נחלת אבות על אבות ד:ז

(ז-ח) רבי ישמעאל אשר במשנתנו זאת, שהיה בנו של רבי יוסי בן חלפתא 1 בא. להגיד, שראוי שילמד אדם תורתו לשמה, לא להתיהר ממנה בהוראות ולתת דינים בישראל. כי לפי שרבי צדוק אמר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם", ורבי יוסי הגלילי אמר: "המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות", אמר רבי ישמעאל מסכים לזה עצמו, שהחושך עצמו מהיות דיין ושופט – יפרוק ממנו איבה מהבעלי דינין. כי תמיד המחוייבים מתרעמים וחושבים שהסבירו פנים לבעלי ריבם. ופורק גם כן גזל שמא יטעה ויחייב את הזכאי ויהיה גוזל את אשר לו, וכל שכן אם היה בדיני נפשות. וגם כן פורק ממנו שבועת שוא אם נתן לאחד מהם שבועה או לשניהם, שבהכרח אחד מהם נשבע לשוא, או תהיה שבועת שוא שבועת חנם, שחבירו יודע האמת ומשביעו חנם. ובפרק כל הנשבעים (שבועות מז, ע"ב): "שבועת 2 בכתוב: "שבעת". יי' תהיה בין שניהם" (שמות כב, י) – מלמד שאין שבועה חלה, רוצה לומר העונש אלא על שניהם. ולזה, כשמשביעין היו אומרים (במדבר טז, כו): "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים", כדאיתא בפרק הדיינין (שבועות לט, ע"א). ואין הכונה שהממונה להיות דיין יברח ולא ישפוט, כי תתבטל תורת הדיינים.

אבל ענינו כמו שפירש רש"י, שישתדל 3 הדיין. על הפשרה באופן שלא יצטרך לפסוק הדין על פי התורה, ותהיה יראת השם לנגד עיניו פן יטעה בהוראתו. וזה שאמרו: "החושך עצמו מן הדין" – שיעשה הדיין פשרה ולא יצטרך ל"יקוב הדין את ההר" כדאיתא בפרקא קמא דסנהדרין (דף ו, ע"ב): רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע, שנאמר (זכריה ח, טז): "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". אי זהו משפט שיש בו שלום – זו ביצוע. רוצה לומר, פשרה .וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב' ח, טו): "דוד עושה 4 בכתוב: "עשה". משפט וצדקה לכל עמו", אי זהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע. רבי יהודה בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם, ואינך יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב קשה ונמצא רודפני. אבל משמשתמע דבריהם ואתה יודע היכן הדין נוטה, על זה נאמר (דברים א, יז): "לא תגורו מפני איש". ואמרו שם רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה גובה ממנו נפשות, שנאמר (משלי כב, כב-כג): "אל תגזל דל כי דל הוא... כי יי' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". ואם תאמר שלא תצטרך לפשרה כי אם שיקוב הדין, הנה אם כן בהיות גם לבך להורות הוראת התורה אתה – "שוטה רשע וגס רוח". שוטה שנאמר (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו". כי אילו היית מיישב בדעתך לא היה גס לבך בהוראה, והיית חושש לאיבת הבעלי דינים. כיון "שאין לך אדם שאין לו שעה". ואמרינן בפרקא קמא דברכות 5 מצאנו בבא מציעא עא, ע"א. : "כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג), צדיק ממנו בוצע – רשע, שאינו נזהר מלעות אדם בריבו, ואינו חושש אם ישביע נשוא. ו'גס רוח' – שמתגאה לומר שלא יטעה, והטעות מצוי אם בדבר משנה, אם בשיקול הדעת. והיה לו לחשוב שהעולם בסכנה מפני הדין, כמו שאמרו 6 ראה דברים רבה שופטים, פר' ה'. : "אם יש דין אין דין ואם אין דין יש דיין". רוצה לומר, אם יש דין למטה לא ימתח מדת הדין על בני אדם. אבל אם אין דין למטה תבא מדת הדין עליהם.

הנה אם כן מי שאינו "חושך עצמו מן הדין", ו"גס לבו בהוראה" הוא עושה את התורה עטרה להתגדל בה, והוא "מחלל את התורה וגופו מחולל על הבריות".

ואחרים פירשו: "החושך עצמו" – על הבעל דין שיחשוך עצמו מלבא בדין עם חבירו ויתפשר עמו, ויפרוק מעצמו איבת בעל ריבו, וגזל אם יקח משלו שלא ברצונו, ושבועת שוא אם יצטרך לעשותה בהיותם בדין. ואם "גס לבו בהוראה", שנתן לו חכם על פי דבריו שהיה הדין עמו, הנה הוא באמת בזה "שוטה רשע וגס רוח", לפי שצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו. והפירוש הראשון הוא היותר נכון.

ובמאמר השני אמר: "אל תהי דן יחידי", ולא אמר להיותו אסור מן התורה, כי בדיני ממונות כבר התירה התורה לאיש מומחה ומוחזק לרבים בחכמתו לדון יחידי, כמו שבא בסנהדרין (דף ה, ע"א), אבל היה זה מוסר מתקבל שאם לא תוכל לחשוך עצמך מן הדין, לא תהיה יחידי אף על פי שיסמכו בך, כי אולי תתעלם ממך ההלכה. ומוטב שתתחברו שלושתכם בדין, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יד, ע"ב): "מני ומנך 7 בכתוב: 'ומינך'. תסתיים שמעתא". וכן כתיב: "ברזל בברזל יחד" (משלי כז, יז), ונתן טעם בזה "שאין דן יחידי אלא אחד". רוצה לומר, שכל הנמצאים חסרים מלבד הראשון יתעלה "כי מי בשחק יערוך ליי'" (תהילים פט, ז), אף שוכני השכחה והבלבול מצוי בהם. ולכן אין ראוי שיסמוך אדם על עצמו להיות דן יחידי. וכאשר יתחברו לדין בהכרעה הזהירו, שאל יכוף את חבירו לומר קבלו דעתי, ואל יקנטר עליהם על זה, כי אולי היה בידם קבלה, והוא אמרו: "שהם רשאים ולא אתה", וכל אדם חפשי בסברתו ודעתו לא אנוס ומוכרח.

וכבר הזהירה תורה גם על זה באומרו (שמות כג, ב): "אחרי רבים להטות 8 בכתוב: 'להטת'. ". ובפרק הזהב (בבא מציעא נט, ע"ב) סופר ענין רבי אליעזר ורבי יהושע ושאר החכמים בתנורו של עכינאי, ונשתנו סדרי בראשית מהחרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש, עד אשר יצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. והיתה המסקנא שאין משגיחין בבת קול, לפי שכבר נתנה התורה בסיני "אחרי רבים להטות". ולזה אמר החכם: "ואל תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ולא אתה", כי הדבר תלוי במה שרוב שכלי האנשים המעיינים החסידים מתפייס בו, לא בדרך נצוח ותאוה מן התאוות.

הנה זה כולו בא בכלל כבוד תורה ובכלל "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם". והכלל שהתלמוד בהיות למודו לשמה, ולא באופן אחר ולתכלית מן התכליות המדומים עיקר.