נחלת אבות על אבות ד:ד

בעבור שאמר בן עזאי: "אל תהי בז לכל אדם", ונתן הסיבה בו – "שאין לך אדם שאין לו שעה", לא נתקררה דעתו של רבי לויטס, שיהיה האדם ענו ושפל ולא יבוז לחביריו לתקות התועלת, או ההזק שאיפשר שימשך ממנו. כי הנה הוא אם כן פועל המעלה לתועלתו ולצרכו לא מפאת שהיא מעלה. לכן אמר שאין ראוי שיעשה כן מאותה בחינה, כי אם שיהיה שפל רוח בקצה האחרון "מאד מאד" לא לתקות התועלת ומיראת היזק, כי אם לפי ש"תקות אנוש רמה" ולמה יתגאה. וכמאמר המשורר 1 פיוט "ה' נגדך כל תאותי" לרבי יהודה הלוי. : "ואיכה מעלה רמה אבקש ומחר תהיה רמה אחותי".

וכבר שבחו חכמינו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א, ט) מעלת העונה מאד באמרם מה שעשתה החכמה כתר לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, פי' למנעלה דכתיב (תהילים קיא, י): "ראשית חכמה יראת יי'". ומזה יראה שהיראה גדולה מן החכמה והיא סיבת מציאותה ואומר עקב ענוה יראת יי'. כלומר שהיראה תמצא בשולי הענוה ובעקבה. עוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה לא, ע"א): דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוציא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, כתוב בתורה (נחמיה ט, לב): "האל הגדול הגבור והנורא". וכתיב (דברים כז, יט): עושה "משפט גר יתום ואלמנה", ושנוי בנביאים: "כי כה אמר רם ונשא ושוכן 2 בכתוב: 'ושכן'. עד וקדוש שמו" (ישעיה נז, טו). וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח". ושולש בכתובים דכתיב (תהילים סח, ה): "סולו לרוכב בערבות", ביה שמו וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודיין אלמנות" (שם סה, ו). ושורש המוסר הזה מן התורה ששבחה לאדון הנביאים השלם מכל נוצר "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). ולכן החמירו חכמינו זכרונם לברכה בחטא הגאוה באמרם זכרונם לברכה (סוטה ד, ע"ב) כל אדם שיש בו גסות רוח כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא (משלי טז, ה): "תועבת יי' כל גבה לב", וכתיב התם: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). ועוד אמרו בו כאילו כפר בעיקר שנאמר (דברים ח, יד): "ורם לבבך ושכחת את יי' אלהיך", ואמרו שחטא הגאוה כמי שבא על כל העריות שנאמר (משלי טז, ה): "תועבת יי' כל גבה לב". וכתיב (ויקרא יח, כז) ואמר: "כי את כל התועבות 3 בכתוב:'התועבת'. האל עשו" עד שאמרו (סוטה ה, ע"א): כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא (ישעיה י, לג): "ורמי הקומה גדועים", וכתיב התם "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה). ושבתחיית המתים לא יקומו המתגאים אמרו (סוטה ה, ע"א): כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר (ישעיה כו, יט) "הקיצו ורננו שוכני עפר" . מי שנעשה עפר בחייו מקיצין ומרננין וכל מי שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר (תהילים קלח, ו): "וגבוה ממרחק יידע". ואמרו (סוטה ה, ע"ב), שהצרעת עונש המתגאים שנאמר (ויקרא יד, נו): "לשאת ולספחת ולבהרת", ואין שאת אלא גאוה שנאמר (ישעיה ב, יד): גבעות הנשאות, כאילו אמר למתגאה תבא הספחת.

והנה הענוה כמו שזכר הרמב"ם בפירוש, היא מידה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח, והזהיר רבי לויטס שלא יעמוד האדם במיצוע הענוה, אבל שיטה עצמו לקצה שפלות הרוח, והוא אומרו: "מאד מאד הוי שפל רוח".

