כאלו מת ובטל מן העולם", שכוחותיו בטלים ודבריו אינם נשמעים ואור עיניו גם הם אין אתו.

וכל זה ממה שיורה שאין לאדם להתעסק מאד בענינים הגופיים החומריים. כי הכל כלה ומתבטל רק ביראת השם, כי היא העומדת לאדם לעולמים שממנה יעשה עיקר בנערותו בבחרותו ובזקנותו. ולכן בפרשת שמע נאמר (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם". רוצה לומר, שאל הנערים והבחורים יחנך בלמודה, ואחרי היותם גדולים אמר: "ודברת בם בשבתך בביתך" – רוצה לומר אחרי שיהיה לך בית. "ובשכבך וקומך" רוצה לומר, עד שישכב בקברו ואז תדבק בו תורתו עד יום קומו לתחיית המתים. כי הפרשה מלבד פשט המצוה תרמוז למדרגות האדם בלמוד תורתו כפי דרך המשנה הזו.

והחכם ראב"ע בפיוט אחד אשר עשה, סדר מדרגות שנות האדם וימיו לא לענין הלמוד כי אם כפי התכונות השנים וטבעיו באופן. ואזכרהו לך פה כי הוא מאמר נחמד מאד ויפה עשאו ליום הכפורים ותארו כן:

בן אדמה יזכור למולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

קום והצלח אמרו לבן חמש. מעלותיו עולים עלות שמש. בן שדי ישכב ואל ימש. צוארי אב יקח למרכבתו:

כי מה תאיצון מוסר לבן עשר. עוד מחט קט יגדל ויוסר. דברו לו חן חן ויתבשר. שעשועיו יולדיו ומשפחתו:

כי מה נעימים ימים לבן עשרים. קל כעופר דולג על ההרים. בז למוסר לועג לקול מורים. יעלה חן חבלו ומלכודתו:

כי בן שלשים נפל ביד אשת. קם והביט הנו רשת. יחלצוהו סביב בני קשת. משאלותיו בניו ולב אשתו:

כי נע ונכנע משיג לארבעים. שש בחלקו אם רע ואם נעים. רץ לדרכו ויעזוב רעים. על עמלו יעמוד במשמרתו:

כי חמשים יזכור ימי הבל. יאבל כי קרבו ימי אבל. בז בעיניו את כל יקר תבל. כי יפחד פן קרבה עתו:

כי שאלו מה היה לבן ששים. אין מעשיו בדים ושרשים. כי שרידיו דלים ונחלשים. לא יקומון אתו במלחמתו:

כי שנותיו נגעו אלי שבעים. אין דבריו נראים ונשמעים. רק למשא יהיה עלי רעים. מעמס על נפשו ומשענתו:

כי בן שמונים טורח עלי בניו. אין לבבו עמו ולא עיניו. בז ולעג לבניו ולשכניו. ראש בכוסו ולענה פתו:

כי אחרי זה כמת יהי נחשב. אשרי איש נחשב בגר תושב. אין בלבו רעיון ולא מחשב. רק באחרית נפשו ומשכורתו:

הנה החכם רבי אברהם בן עזרא עשה מדרגות בני אדם כפי שנותיהם. ואין ספק שהיה ממהר את הקץ וקופץ את הזקנה יותר מדי כפי השנים. ולכן התישרו דברי המשנה להשגת תכלית האדם וטובו.

והכלל העולה מכל דברי הפרק הזה, שראוי לאדם שישתדל ידיעת התורה ולמודה ויתיישר באמונותיה ובדרכי מדותיה כי הם אשר יביאו אותו אל תכלית בריאתו והשלמת העולם השפל שנברא עבורו. ובזה נשלמה המסכתא הזאת.

ואמנם הפרק האחר שנהגו העם לקרותו אחרי זה הוא מהברייתות ודברי החכמים במעלת התורה. כי בעבור שהיה תכלית וסוף המסכתא הזאת בזה עצמו ובאזהרת האדם על למוד התורה, ראו לצרף אחריה פרק אחר מזה הענין בעצמו. והיה זה לפי שנתפשט המנהג לקרוא מסכת אבות באותם השבתות שהם בין חג הפסח לחג השבועות. ומפני שהיו השבתות ששה ובמסכת אבות לא היו כי אם ה' פרקים, הוסיפו זה הפרק בשבת האחרון מהם קודם חג השבועות – יום מתן תורה. וכבר ידעת שהברייתות נאמרו בלשון המשנה אבל אינו ממסכת אבות. ומפני שנתפשט המנהג לקוראו וגם לשלימות המלאכה התעסקתי גם כן בפירושו.