נחלת אבות על אבות ד:ה

כבר הודעתיך בכונת הפרק שהיה דרוש החכמים האלה בו, אם התלמוד עיקר או המעשה עיקר. ובן זומא עשה עיקר מהתלמוד ובן עזאי מהמעשה. ונמשכו אחר בן עזאי רבי לויטס ורבי יוחנן בן ברוקא, שכולם הזהירו על המצוות לדעתם שהיה המעשה עיקר. אמנם רבי ישמעאל גם כן לדעת אביו שהיה המעשה עיקר ופירש עוד בדרוש הזה באומרו, שהתלמוד תורה להיותה מצוה ממצוות התורה, החלק העיקרי בה היא כוונת הלומד, ולכן האיש הלומד תורה. והיתה עיקר כוונתו בתלמודו להרבות תורה בישראל, ולהעמיד תלמידים הרבה לחשבו שהתלמוד עיקר, הנה שכרו אתו שיספיק הברוך הוא בידו ללמוד וללמד, כדי שישלים נפשו וישלים לאחרים. אמנם האיש "הלומד על מנת לעשות", רוצה לומר ששם בכוונתו תכלית הלמוד המעשה בחשבו שהוא עיקר, הנה אז יגדל שכרו ללמוד ולעשות.

וכבר חשבו המפרשים שמשני אלה החלוקות אחד מהם לשמה ואחד שלא לשמה. חוץ מכבודם שאינו כך, כי הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, שניהם לשמה. כי בין שיחשוב שהתלמוד עיקר או המעשה עיקר, אין ספק שתלמוד תורתו לשמה.

ואמנם במסכת פסחים (דף נ, ע"ב) אמרו רבא רמי כתיב (תהילים נז,יא): "כי גדול 1 בכתוב: "גדל". עד שמים חסדך", וכתיב (תהילים קח, ה): "כי גדול מעל שמים חסדך" – כאן לעושין לשמה כאן שלא לשמה. וכדאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכתב הר"ן שמה בחדושיו שבעושין לשמה אמר (תהילים קח, ה): "גדול מעל שמים". כלומר, שהקב"ה משנה ומבטל מערכות השמים בשבילו, ובמה שלא לשמה אמר (שם נז, יא): "כי גדול עד שמים" להגיד שעניני העולם ישנה בשבילו, אבל לא יגדל שכרו כל כך לבטל מערכת השמים, כי לפי שהיתה תלמודו מכוון אם להתעדנו בעיון, ואם להתכבד בו שהם כולם דברים עולמיים, היה שכרו בעולם השפל הזה אשר בו מאוייו. אמנם מה שלמד התורה לשמה שדלו עיניו למרום לאהבת השם יתברך לעבודתו, הנה להיות תכליתו גבוה מעל גבוה יהיה שכרו מעל שמים.

הנה אם כן רבי ישמעאל במשנתנו לא זכר בשתי החלוקות אשר עשה כי אם בלומד התורה לשמה, בין שיעשה התלמוד עיקר או המעשה עיקר. ויש מין שני מתלמוד תורה אשר זכרו שם במסכת פסחים, והיא שאינה לשמה כי אם לתכלית העונג והכבוד. ומלבד אלה יש מין שלישי מהלומד תורה כדי לקנטר ולהתגנדר שאינה לשמה ואינה לא לשמה, אבל היא מכוונת לדבר עבירה. וכן כתב הר"ן בההיא דפסחים זה לאמור: ומאי דאמר רב גופיה בפרק היה קורא: דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, התם מיירי שעוסק לקנטר ולהתגנדר שהוא מכוין לדבר עבירה. ואיפשר לנו לומר שהיה דעת רבי ישמעאל שהתלמוד העיקר.

האמנם ראה בתלמוד שלושה מדרגות: האחד – ללמוד. הב' – ללמד ולהרביץ תורה ברבים. והג' -לעשות ספרים חבורים ופירושים שהיא המדרגה היותר עליונה מהתלמוד. וכבר זכר שלמה עליו השלום שלושתם בסוף קהלת, כי באומרו (קהלת יב, ט): "ויותר 2 בכתוב: "ויתר". שהיה קהלת חכם" – רמז לראשון. ובאומרו: "עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה" – רמז לב' – ללמוד אחרים, אם בדרך אזון וחקירה כפי חומר הדברים, וזה לתלמידים ההגונים, ואם ללמד במשלים לבלתי הגונים לקבל הדבר כפי עומקו. ועל המדרגה הג' אמר (שם יב, י) : "בקש קהלת למצוא 3 בכתוב: "למצא". דברי חפץ וכתוב יושר 4 בכתוב: "ישר". אמרי 5 בכתוב: "דברי". אמת". וביאר זה בחיבור ספריו באמרי דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות לטועים, כי זה יצדק בדבריהם הנכתבים בספר. ואמר שעם היות שמחברי הספרי פעמים לוקחים אלו מאלו שאין בזה גנאי ולא ביטול, כי התחלת הכל הוא השם יתברך, והאחד בעלי אספות כולם נתנו מרעה אחד 6 לפי קהלת יב, יא. . והזהיר שכל אחד מהחכמים יעשה כן כיד אלהיו 7 לפי עזרא ז, ט. הטובה, וזהו שאמר (קהלת יב, יב): "ויותר 8 בכתוב: "ויתר". מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ". רוצה לומר, הזהר שתעשם בכל יכלתך אף על פי שתמצא בזה – "להג הרבה יגיעת 9 בכתוב: "יגעת". בשר" (שם). ואל זה עצמו כיון רבי ישמעאל באומרו: "הלומד על מנת ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד", שהם שתי המדרגות הראשונות. ו"הלומד על מנת לעשות", כלומר לעשות ספרים ולחברם בלמוד התורה בהכרח יתחברו בו שלושת המדרגות שהם: ללמוד, וללמד, ולעשות ספריו כי הם מדרגות מסודרות זו אחר זו בהכרח. וכבר מצא רבי ישמעאל שורש לדבריו בתורה שנאמר (דברים ה, א): "ולמדתם אותם". ואמר (שם ד, ה-ו): "ראה למדתי אתכם חוקים 10 בכתוב: "חקם". ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ... ושמרתם ועשיתם".

(ה-ו) ר' צדוק וכו' ר' יוסי וכו'

שני החכמים האלה יראה מענינם שהיו מסכימים עם דעת רבי ישמעאל בענין התלמוד תורה, שיהיה לשמה אם ללמוד וללמד, ואם ללמוד ולעשות. ולכן ראו להזהיר על למוד תורה לא לשמה. ואמר רבי צדוק שלא יעשה האדם דברי תורה כלי לקנות בהם כבוד, כמו העטרה שמתגדלים בה המלכים. ולא יעשה כן את התורה כלי להרויח עמה פרנסתו כקרדום שהוא הכלי החותכין בו את העצים. כי הנה אסר בזה שני התכליות המדומים, אם תכלית העושר וקניית הממון, והביא ראיה מדברי הלל שאמר: "ודישתמש בתגא חלף". רוצה לומר, המשתמש בכתר התורה כי 'תגא' היא שם כתר, וכן בלשון ערב קורין לכתר – 'תג'. ונקראת התורה 'כתר' סתם, לפי שהיא למעלה מכל הכתרים כמו שיתבאר. ומלת 'חלף' יש מפרשים שחלף הכונה שהתורה היא העיקר והוא עשאה תפל להשתמש ממנה בדבר אחר. ואיפשר לפרשו מלשון כריתה כמו: "יציץ וחלף" (תהילים צ, ו), רוצה לומר שיחלף ויכרת מספר חיים בעבור זה. וכאילו אמר שאין ראוי שיעשה הדבר הנכבד 'כלי' לפחות, כי התורה היא כתר עליון ישתמש ממנה לקנין הכבוד הדמיוני, או הממון החומרי החולף ובלתי קיים. גם כי ימשך מזה, כי למה שהתורה נתנה שכרה במה שאמר (דברים ל, כ): כי היא חייך ואורך ימיך, הנה האוכל הנאותיו מדברי תורה בעולם הזה נוטל שכרו שהיה שמור לו לעולם הבא, כי אין אדם זוכה לשתי שולחנות, והוא אומרו: "האוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". רוצה לומר נוטל החיים המיועדים לתת לו בשכר התורה, ונוטל אותם בעולם הזה ולא יהיו לו לעולם הבא. וכן גרסינן בפרק קונם (נדרים סב, ע"א): "לאהבה את יי'" (דברים ל, כ) – שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי ולא שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג): "קשרם על אצבעותיך 11 בכתוב: "אצבעתיך". כתבם על לוח לבך". רבי אלעזר אומר, עשה הדברים לשם פועלם ודבר בהם לשם שמים.

וכבר נמצאו בענין הזה חלוף סברות בין אחרוני חכמינו זכרונם לברכה. והרמב"ם כתב בפירוש זאת המשנה על זה, שאין ראוי לחכמים שיקבלו ממון מבני אדם על תלמוד תורה והוראותיה, וכל שכן שאין ראוי לבקשו. כי הנה מצינו שבדורות הראשונים שנמצאת התורה והחכמה על שלימותה היו שם מהחכמים עניים בתכלית העוני, והיו באותם הדורות עשירים גדולים בתכלית העושר. וחלילה לנו שנאמר שלא היו גומלי חסד ונותני צדקה, ואיך אם כן היה הלל הזקן ממשפחת בית דוד חוטב בעצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון בהיותו בתכלית העניות, וכבר גדלה מעלתו שהיו מתלמידיו שנמשלו כמשה ויהושע והקטון מהם רבן יוחנן בן זכאי. ואין ראוי שיסופק לשום אדם שאם היה הלל פושט ידו לקחת וליהנות מעשירי דורו, שלא היו מניחים אותו לחטוב עצים והיו ממלאים ביתו זהב ורוב פנינים, אלא שלא היה רוצה ליהנות בדברי תורה ולהשתמש בכתרה, והיה בוחר להסתפק במלאכתו ולהתפרנס בה אם בריוח ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם לפי שהתורה מנעתהו מזה. ורבי חנניא בן דוסא יצאה בת קול ואמרה כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנניא בני. וחנניא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ע"ב), ולא היה מבקש מבני אדם. וקרנא היה דיין בארץ ישראל והוא היה דלי דולא 12 שואב מים.. , וכשהיו באים בעלי הדין לפניו היה אומר תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטלתי ואדון לכם (כתובות קה, ע"א). ולא שהיו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שיהיה מגנה בני דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה לשם. אבל הם בעצמם היו חסידים מאמצי האמת והיו מאמינים בהשגחת יי' ובתורתו, אשר בה יזכה האדם לחיי העולם הבא, ולא היו מתירין עצמן לבקש ממון מבני אדם, כי היו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון מפני, שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם האדם. והמעשה שזכרו בתלמוד מהיתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה 13 לפי משלי כא, יד. , כבר פירשו אותו בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל עם היכולת לא התירה התורה אותו לזה. ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום, והיה אומר יפה מלאכה שמחממת את בעליה (ברכות סז, ע"ב). רוצה לומר עם טורח איבריו, כי בהוליכו את העצים הכבדים היה מתחמם בהכרח, והיה משבח זה ושמח בו.

ואמנם מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י, ע"ב): הרוצה ליהנות – יהנה כאלישע והרוצה שלא ליהנות – אל יהנה כשמואל הרמתי, אינו סותר לזה שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, אבל היה מקבל כבוד לבד כשהיה מאכסן אותו אדם בעוברו עליו להיות בבית אצלו. אבל הנביא היה אוכל לחמו באותו יום או לילה והיה שם לעסקיו. אמנם שמואל לא היה נכנס בבית אדם, שבכל מקום שהיה הולך היה מוליך ביתו עמו או היה שם ביתו, וכל שכן שלא היה אוכל משום אדם. ואמרו חכמנו זכרונם לברכה, שהתלמיד חכם כשירצה להדמות בזה לשמואל עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו, ואם ירצה להתאכסן אצל אדם בעוברו עליו לצורך הוצאת הדרך הרשות בידו מפני, שכבר הזהירו מלאכול אצל אדם שלא לצורך. ואמרו (פסחים מט, ע"א): "תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום" וכו'. ואמרו כל סעודה שאינה של מצוה אסור לתלמיד חכם ליהנות ממנה.

וכבר נודע ענין רבי טרפון (נדרים סב, ע"א), שבדרך מקרה יום אחד עבר על כרם אחד ומצא שם תאנים צמוקים מהנופלים מעצמם שמותר לאוכלם מפני שהם הפקר. וישב ללקוט ולאכול מהם ובא בעל הכרם וחשב שזה היה הגנב שגנב ממנו כל השנה, ולא היה מכיר אותו 14 את רבי טרפון. ולקחו והתחזק עליו ושם אותו בשק, ויקחהו על גבו להשליכהו בנהר. וכשראה רבי טרפון כן צעק ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו. וכששמעו בעל הכרם שהוא היה רבי טרפון ששמעו הולך בכל הארץ הניחוהו. והיה טרפון מצטער מן היום ההוא והלאה כל ימיו, לפי שנהנה בהצלתו בכבוד התורה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. וזכרו חכמים זה משום שרבי טרפון עשיר גדול היה והיה לו לפייסו בדמים.

וכן זכרו שרבינו הקדוש בשנת רעבון פתח אוצרותיו ואמר, כל מי שירצה לבא לקחת פרנסתו יבא ויתפרנס ובלבד שיהיה תלמיד חכם. ובא רבי יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא לא היה מכיר אותו ואמר ליה רבי פרנסני. אמר לו במה אפרנסך. אמר ליה פרנסני ככלב וכעורב. רוצה לומר אף על פי שאין בי חכמה, כמו שיפרנס הקב"ה חיה טמאה ועוף טמא, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו ואחר כך נתחרט למה שפתהו בדבריו ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי'. ואמרו לו תלמידיו אולי שיונתן בן עמרם תלמידך הוא שלא רצה ליהנות בדברי תורה, כשיוכל להשמר מזה ואפילו בתחבולה. וחקר ומצא הענין כן. וכל העובדות האלה מלמדים אותנו שאין ראוי לחכמים שישתמשו בכתרה של תורה לא לכבודם ולא לפרנסתם.

ואמנם הדברים אשר התירה אותו התורה להם 15 תלמידי החכמים. הם שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם. אם ירצה, והעושה זה 16 הסוחר בממונם של תלמידי חכמים. יש לו שכר גדול עליו, ושתמכר סחורותם בשוק לפני כל סחורה ויקנו להם בתחלת השוק, שאלו הם חוקים שקבע הקב"ה כמו שקבע מתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבא בקבלה. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם הסוחרים קצתם לקצתם על דרך כבוד אף על פי, שלא יהיה ביניהם חובה. וכדאי הוא תלמיד חכם להיות כעם הארץ נכבד. וכן הקלה התורה 17 ראה: בבא בתרא ח, ע"א. מתלמיד חכם חוקי המלכות מן הארנוניות ואכסניות החיל, וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש הנקראים כסף גולגלתא. ובנין החומות וכיוצא בהן אף על פי שיהיה התלמיד חכם בעל ממון, והיה נותן המס ההוא אפילו עני בישראל, רצתה התורה שיפרעו החוקים האלה הקהל בעד התלמיד החכם, ויפטרו אותם כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים. זהו דעת הרב זכרונו לברכה והחזיק בו בספר המדע.

אבל שאר החכמים מהאחרונים התירו בזה הרצועה מפני צורך הזמן ונתנו על זה שלוש בחינות: האחת – שהמתנה לתלמיד חכם בשכר בטלתו היא מותרת, כההיא דפרק שני דייני גזירות (כתובות קה, ע"א): שאף על פי שכל הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, הנה קרנא שהיה דיין בארץ ישראל כמו שנזכר הוה שקיל כדי בטלתו מהכתות בשווה. וזה יוחד בלבד בענין הדינים. והבחינה הב' – היא שהתלמידי חכמים יוכלו לקחת מהקהל ריוח וממון על השתדלותם בעצותם הנכונות ובעניניהם ההמוניים הן מהכלל הן מהפרט מהיחידים. וכאילו תלמיד חכם לוקח על זה שכר שכיר. והבחינה הג' – מפני צורך השעה משום "עת לעשות ליי'" (תהילים קיט, קכו). כי כן הסכימו לכתוב ספר המשנה בפירוש המצוות, אף על פי שהוא אסור שהדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ועשוהו מפני שרבו הצרות ונתמעטו הלבבות, כן ענין בתלמוד התורה.

עוד אמרו בפרק קונם (נדרים סב, ע"א): אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא שנאמר (שמואל ב' ח, יח): "ובני דוד כהנים". וכי כהנים היו? אלא מה כהן גדול נוטל בראש – אף תלמיד חכם נוטל בראש. וכהן מנלן דכתיב (ויקרא כא, ח): "וקדשתו". ובספר שנתן ארתחששתא המלך לעזרא כתיב: די כל כהניא וליויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנה מנדה וגו'. ואמרו בפסיקתא על זה אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא. ואמר רב יהודה מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום, מנדה זו מנת המלך, בלו זו כסף גולגלתא, והלך זו ארנונא. הנה ביארו שהתלמיד חכם ישתמש בכבוד התורה לצרכיו לנטול בראש ככהנים, וכל שכן שאין לו לתת מה שאינו חייב לתת שיוכל להנצל ממנו בכבוד תורתו.

והמסתבר לי בזה שבדורות הראשונים היו חכמי התורה פורשים עצמם מהנאות העולם הזה, והיו אנשי הדור וגדוליו מכבדים אותם על זה, כי היה זה להם ממין הפרישות והקדושה. אמנם אחרי שבאו בגלות ואפס עצור ועזוב 18 לפי דברים לב, לו. , ונדלדלה האומה, חששו חכמים שאם יתפרנסו מאומונתם בהיותם חוטבי עצים ושואבי מים 19 לפי יהושע ט, כא. תתבזה התורה בעיני הרואים, ותתמעט בישיבות, ולא ירצו בני אדם לבא ללמד פן יהיו לבוז ויחיו חיי צער.

וכבר הזהירו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קיד, ע"א), שהתלמיד חכם יהיה מסולסל ומדקדק בעניניו, כדי שיהא אהוב ונחמד בעיני הבריות. ואמרו שלא יצא במנעלים מטולאים ולא ימצא רבב על בגדו, ושיהיה גופו נקי ובפרט ידיו ובגדיו נקיים, ושלא יעמוד במקום הטנופת. וכל זה מכוון לכבוד התורה ושתהיה נחשבת בעיני העם. ושכל איש מישראל ישתדל ללמד את בנו תורה לחשיבותה וכבודה. ואיך יהיה זה בהיות התלמידי חכמים אין להם די מחסורם מתעסקים במלאכה נמבזה ונמס 20 לפי שמואל א' טו, ט. . אין ספק שבזויים יביא ביטול תורה בלימודה.

הנה בעבור זה, בזמן הגלות וצרותיו, הסכימו החכמים שיוכל האדם להשתמש בכתרה של תורה בדברים הכרחיים לו. ולפי זה ראוי שיובן הענין הזה בתנאי שהאיש העשיר, אין ראוי שיקבל הנאה משום אדם באמצעות התורה, כי אז יעשה אותה – "קרדום לחתוך בה". ולכן היה מצטער רבי טרפון, לפי שנהנה והציל עצמו בכבוד תורתו בהיות לאל ידו עושר והון עתק 21 לפי משלי ח, יח. בו יוכל לפייס את בעל הכרם בדמים. ועל העשירים נאמר: "האוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". כי להם ודומים להם אמר אדוננו משה (דברים ד, ה): "ראה למדתי אתכם חוקים 22 בכתוב: "חקים". ומשפטים כאשר צוני יי'" – "מה אני בחנם אף אתם בחנם" (בכורות כט, ע"א), לפי שהוא היה עשיר כמו שביארו חכמינו זכרונם לברכה. אבל החכמים שאין להם על מה שיסמוכו, ובביתם אין לחם ואין שמלה, מוטב שיקבלו מן הציבור די מחסורם ממה שיבזו עצמם, ולא תורתם לעיני הרואים במלאכות פחותות בכתף ישאו 23 לפי במדבר ז, ט. . והנה זה הענין הפרטי הוא כענין הכולל באיש השלם, שהיותו נוטה דעתו וזמנו וקבוץ הממונות ולבקש המותרות הוא לחלול השם.

האמנם הדבר ההכרחי להעמדת החיות שיקח ויבקש אותו, אין בזה עוון אשר חטא. ואם יזלזל בפחיתות המעשים לקנותו – האי זה בכלל כי דבר יי' בזה 24 לפי דברים טו, לא. . הלא ראית שבזמן הנביאים השואל מאתם דבר יי' היה מביא לו דורון, וכמו שאמר שאול לנערו (שמואל א' ט, ז-ח): "והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים 25 בכתוב ליתא: "האלהים". , כי לחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלהים מה אתנו". עד שהשיבו הנער: "הנה נמצא בידי רבע שקל כסף וננתי לאיש האלהים והגיד לנו את דרכינו". וכן בירבעם (מלכים א' יד, ב-ג), כששלח את אשתו לשאול מאחיה השילוני על דבר בנו שחלה אמר: "בידך עשרה לחם ונקדים ובקבק דבש ובאת אליו הוא יגיד לך מה יהיה לנער". עד שמפני זה אמרו בסוף כתובות (דף קה, ע"ב): המביא דורון לתלמיד חכם כמקריב ביכורים.

הנה אם כן, מרביצי התורה הדלים מחוסרי ממון אינו מהגנות שיקחו, אבל בשני תנאים: האחד – שיקחו ההכרחי ולא עוד, כדי שיהיה אליהם לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא תהיה חכמת המסכן בזויה 26 לפי קהלת ט, טז. ודבריו אינם נשמעים. כדאמרינן בנזקין בההוא אפטרופא דלבש ומכסי מנכסי יתומי ואמר רב נחמן כי שפיר עבד כי היכי דלשתמעון מליה. והתנאי השני – והוא הכרחי מאד לדעתי, שלא יקבל משום אדם פרטי כי אם מן הצבור. לפי שבהיות מקבל מאדם פרטי יצטרך להחניפו ואף שיראה בו ערות דבר 27 דברים כג, טו. , לא יוכיחהו כראוי ויהיה פסול אליו בדין. כי הנה הנביאים היו מקבלים מתנות היחידים, לפי שלא היה להם לדון בין דין לדין ובין נגע לנגע, כי אם להגיד דבר יי' אשר ראה להשיב שולחו דבר מה, שאין כן מרביץ התורה, כי הוא המלמד, הוא המורה הדינים, הוא המוכיח. ולכן מוטב שיקבל מכללות הציבור, והיה שווה הנטיה לכל היחידים, ובזה יהיה מכבד את התורה ולא יחללנה.

ואחשוב אני שמפני זה נסמכה משנת רבי יוסי הגלילי כאן – "כל המכבד את התורה", לבאר זה הענין עצמו. כי בעבור שאמר רבי צדוק שלא יעשם "קרדום לחתוך" בהם, השיב רבי יוסי כי לפעמים ראוי להשתמש בכתר התורה. לפי שבהיות התלמיד חכם מחולל בקרב העמים כעבד או חמור נוטל סבל, הנה הוא מחלל את התורה. וכאילו אמר כל המכבד את התורה צריך שיהיה גופו מכובד על ידי הבריות, וידיו ובגדיו נקיים, כדי שתתיקר התורה היוצאת מפיו. "וכל המחלל את התורה" יעשה "גופו מחולל על הבריות". ובכלל זה המאמר שילמד לתלמיד הגון, ולא יחמד תורתו לאדם רשע ותלמיד שאינו הגון כדאיתא בפרק הזורע (חולין קלג, ע"א): המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס 28 לפי סנהדרין ס, ע"ב. , שנאמר (משלי כו, ח): "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". ואין כבוד אלא תורה, שנאמר (שם ג, לה): "כבוד חכמים ינחלו". ובפרקא קמא דתעניות (דף ז, ע"א): "יפוצו מעיינותיך 29 בכתוב: "מעינתיך". חוצה" – לתלמיד הגון ואין לזרים אתך לשאינו הגון. וכתב הרמב"ם שכבוד התורה נכלל בשלושה דברים: בזריזות עשייתה, וכמו שאמרה תורה (נחמיה י, ל): "לשמור ולעשות". ובכבוד החכמים המעמידים אותה 30 הדבר השני. , כההיא דאמרינן בפרק ח' (מכות כב, ע"ב): כמה טפשאי הני גבראי דקימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי רבנן. והג' – בכבוד הספרים אשר חוברו בה, וכמו שאמר שלא ישב בספסל שיש שם ספר כדאיתא בפרק ואלו מגלחין 31 מצאנו במגילה כז, ע"א; תוספות בבא בתרא י"ג, ד"ה ורבי יהודה. , ושיניח כל אחד במקומו הראוי תורה על גבי נביאים, נביאים על גבי כתובים ולא ישנה מזה. ואין ספק שבכבוד החכמים כשיהיה להם די צורכם, תתכבד התורה ותקובל למודה, ותתרבה בין אנשים. ולכן אמר: "גופו מכובד על הבריות" על דרך "כי מכבדי אכבד", וחלול תורה הוא בהפכם ועליהם אמר: "ובוזי יקלו" (שמואל א' ב, ל).