ואמנם מה שמצאנו ששבח הכתוב בענוה שהיא המיצוע 4 ממוצעת. , הנה כי זה להיותו מלך, והיה צריך להטיל אימה. ולכן אמר רבא (סוטה ה, ע"א): בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה. רוצה לומר, שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי, כשיהיה האדם מנהיג הציבור כרבא, ושערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים מהגאוה, ושיהיה האדם עומד באמצע בחלק שלושה ושלושים. אבל אמר רב נחמן בר יצחק פסק ואמר: שאין ראוי שיקח האדם ממנה, רצה לומר מהגאוה לא חלק קטון ולא חלק גדול. מפני שאין חטאו מועט שישים האדם תועבת יי' 5 לפי דברים ז, כה והרבה. , ולכן אמר: לא מינה ולא מקצתה.

וכבר כתבו המפרשים שאולי הגאוה וגסות הרוח, ימשך מאחת משבע סיבות או ליותר מאחת:

הראשונה – היא ה'יופי' וזיו קלסתר הפנים ותואר האדם נחמד למראה ורם הקומה. כי הדברים ההם פעמים מחרידים את הדעת ומגביהים את הלב, כענין אבשלום ואדניהו, ורפואתו שיסתכל האדם כנגד יופי החיצוני בכיעורו הפנימי – לחותיו ומעיו והטנופת אשר בהם, והשתן אשר בכיס, ויזכור כי אילו היה רואה אותם על שולחנו, כל אוכל תתעב נפשו ויהיה נבזה בעיניו נמאס. ויזכור עם זה הדברים המתילדים מגופו מהכנים מהפרעושים ומן התולעים וסרחון הנגעים. ועל כל זה יזכור את יום המוות, ושישאר גופו כפגר מובס לא תואר לו ולא מראה. וכמאמר עקביא בן מהללאל הסתכל "מאין באת ולאן אתה הולך". והתבונן עוד על אי זה דרך הוא נזון בהיותו לועס המאכל, ואילו היה מוציא אותו מפיו כמה היה נתעב ונאלח ונמאס בעיניו, להשיבו אל פיהו כי אם ישיבהו שמה היה מקיא כל אשר אכל מעולם המיאוס. הנה אם כן המאכל הערב לחכו ולועס אותו בנפש חפצה, הוא בעצמו מלאכה נמבזה ונמס. והטבע מפתה האדם לאכול ועושה לעיסתו ועיכולו בהחבא והעלם, כדי שנאכל ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בפרקא קמא דסוטה (דף י, ע"א): חמשה היו מעין דוגמא שלמעלה ומפני שנתגאו כולם לקו בהם. שמשון בכוחו. שאול בצוארו. אבשלום בשערו. אסא ברגליו וצדקיהו בעיניו. ומשפט אלהי הוא, לפי שאלה כולם היו מתנות אלהיות לא יזכה האדם אליהם בהשתדלותו, כי אם בטבע. ולכן המתגאה במה שאינו שלו ואל פעל יי' לא יביט 6 לפי ישעיה ה, יב. לשבחו ולהללו על אשר הגדיל לעשות עמו, יהיה משפטו שינקה ויוסר ממנו הדבר ההוא עצמו. כי מאחר שהוא כפויי במה שניתו לו, ראוי שתוסר ממנו המתנה. וזאת תוכחת חיים למתבונן לבלתי רום לבבו 7 לפי דברים יז, כ. , ואל יביט אל מראהו ואל גבוה קומתו.

הסיבה השנית – היא 'הגבורה'. כי היא תפתה את האדם בראותו את עצמו, כי הוא בין חביריו ככפיר בעדרי הצאן 8 לפי מיכה ה, ז. ייבטח בעצם כוחו ומיי' יסיר לבו. כי יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי חיל 9 לפי דברים ח, יז. , כמו שאירע לגלית הפלשתי שחרף אלהי מערכות ישראל (שמואל א' יז, מה). רפואתו שישיב אל לבו, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים חיל, וכמה מהם נכשלו בגבורתם ונפלו ביד חלשים מהם כמו שנפל גלית הגבור ביד דוד. ויתבונן עם זה, כי אי גבור שיוכל להמלט מן הפגעים החיצוניים והטבעיים כגון שתגף באבן רגלו, או תפול האבן מן הגג על ראשו, או יטבע בנהר, או יחלה, או שאר הפגעים שאין גבור ניצל מהם אם לא יצילהו השם אשר לו הישועה, ויתן אל לבו שיר של פגעים. ויראה כי אין מחסה ומסתור כי אם סתר עליון וישפל רום עיניו.

