נחלת אבות על אבות ה:טו

אחרי שזכר במשנה של מעלה מדות הולכי לבית המדרש, ראה במשנה הזאת לתת כללים מתכונות האנשים בענין הלמוד. ואין ספק שיש למשנתינו זו יחס גדול עם משנת ארבע מדות בתלמידים ושהיה ראוי להיותה בצדה. אבל לפי שענין המשנה ההיא היתה לבד בענין הקיבוץ, רוצה לומר ההבנה והזכירה, והוצרך לחבר אחריה בענין המעשה משנת ארבע מדות בנותני צדקה, ואחריהן להביא משנה אחת כוללת תלמוד ומעשה. והיא: "ארבע מדות בהולכי בית המדרש". לכן הניח המשנה הזאת לזה המקום, שאין ענינה בקיבול ובזכירה כי אם בכוח הבורר שבאדם שבו יבדיל בין הרע, ובין הטוב ובין הצודק מהבלתי צודק. לכן אמר: "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", רוצה לומר – ללמוד ולקבל מהם.

האחד – היא "ספוג שסופג את הכל". רוצה לומר, שמקבל כל מה ששומע ושומר אותו, והיה כצדיק כרשע כדעת המשובש כדעת הצודק. וימצא זה ברוחב הלב וזכרן מאד שאין לו כוח הבורר לברור קצת הענינים הנבונים והאמתיים. ונראה שעל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק הפועל (בבא מציעא פה, ע"א): רבי זירא יתיב ארבעין תעניתא דלישכחא מיניה תלמוד בבלי. כלומר הדברים שיש שם מפלפולי הסברות המשובשות וההויות שעשו לברור האמת מהשקר. כי לא תברר האמת כי אם בהפכו, והיה ירא מאד פן ישארו בשכלו הענינים ההם והתפלל שישכחם, כדי שיהא תלמודו קיים סולת נקייה 1 לפי קידושין עא, ע"ב. . ועליו התפלל דוד באומרו (תהילים קיט, יא): "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך". רוצה לומר, שהיה לוקח אמרתו המוסכם והמאומת למען לא יחטא בשבוש הסברות. ועל זה אמר התנא: "ספוג שהוא סופג את הכל". כי ספוג הוא צמר הים ויש לה בלשון ערבי שני שמות – אספונגה וגאפאפה. וענינו שיש לו חלק לקבל במהרה כל מה שישמע ולהחזיק תמיד.

והמדה האחרת – היא כ"משפך". שכל מה שמכניס בזה מבלי עכוב מוציא בזה מבלי עכוב – הטוב והרע. ומשפך הוא הכלי שמריקין בו המשקין מכלי אל כלי, קורין לו בלעז – אינבוד. והשני מדות האלה אין להם כוח הבורר כלל, כי שניהם ישתתפו בקלות ומהירות הקבול לכל הדברים ויתחלפו, שיהיה אחד מהם שומר את כולם, והאחר שופך את כולם מבלי שיברר זה מזה כלל.

האמנם המדה השלישית – היא כ"משמרת". שהוא כלי מנוקב נקבים דקים, שמפני זה כשמשלכין שמה העסים יוצא דרך אותם הנקבים היין הזך לדקותו, ומלקטת ומשמרת השמרים שמפני גסותם לא יוכלו לעבור דרך אותם נקבים. וכזה ימצא באדם רוע הבורר שיברור בדעות הגסות ויצאו ממנו הדעות המחודדות, לפי שמפני דקותם וחדודם לא יסבול אותם דעתו. גם כי להיותו עקש ופתלתול 2 לפי דברים לב, ה. ויזכור הדעות המשובשות, כדי לקנטר ולא האמתיות המוסכמות. ועל זה נאמר (משלי כח, ה) "אנשי רע לא יבינו משפט", כי לא אמר לא יעשו משפט אבל "לא יבינו", לפי שלרשעתם לא יבינו כי אם הדעות המשובשות.

והמדה הרביעית – היא כ"נפה". והיא כברה המוציאה ומבררת את הקמח. וכבר זכרו בתלמוד הנפה שהיו מנפים בה את המנחות. וענינה שלימות כוח הבורר וטובו שמוציא העפר והאבק הדק שאין בו ממשות בנקביה וישאר בה הסולת הנקייה. כן האדם בשלימות כוחו זה ישליך מעצמו הדעות המשובשות ויחזיק לבד באמת המוסכם והוא הנקרא: גמיר וסביר 3 גמיר וסביר הרי הוא תלמיד חכם ולא סתם תלמיד חכם, וכלשון המאירי: "שכבר למד בכדי צורכו, ושיש לו חריפות ודעת צלול ופלפול מיושר להבחין בין הדברים ולהביאם במצרף, והוא הנקרא כאן (סנהדרין ה, ע"א) – גמירנא וסבירנא". . ובאבות דרבי נתן קראוהו: גמר וכלי זיין בידו.

וכפי דרך המשנה הזאת ה"ספוג שהוא סופג את הכל", או ה"משפך" שמוציא את הכל, שהם המדות היותר פחותות בברירת האמת. הלא המה המדות היותר משובחות שבתלמידים. כי הממהר לשמוע וקשה לאבד שייחס שמה אל החכם, הוא ענין 'הספוג' אשר בכאן. והממהר לשמוע וממהר לאבד שזכרו שם הוא ה'משפך' אשר בכאן. הנה אם כן לא ימצא שלימות בבחינת הכוח הבורר כי אם בנפה שמוציאה את הקמח. והאבק הדק שאינו מועיל לשום דבר בדקותו וקולטת את הסולת הנקייה אשר יאכל לכל נפש 4 לפי שמות יב, טז. . ועם היות התחלת הדבר הזה טבעית, אין ספק שעיקרו בהרגל. כי כאשר האדם ישנה משנתו המוסכמת והמאומתת פעמים רבות ויעזוב שאר הקושיות והפלפולים, אין ספק שתלמודו יתקיים בידו. ולכן אמרו חכמנו זכרונם לברכה (פסחים עב, ע"א): "תנא מניה ארבעין זמנין ודמי... כמאן דמנחא בכיסיה". ואמרו גם כן (חגיגה ט, ע"ב): אינו דומה מי ששונה למי ששונה מאה ואחד. ואף על פי, שאמרו במקום אחר (מגילה ו, ע"ב): אוקומי גירסא סייעתא דשמיא היא, כבר ביארו שהוא על דרך – "בא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח, ע"ב). ולכן הזהירה התורה (שמות כג, ז) "מדבר שקר תרחק", ואמר (דברים ד, ט): "ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים".