נחלת אבות על אבות ה:יב

כמו שזכר ארבע מדות בענין הכעס שהם שני קצוות ושני אמצעיים ביניהם, כך זכר כנגדם ארבע מדות אחרות בתלמידים שהם שני קצוות ושני אמצעיים.

והקצה האחד מהשלימות הוא: "ממהר לשמוע וקשה לאבד". רוצה לומר, שיהיה נקל הקבול, כי השמיעה לא תאמר בכאן שמיעת האוזן, כי אין בה מדרגות בהיות החוש בריא. אבל תאמר על קבול ההכנה, ועליו אמר: "ממהר לשמוע". ואמר: "קשה לאבד" להיות לו כוח הזוכר בשלימותו, ומה שילמד יהיה שמור לפניו. והנה לא אמר בזה חסיד כמו שאמר למעלה, לפי ששם דבר מהמדות וההיכירא האינושית, וכאן בעניני התלמידים והכנתם לשלימות החכמה. ולכן קרא הנבון והזכרן חכם שהיא מעלה שכלית.

ובקצה ההפכי שהוא: ה"קשה לשמוע וממהר לאבד" לא קראו רשע, כי אין זה תלוי במעשים ולא במדות, אבל קראו "חלק רע" לפי טבע מזגו. וביאור זה, שהאדם להיותו מורכב מד' ליחות ימצא פעמים שנוטה מזגו אל הלבנה, ופעמים שנוטה אל הדם, ופעמים שנוטה אל האדומה, ופעמים שנוטה אל השחורה.

והנה בענין הכעס ורצותו שנזכר במשנה למעלה, ובענין התלמידים שבמשנתינו זאת, ידוע שכל חום ולחות הם סיבת הקלות את ההתפעלות. וכל קור ויובש הם סיבות קושי ההתפעלות. והנה הדמיי שהוא חם ולח, הנה מצד החום הוא – נוח לכעוס, ומצד הלחות הוא גם כן לרצות. והשחוריי שהוא בהפך שהוא קר ויבש, הנה מצד הקרירות הוא – קשה לכעוס, ומצד היבשות הוא – קשה לרצות. והנה הלבניי מצד הקרירות הוא – קשה לכעוס, ומצד הלחות הוא – נוח לרצות. ובעלי המרה האדומה אשר הוא הפכו שהוא חם ויבש מצד החום הוא – נוח לכעוס, ומצד היבשות הוא – קשה לרצות. וכפי הדרך המזגיי היה בענין הכעס הלבניי הוא הקצה היותר משובח. והאדומיי הוא הקצה היותר רע. והדמיי והשחוריי הם פועלים שני מיני האמצעיים אשר נזכרו, רוצה לומר – נוח לכעוס ונוח לרצות שהוא הדמיי. וקשה לכעוס וקשה לרצות שהוא השחוריי.

האמנם לענין הלמוד שבא במשנתינו לא היה הענין כן, כי בעלי המרה האדומה מצד החום שבהם ממהרים לשמוע ומצד היובש שבו הוא קשה לאבד, ולכן היה האיש האדומי חכם.

ובקצה המנגד אצלו הוא המזג הלבניי מצד איכותיו, כי הוא מצד הקור – "קשה לשמוע", ומצד הלחות – "ממהר לאבד", והוא – "חלק רע" מהטבע. והיו האמצעיים ביניהם אם ה"ממהר לשמוע" ו"ממהר לאבד" שהוא בעל מזג הדמיי, כי הוא – "ממהר לשמוע" מפני חומו, ו"ממהר לאבד" – מפני לחותו. ואם האמצעיי האחר והוא "הקשה לשמוע וקשה לאבד", כי הוא השחוריי שמצד קורו – "קשה לשמוע", ומצד יובשו – "קשה לאבד". ומזה התבאר, שהמדה הכעסנית היא הקרובה מאד אל החכמים מצד טבעם, ולכן אמר שלמה (קהלת א, יח): "כי ברב חכמה רב כעס". וכן נמצא מאד בטבע החכמים הקפדנות על הדברים יותר מזולתם.

ואודיעך שלא בא המשניות האלה להגיד ולהודיע טבעי המזגים והדברים הנמשכים מהם, כי לא היו הקדושים האלה חכמי המדות ולא חכמי הרפואה. אבל היתה כוונתם שעם היות מזגי האדם נוטים אל הכעס, או אל הסבלנות והריצוי אל ההבנה, ואל הזכרון או להפכיהם, שעם כל זה כבר יוכל האדם בהנהגתו והרגלו הטוב לקנות המדות והקנינים המשובחים, אף על פי שלא יהיו כפי המזגים.

והנה ענינו הרואות שהמלאכה וההרגל ישנה המנהג הטבעי, ושהאבנים שחקו מים 1 לפי איוב יד, יט. להרגל עבור המים עליהם. וכן האדומי כשירגילהו השכל בסבלנות יהיה סבלן והלבניי והשחוריי, אף על פי שלא יהיו מצד טבעם ממהרין לשמוע, הנה אם ירבו יגיעת העיון וההתלמדות תנצח המלאכה את ההכנה הטבעית. וכמו שאמרו (מגילה ו, ע"ב): "יגעת ולא ומצאת 2 בכתוב: "יגעתי ולא מצאתי". אל תאמן". ואף על פי שיהיה מוחו לח ממהר לאבד, הנה כשיקרא וישנה הדבר פעמים רבות יתרשמו בו בהכרח, וכמו שאמר חזור חזור ואל תצטרך לבלדור 3 פתגם מפורסם, שנמצא כבר בספר הקנה (ספר המיוחס לרבי נחוניה הקנה). 'בלדור' – צמח מסוכן המועיל לזכרון. , וכל שכן כשיצטרף לזאת התעלה שבזכותה יתקיים תלמודו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק דמגילה (דף ו, ע"ב): אוקומי גירסא סייעתא דשמייא. ואמרו במסכת ברכות בפרק אין עומדין (דף לב, ע"ב): "מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת".

על כן אמרתי שהמזגים אינם כי אם הכנות טבעיות. והצורות פעמים יגיעו בזולתם כפי ההרגל והמלאכה המיושרת. כי על כן היו המדות והתלמוד הרגליות לא טבעיות, וכמו שביארו החוקר 4 אריסטו. בספר המדות. ומזה הצד הובאו המשניות האלה להודיע שהכל בידי אדם והרגלו הטוב, ומפני זה ציותה התורה על ההכנה, שנאמר (דברים ו, ד): "שמע ישראל" וכו', והזהירה על השכחה "השמר לך ושמור 5 בכתוב: "ושמר". נפשך מאד פן תשכח את הדברים" (שם ד, ט). ואם היו ההכנה והשכחה טבעים לא היה מקום לזה.