והסיבה השלישית – היא 'נשיאות המשפחה'. כשיראה האדם שהוא ממשפחת רם ושזרעו זרע ברך יי' בן 10 לפי ישעיה סא, ט. מלכים בן מלכי קדם 11 לפי ישעיה יט, יא. , יתנשא לאמור אני אמלוך 12 לפי מלכים א' א, ה. . רפואתו שיתן אל לבו שהמתים שכבר מתו בני משפחתו חלפו עם אניות אבה 13 לפי איוב ט, כו. , והם כבר אינם בחיים. ושטוב הכלב החי מהאריה המת 14 לפי קהלת ט, ד. , ושכבודו הוא רעיון רוח 15 לפי קהלת א, יז. , ושאבותיו הראשונים קנו כתר שם טוב 16 לפי להלן. במעשיהם הטובים, ואם הוא אינו הולך בדרכיהם והוא רק ממעלותיהם, מה הנחלה המבוהלת הזאת אשר יירש מהם, כי הוא אינו יורש כבודם כיון שאינו עושה כמעשיהם. אמרו במסכת מנחות (דף ב, ע"ב): "כל המנחות באות מצה". אמרו ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אנטולס, שהוא עשירי לרבי אלעזר בן עזריה שהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר להו: מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי ואי בר אבהן הוא ובר אוריין יאי ויאי. ואי בר אבהן ולא בר אוריין אשא תיכלה. רצו בזה שאם היתה בו תורה וגדולת המשפחה – הנה מה טוב ומה נעים 17 לפי תהילים קלג, א. , אבל אם לא היה בר אוריין, כלומר בעל תורה, אף על פי שיהיה בר אבהן ממשפחה יקירא, אין ראוי לחוש עליו ולקבלו בכבוד, כי אם שתאכלהו אש לא נופח 18 לפי איוב כ, כו. . ועל זה אמר גדול החכמים (קהלת א, יא): "אין זכרון לראשונים", לפי שהאדם מפני מעלתו ושלמותו יכובד לא מפני הראשונים, שכבר מתו כי אם היו שלמים והוא לא היה כן, הנה הם יהיו לו מקטרגים. ואם היו חסרים כמוהו גם הם יענשו עד שאמרו בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט, ע"א): "ושמתי... את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ, ה) אמר רבי שמעון אם הוא חטא משפחתו מה חטאה? לומר שאין לך משפחה שיש לה מוכס 19 גובה מיסים. שאין כולם מוכסים, יש בה לסטים שאין כולם לסטים, לפי שכולם מחפים עליו.

והסיבה הרביעית – היא 'רוב הקרובים'. כי כאשר יראה האדם בשעת עזרתו יתגאה בדעתו, שאחרי דברו לא ישנו, ואם ישנה אדם על פיו אפילו שיהיה בצדק ומשפט 20 לפי תהילים פט, טו. ועוד. יקומו איש מעברו ויגארו בו ויסלפו דברי צדיקים 21 לפי שמות כג, ח. . רפואתו שיתן אל לבו שהקרובים ההמה ירחיקוהו מהאלהים הקרוב אליו, ואלה הנראים אוהביו הם שונאיו, כיון שעזרתם על כל דבר פשע 22 לפי שמות כב, ח. . ולכן לאויבים היו לי 23 לפי תהילים קלט, כב. . ויתן גם כן אל לבו שלא יעמדו לו בשעת דחקו, כי הם אוהבי התועלת 24 אינטרסנטים. . וכיון שיקרבו לאגורת כסף וככר לחם 25 לפי שמואל א' ב, לו לשונאים היו לו, וכמאמר איוב (ו, טו): "אחי בגדו כמו" וגו' ואמר (שם יט, יד): "חדלו קרובי ומיודעי 26 בכתוב: 'מידעי'. שכחוני". ודוד אמר (תהילים לח, יב) גם כן: "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו" 27 בשינויי כתיב בודדים. . ואמר (שם סט, ט): "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי". וכאשר יתבונן האדם בזה ישוב ממחלתו ויחי בחליו.

