נחלת אבות על אבות ה:יח

בעבור שזכר במשנה הקודמת שהמחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים, וההפך בהפך, הביא עליו ראיה ממשה רבינו עליו השלום ומירבעם בן נבט. כי הנה משה רבינו עליו השלום הוכיח לישראל פעמים רבות, והיה לו מחלוקת עמהם להוכיחם וליסרם והם עמו, כמו שתראה ממשה בפרשת בחוקותי, ובפרשת נצבים, ובפרשת האזינו. ומהם גם כן "וירב העם עם משה" עד שהוא אמר: "עוד מעט וסקלוני 1 בכתוב: "וסקלני". " (שמות יז, ב-ד). "וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה) עד שהוא אמר להם במי מריבה "שמעו נא המורים 2 בכתוב: "מרים". " (שם כ, י). ועם כל המחלוקות האלה לפי שהיתה כוונתו לשום שמים, ולזכות את הרבים כרועה נאמן 3 לפי אסתר רבה פ' ז'; זהר שמות כא, ע"א. ועוד. . לכן לא תמצא שנמשך מדבריו שום חטא והזק לאדם כלל. כי בהיות המחלוקת לתכלית טוב היה הברוך הוא מקיימו בידו ולא יאונה לצדיק כל און 4 לפי משלי יב, כא. , והוא אומרו כאן "אין חטא בא על ידו". לא אמר אינו חוטא, כי החטא הוא בבחירת האדם, אבל אמר: "אין חטא בא על ידו", שלא נכשל אדם באמרי פיו ולא יצא לתרבות רעה 5 לפי חגיגה טז, ע"ב, ועוד. מתוך דבריו. אבל תמיד זכה וזכה את הרבים, כי לא די שלא אירע תקלת חטא על ידו לשום אדם, אבל גם היו דבריו מזכים את הרבים, ומוסרו מועיל ומצמיח שלימות בלב בני האדם. ולכן היה מהראוי שזכות הרבים יהיה תלוי בו, כי מאחר שהוא היה סיבת אותו זכות ראוי הוא שיטול עליו שכר. והביא ראיה על זה ממה שאמרה תורה עליו (דברים לג, כא) "צדקת יי' עשה ומשפטיו עם ישראל". רוצה לומר הצדקה הראויה לעשות לשם יי' – עשה תמיד, עם היות שמשמפטיו ומוסריו ותוכחותיו ומחלוקותיו היו תמיד עם ישראל.

וכבר ידעת שהמחלוקת והתוכחות יקרא – משפט כמו שאמר ירמיה (ירמיה יב, א): "אך משפטים אדבר אותך", ונאמר בצדקיהו (מלכים ב' כה, ו) "ויתפשו את המלך ויעלו אותו למלך בבל רבלתה וידברו אותו 6 בכתוב : "אתו". משפט".

ובתלמוד יומא (דף פז, ע"א) פירשו: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שהקב"ה גומלו בכך שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם, כדכתיב (תהילים טז, י): "כי לא תעזוב 7 בכתוב: "לעזב". נפשי לשאול לא תתן חסדך לראות שחת". ומה ענין שהחסיד יראה ה"שחת", אלא שמפני חסידותו אין הקב"ה מניח שתבא עבירה לאחרים על ידו, כדי שלא יתחייב לראות ה'שחת' שהוא גיהנם.

אמנם ירבעם מלבד מה שחטא בעצמו החטיא את הרבים, כי הוא במחלוקתו עם רחבעם בן שלמה כאשר הומלך על ישראל, כדי שהעם לא יעלה לירושלים ולא ישוב לבית דוד, עשה עגלי הזהב וחטא בהם והחטיא את ישראל. ונמשך מזה ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" לא אמר מונעין, כי הקב"ה לא ימנע טוב מבעליו, אבל אמר: "אין מספיקין". וכנוי 'מספיקין' אומר אני שחוזר אל הרבים אשר זכר. רוצה לומר, שירבעם הכיר אמתת אמונת השם יתברך מתוך הנסים והנפלאות אשר ראה שעשה לפניו איש האלהים אשר בא מיהודה 8 עדו הנביא (רש"י). , ושנענשו במיתתו של אותו נביא. ממה שאמר לאשתו אחיה השלוני וממיתת בנו, ושאר הדברים אשר ראה 9 אחיה השילוני ניבא שתי נבואות לירבעם בן נבט. הראשונה – שעה שירבעם שהה בעת ההיא לבדו בשדה, ואחיה היה לבוש שמלה חדשה קרע זה את שמלתו ל-12 קרעים, ונתן לירבעם עשרה (קרעים) לאות, כי אחרי מות שלמה ימלוך על עשרה שבטים [מלכים א' יא, כט-לב]. השנית – ניבא שכאשר חלה בנו הבכור של ירבעם שלחה את אשתו לשאול את פי אחיה מה יהא גורל בנו וזה ניבא – כי בנו ימות, ומביתו לא ישאר שריד ופליט הואיל ועשה את הרע בעיני ה' ויתעה את העם (מלכים א' יד, א-יב). . ואולי אם היה ירבעם לבדו חוטא שהיה שב בתשובה, אבל מלכותו היתה לו לרעתו. כי בעבור החזיקו בו החטיא את הרבים, והעביד את כל שבטי ישראל אשר במלכותו לעבודה זרה, ובהיות כל מלכותו עובדי עבודה זרה תלמידיו ומעשה ידיו – לא היו מספיקין בידו לעשות תשובה, כי לא יוכל. ולכן היה מהמשפט האלהי שחטא הרבים תלוי בו ונענש עליהם בגיהנם, וכמו שנאמר בעונש ביתו וזרעו "על חטאת 10 בכתוב: "חטאות". ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל" (מלכים א' טו, ל). כי גם כן נענש על אשר החטיא כמו על אשר חטא בעצמו. זהו אמרם: "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

ופירשו 11 יומא פז, ע"א. גם כן, שלא יהא הוא יורש גן עדן ותלמידיו בגיהנם וכתוב (משלי כח, יז): "אדם עשוק 12 בכתוב: "עשק". בדם נפש עד בור ינוס ואל יתמכו בו". וכפי זה הפירוש לא נאמר שהצור תמים פעלו 13 לפי דברים לב, ד. מנע ממנו התשובה, ולא החטא מהמזכה את הרבים, לפי שהם דברים נמשכים מפעולותיהם כמו שפירשתי. והיה ענין – "אין חטא בא על ידו" – נכלל בזכה וזכה את הרבים. וכן ענין – "אין מספיקין בידו" – נכלל בחטא הרבים תלוי בו, שהוא הדבר הנמשך מהיותו מחטיא ובלתי שב בתשובה.