נחלת אבות על אבות ה:יא

אתה תראה ששה חלוקים שזכר התנא. אחד – הוא ארבע מדות באדם שכבר נזכרו. הב' – ארבע מדות בדעות שבמשנתינו זאת. הג' – ארבע מדות בתלמידים וכו'. הד' – ד' מדות בנותני צדקה.

והנה נסמכו פה, כי אחרי שזכר ארבע מדות שבאדם בעניני ההנהגה המדינית, והיו בהם קצוות החסיד והרשע ואמצעיים ביניהם, זכר אחריו במשנתינו זו ארבע מדות אחרות בענין הכעס והרצוי. ועם היותם מהמדות אמר בדעות, לפי שהדעת יאמר על יישוב השכל. וכאילו אמר ארבע מדות ביישוב השכל וטרופו.

וכבר הביא בעל השורשים שלשון ידיעה יאמר על ההיכירא כמו ידיעת שחר מקומו אלופי ומיודעי 1 לפי תהילים נה, יד. בעז מודעתנו. ולפי שהאדם המתכעס מתנכר לעצמו, והמרוצה הוא הבא לידי הכרה שכלית, לכן אמר כאן ארבע מדות בדעות. רוצה לומר, בהכרת האדם ויישוב שכלו. ונמצאו גם כן בזה ד' מדות ושני הקצוות. שהם חסיד ורשע הראשונה ושני אמצעיים. ולזה נסמכו המשניות.

והנה הקצה הטוב הוא שיהיה האדם "קשה לכעוס ונוח לרצות". כי בהיותו בעל חומר מחוייב הוא שפעם מה יתפעל ויתכעס. אבל כאשר יהיה קשה לכעוס שיתפעל לכעס על המעט ועל הקושיי, ויהיה "נוח לרצות" ולהשיב מחמה אפו עם דברי חביריו ותלמידיו, הנה האיש אשר כזה הוא החסיד. כי בבחינת היות כעסו בקושי ורצותו במהירות – יודע חסידותו. ועליו אמר הכתוב (קהלת ז, ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס". לא אמר אל תכעס, לפי שהכעס פעמים יהיה טוב באויבי יי' בעשותם את הרע בעיניו, וכמו שאמרו במסכת יומא (דף כג, ע"א): "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". אבל אמר שלא יבהל ושלא יתכעס במהרה ועל צד הבהלה. וגם שיתרצה מהרה, לפי שהכעס "בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט). לא אמר ימצא אלא ינוח, לפי שפעמים ימצא הכעס בלב החכמים, אבל לא ינוח שם זמן הרבה כי אם ינוח אינם חכמים, אבל הם כסילים. ובנוח כעסם עליהם זה דרכם וזה דעתם כסל למו 2 לפי תהילים מט, יד. .

והקצה האחר הוא: "נוח לכעוס וקשה לרצות", שהוא הרשע. כי בהיותו נוח לכעוס – מורה על התבהלות טבעו ורתיחת דמו, והיותו נוטה להרע. ולכן יתכעס מהרה. ובהיותו קשה לרצות – מורה שבטבעו מסכים להרע ולהכעיס, והוא תכלית הרשע. ועם היות שהענינים האלו עיקרם כפי מזג האדם, הודיענו התנא שהאדם בשכלו יוכל להנהיג מזגו באופן שלא יהיה קל ההתפעלות, ולא יתקשה לדברי חביריו. כי בהכיר האדם חסרונו, יכניע יצרו ויתקן טבעו ומזגו בהנהגה טובה וישרה. ובפירוש המשנה הנמשכת לזו יתבאר ענין המשנה הזאת בשלימות.

וכמה הרחיקו חכמינו זכרונם לברכה ענין הכעס. אמרו בנדרים (דף כב, ע"ב): "כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה נגדו 3 בנוסח אצלינו: "כנגדו". ". ובמסכת פסחים (דף סו, ע"ב): כל הכועס 4 בנוסח אצלינו: "כל אדם שכועס...". , אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, שנאמר (במדבר לא, יד): "ויקצוץ משה על פקודי החיל", וכתיב (במדבר לא, כא): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" וגו' מכלל דמשה אעלים מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע, שנאמר (מלכים ב' ג, יד): "לולי פני יהושפט אני נושא" וגו', וכתיב (שם שם, טו): "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים". וכן דרשו (שבת קה, ע"ב): " 'לא יהיה בך אל זר' (תהילים פא, י)... ואי זהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע". רוצה לומר, שנקרא אל מלשון אילות, לפי שהוא רב ושליט על האדם וכשישלטנו על עצמו ויתחיל לנפול לפניו לא יוכל לו. וזכרו החכמים שהמתכעס אינו טועם מה שאוכל ואינו משכיל, מה שעושה חייו ימאס, גופו נמס, ישנא לעצמו, ימאסהו חבירו, בניו ואשתו ירחקו ממנו, יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא ידע, וקלל במלכו ובאלוהיו 5 לפי ישעיה ח, כא. . אוי לה למדה שתצטרך תמיד למחילה, וכאשר ימחלו עליה חביריו הכועס כסתה כלימה פניו 6 לפי ירמיה נא, נא; תהילים סט, ח. . ועל כן אמר שלמה (משלי יט, יא): "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור 7 בכתוב: "עבר". על פשע". ואמר: "כבד האבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם" (שם כז, ג), ולכן קרא: "קשה לכעוס ונוח לרצות" – קצה החסידות והפכו קצה הרשע.

ואחרי שידעת בזה שתי הקצוות מיד תכיר שני מיני אמצעיים. כי האחד הוא: "נוח לכעוס" – כרשע, ו"נוח לרצות" – כחסיד, והוא המורכב משתי המנוחות. ואמר שזה: "יצא שכרו בהפסדו", רוצה לומר, 'שכר' "נוח לרצות" – יצא בהפסד – "נוח לכעוס", כי חייו אינם חיים כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים כב, ע"ב) לקלות התפעלותו מצד אל צד. והמין הב' מהאמצעיים הוא המורכב משתי קושיות, והוא קשה ההעתק ממדה למדה, כי הוא קשה לכעוס וקשה לרצות. וגם בזה יצא הפסדו בשכרו, כי הפסד הכעס יעמד כנגדו שכר הרצוי.

הנה אם כן, קצה החסיד הוא יותר שלם ו"נוח לכעוס ונוח לרצות" טוב אחריו. כי אף על פי שיתפעל בקלות, לא ינוח בו הכעס, ואחריו האמצעי האחר הקשה לכעוס וקשה לרצות, ובאחרונה היה הקצה האחרון לרוע קצה הרשע. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי במדבר קנז), שמפני כן לא נכנס משה רבינו עליו השלום אל הארץ מפני שנתכעס ואמר (במדבר כ, י): "שמעו נא המורים 8 בכתוב: "מרים". ", וכשבא לכלל כעס בא לכלל טעות.