והסיבה החמישית – היא העושר ורוב הנכסים מבהילים לב האדם ומחרידים אותו, שנאמר (דברים ח, יג): "ובקרך וצאנך ירביון 28 בכתוב: 'ירבין'. וכסף וזהב ירבה לך", וכתיב בתריה: "ורם לבבך ושכחת". ואמר שלמה (משלי ל, ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'". והנביא אמר (הושע ב, י): "וכסף הרבתי לך 29 בכתוב:'לה'. וזהב עשו לבעל". רפואתו שיתן אל לבו שהעושר בלתי מתקיים במקומו, כמאמר שלמה (משלי כג, ה): "התעיף עיניך בו ואיננו". ויחשוב גם כן כמה צרות מתגלגלות על העשיר כל היום קול פחדים באזניו מגנבים משודדי לילה 30 לפי עובדיה א, ה. ממשא מלך ושרים 31 לפי הושע ח, י. כל ימיו מכאובים 32 לפי קהלת ב, כג. . והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון 33 לפי קהלת ה, יא. . ועליו עליו שלמה (משלי יג, ח): "כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה". ויתבונן עם זה כמה פעמים יש עושר שמור לבעליו לרעתו, כמאמר שלמה (שם יא, כח): בוטח בעושרו הוא יפול. ועל כל זה יש רעה חולה – "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו איש נוכרי יאכלני זה הבל וחלי רע הוא" 34 בשינויי כתיב בודדים. (קהלת ו, ב). הנה אם כן אין ראוי לאדם שיתגאה בעושר המדומה שהוא אוהב בלתי נאמן וחבר בלתי קיים.

ואמנם הסיבה הששית – היא הממשלה והגדולה. כי בראות האדם עצמו שר וגדול 35 לפי שמואל ב' ג, לח. , וחביריו הטובים ממנו כאילו הם עבדיו, ועשה כרצונו והגדיל, ואין מי יאמר לו מה תעשה 36 לפי קהלת ח, ד. . והכל מחניפין אותו ומכוונין דבריהם ומעשיהם על פי חפצו. הנה בלי ספק יחשוב בלבו שאינו ממינם, אבל שהוא ממין אחר, וכמאמר שלמה (משלי כח, טו): "ארי נוהם ודוב שוקק ומושל רשע על עם דל" 37 בשינויים בודדים. . רוצה לומר שהוא ככפיר ושאר בני אדם כצאן. רפואתו שיזכור ענינו קודם ממשלתו ויתן אל לבו שאר האנשים בגופם בדעתם ובמעלותיהם טובים ממנו, ושההכנעה אליו היא אונס והכרח. ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו ושכולם אויביו מתאוים מותו ועל שבכה יתהלך ביניהם, ואם יום אחד יקומו עליו יהיה כפשע בינו ובין המות, ובזה יחרד לבבו. הלא תראה מה שעשו ליוסף אחיהם באומרם (בראשית לז, ח): "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו". "וביה 38 בכתוב: 'בה" בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה" (דניאל ה, ל), וכאלה רבים וכאשר ישים זה נגדו אז תפקחנה עיני עורים 39 לפי ישעיה לה, ה. וידע וישכיל, כי השררה צרה, וכי הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד 40 לפי תהילים קלג, א. . וכבר כתב בספר הרומיים שאוקטבייאנו ציז'אר קיסר כשבאו כל השרים והעם להמליכו ולתת כתר הקיסרות על ראשו, לקח הוא הכתר בשתי ידיו וכה דבר: כתר כתר אילו היה נודע לכל אדם הצרות, והתוגות, החרדות, והרעות אשר תחתך, אף על פי שימצאוך בשוק מושלכת בין האבנים לא יקחו אותך ולא ירימוך מעל הארץ, ואני לעבד נמכרתי לעם הזה לעבוד מלאכתם לא לאדון וקיסר. והכתר הזה אינה אות מלכות כי אם חבלי עוני וברזל 41 לפי תהילים קז, י. . נאים הדברים היוצאים מפי הקיסר ולא היה בכל קיסרי רומי כמוהו במעלה ובשלמות, וכן האריך ימים על ממלכתו יותר מכל קיסר.

והסיבה השביעית – היא החכמה. כי יש מהאנשים שרודפים אחריה לתכלית הוראה ויקנו הוללות וסכלות. ועליו אמר שלמה (משלי יח, ב): "לא יחפוץ 42 בכתוב: 'יחפץ'. כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". רפואתו שיראה ששני דברים אי איפשר שיעמדו בנושא אחד בזמן אחד. והנה החכמה היא הפך הוללות הגאוה, ואיך יתחברו שתיהם יחד? כי הנה החכמה האמתית תגזור יושר המעשים ותקון המדות, שראשיתם דרך ענוה יראת יי' 43 לפי משלי כב, ד. . ואמר שלמה (קהלת ז, יט): "החכמה תעוז 44 בכתוב: 'תעז'. לחכם מעשרה שליטים". וכבר פירשו 45 ראה נדרים לב, ע"ב. עשרה שליטים שהם שתי העינים, ושתי אזנים, והאף והפה, ושתי ידים, ושתי רגלים, כי בהיות לב האדם נוהג בחכמה – אזניו תקשבנה תוכחות ועיניו לנכח יביטו 46 לפי משלי ד, כה. יארך אפו ופיו ידבר תהלות יי' 47 לפי תהילים עח, ד. וידיו תעשנה הצלחות ורגליו תכוננה אורחות ישרות. ובהיותו אוחז בסכלות הגאוה יהיה בהפך כמו שאמר שלמה (משלי ח, יג) מדבר בשם החכמה: "גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות 48 בכתוב: 'תהפכות'. שנאתי". ונראה שהעשרה שליטים הם עשרת החושים: חמשה חיצוניים וחמשה פנימיים.

ואתה בן אדם 49 לפי יחזקאל ב, ח והרבה. בינה שמעה זאת 50 לפי איוב לד, טז. , אלה הם שבעה סמי הרפואות לחולי הגאוה מסודרים על פי החכמה אשר חצבה עמודיה שבעה. הירא את דבר יי' 51 לפי שמות ט, כ. כי יבא בלבו יופי תוארו ובריאות גופו ישתמש ממנו בצרכי נפשו ויתן עוז למלכו 52 לפי שמואל א' ב, י. . וכאשר יסתכל בגבורתו יכבוש את יצרו, כי היא הגבורה האמתית כמו שנזכר. ואם חייליו יגבר יהיה על דבר כבוד שמו, וכמו שאמר (שמואל ב' י, יב): "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו". ואם אבותיו ואנשי משפחתו גבהה מעלתם וכבודם, ישתדל הוא להדמות אליהם ולאחוז מעשה אבותיו בידיו, כמאמר הנביא (ישעיה נא, א): "אל צור חוצבתם 53 בכתוב: 'חצבתם'. ואל מקבת בור" וגו'. ואם רבו אוהביו וקרוביו יעשה אותו לשם מצוה משום – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ויהיה "מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (לעיל פרק א'). אם יראה כי רב עושרו, וכי כביר מצאה ידו 54 לפי איוב לא, כה. – יודה לאלהיו שהעושר והכבוד מלפניו. יעניק את העניים ולומדי התורה, ויאמר כדברי דוד המלך עליו השלום שאמר (דה"י א' כט, יד): "ממך הכל ומידך נתנו לך". אם ראה עצמו עולה לגדולה יחשוב, כי הוא חובה רבה מוטלת עליו לבלתי רום לבבו לבלתי סור מן המצוה 55 לפי דברים יז, כ. לתקן עניני ציבורו ועמו ולהדריכם במעגלי צדק. ויחשוב כי הממשלה כל עוד שתגדל יותר סכנתה יותר גדולה, וכמאמר הנביא (ישעיה ב, יב-טו): "כי יום ליי'... על כל גאה ורם...ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים" וגו'; "ועל כל ההרים... ועל כל מגדל גבוה 56 בכתוב: 'גבה'. ", שהוא כולו משל לממשלות בני אדם וגדולתם. ולכן יתחנן לאלהיו שיצילהו מהפגעים ויאמר: "לך יי' הגדולה 57 בכתוב: 'הגדלה'. והגבורה והתפארת והנצח וההוד" (דה"י א' כט, יא). ואם חכם לבו יגלה עמיקתא ומסתתר איתן אל לבו כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ושהיא ממתנות השם ומחסדיו, וכמה מהפעמים משיב חכמים אחור וגעתם יסכל. ולכן ישים תכלית חכמתו בתלמוד התורה ודרכי העבודה, ויבקש ממנו יתברך שיורהו הדרך ילך בה, כמאמר נעים זמירות (תהילים פו, יא): "הורני יי' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה את שמך". ובזה האופן ראוי שישתמש האדם ממעלותיו ובזה תסור מחלתו ושב ורפא לו.

ר' יוחנן בן ברוקא וכו'

מפני שרבי לויטס הרבה להזהיר על שפלות הרוח, שיהיה האדם "מאד מאד שפל רוח", וכבר נמצאו בזה מתחבולות המזוייפים, שמראים עצמם שפלי רוח ובקרבם ישימו ארבם לרמות בני אדם, קם להו לרבנן שזה מחלול השם. וכמו שאמרו 58 איסור גניבת דעת הבריות ואף דעת גוי. (חולין צד, ע"א), שהמכחיש או המשקר או מאנה את הגוי, הוא מחלל השם. וכן הנראים שפלים ובלבם הם גאים, ועליהם אמר הנביא (ישעיה ב, יב): "כי יום ליי' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל". רוצה לומר, שיבואו עונשי השם ויום נקמתו אם על הגאים המפורסמים, והוא אומרו : "על כל גאה ורם". וגם כן על הפרושים הכוזבים שהם מבפנים בעלי גאוה ומשפה ולחוץ 59 לפי סנהדרין קו, ע"ב. מראים שפלות, הלכוף כאגמון ראשו ושק אפר יציע 60 לפי ישעיה נח, ה. . ולכן אמר זה השלם שמי שזה דרכו הוא מחלל את השם בסתרי לבו, ששם גאוותו ומרמה בני אדם בשפלותו, ולכן נפרעין ממנו בגלוי. וכן אמרו (ברכות מג, ע"ב), שהמחלל שם שמים בסתר דוחק רגלי השכינה.

ואמנם מה ענין אומרו: "אחד שוגג ואחד מזיד"? ואיך השווה השוגג למזיד בהיות שהשוגג יש לו חטא והוא צריך לכפרה וקרבן, ונאמר עליו (ויקרא יט, כב): "ונסלח לו מחטאתו", ואין כן במזיג? ובמה אם כן ישתוו השוגג והמזיד? גם מה ענין אומרו שנית "על חלול השם" והוא מאמר מותרי 61 מיותר. ? כי נושא המאמר כי המחלל שם שמיה ובזה היה דרוש מאמרו, הנה ענינו כדרך הרמב"ם, ופירש הוא שכל המחלל שם שמים אפילו שיהיה בסתר, וכל שכן אם הוא בגלוי – הקב"ה נפרע ממנו בגלוי, כדי לפרסמו בשיתקדש שמו ברבים. כי מתוך העונש תגלה רעתו בקהל ממה שחטא, לפי שקבלו (יומא פו, ע"א), שבמקום שיש חלול השם אין כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא בייסורין למרק. אבל כולם תולין ומיתה מכפרת שנאמר (ישעיה כב, יד): "ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" 62 בשינויים בודדים. .

וכבר זכרו דברים רבים שיפול עליהם חלול השם כגון: תלמיד חכם שנוטל בשר מהטבח ולא יפרע מיד, שיחשדוהו האנשים שהוא שוחד כדי שיקל בטריפות, או שילך ד' אמות בלא ציצית, או אם אינו מדקדק במצוות בסתר. ובהיות הציבור בתענית ובצרה הוא אוכל ושותה בחדרי חדרים וכדומה לזה, אם לא יכניע נפשו ולא יסגף גופו בצרות הציבור. ולשון הכתוב מורה עליו שאמר (ישעיה כב, יב): ויקרא יי'... צבאות...לבכי ומספד וקרחה לחגור שק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחט צאן אכול בשר ושתות יי אכול ושתה כי מחר נמות. ועל זה אמר: "ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" 63 בשינויי בודדים. (שם שם, יד). ובכלל כל תלמיד חכם ראינו שאינו מתנהג כשורה, עד שהבריות מגמגמים עליו ממעשיו ומתורתו, הרי הוא בכלל המחלל את השם בסתר ונפרעין ממנו בגלוי.

ואמנם אומרו: "אחד שוגג ואחד מזיד", פירש הרמב"ם שחוזר לנפרעין ממנו בגלוי, כי בין שיהיה חלול השם במזיד או בשוגג תמיד נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד, ואם היה שוגג עונש שוגג, אבל שני העונשין בגלוי. וכן פירש רבי מתתיה. ויש אומרים שכשם שהסתר והגלוי שווים בחלול השם – כן השגגה והזדון שווים בו. ויהיו אם כן במשנתינו שתי גזירות: האחת – "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי", שלקח ענין ה'סתר' ומכל שכן ה'גלוי'. והגזירה השנית – היא אומרו: "אחד שוגג ואחד מזיד" החלול השם, רוצה לומר שאין העניין בחלול השם כשאר העבירות, שאם ישכח האדם עיקר האיסור וחטא, הוא בכלל שוגג ויביא קרבן, ואין כן ענין חלול השם שלא יוכל האדם לומר שלא היה יודע או ששכח שהיה איסור חילול או שסבר שהוא מותר. הנה שגגת תלמוד אשר כזאת בענין חלול השם עולה זדון, והוא שווה אל המזיד שהיא הנפש אשר תעשה ביד רמה את השם הוא מגדף.

האמנם שכבר התבאר שיש שני מיני שגגות: האחד – ששכח או סכל עיקר האיסור כאילו תאמר שלא היה יודע שאסור לעשות מלאכה בשבת ששכחו. והמין השני – שבהיותו יודע עיקר האיסור שכח או סכל הדבר הפרטי רמוז אליו כגון: שהמלאכה הזאת היתה מאותם האסורות בשבת. ובענין חלול השם ימצאו שני אלה גם כן, אם שיאמר אדם לא הייתי יודע שאסור לחלל את השם, והמין הזה אין ראוי לקבלו, כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו להכנע לפני בוראו ולבלתי חלל את שמו. ובזה המין מן השוגג דבר רבי יוחנן באומרו: "אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם". אמנם במין השני , אין ספק שיש דברים שיש בהם צד חלול השם ונעלם מעיני העדה, ויוכל האדם לחטוא בשגגה להיותם בלתי בקיאים בהם, ולכן תלו חכמים ענינם בתלמיד חכם. ולא דברה משנתינו בזה המין מהשוגג. והרב מתתיה פירש, שזה המאמר נקשר עם מה שלמעלה, שהזהיר על הגאוה באומרו "מאד מאד הוי שפל רוח", לפי שהמתגאה מתפאר בלבוש השם הנאות לו שנאמר (תהילים צג, א): " יי' מלך גאות לבש". ולכן האדם המתגאה מתלבש בטליתו ומחלל את השם. וכבר הזהירה התורה תכלית ההזהרה על חלול השם, כמו שאמר (ויקרא כב, לב): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" וגו'.