נחלת אבות על אבות ד:ב

(ב-ג) הנה בן עזאי ראה לחלוק עם בן זומא במה שאמר: "אי זהו חכם הלמד מכל אדם", שעשה התלמוד עיקר, ולכן הזהיר עליו ראשית מאמריו, ושאר הדברים כולם הביאם לצורכו ולענין הלמוד. ולכן לא זכר דבר מהמצוות, ואמר בן עזאי שאין עיקר השלמות בלמוד כי אם במעשה. ולמה שאמר בן זומא: "אי זהו גבור הכובש את יצרו", חלק עמו גם כן באומרו שאין ראוי לאדם שיכבוש את יצרו במלחמה ערוכה, כי אם שירגיל עצמו תמיד לברוח מן העבירה, כי מזה ימשך שיהיה יצרו נכבש. ולמה שאמר בן זומא: "אי זהו מכובד המכבד את הבריות" השיבו בן עזאי, שאין ראוי לכבד לכל הבריות, כי הכבוד אין ראוי שינתן כי אם לאנשי המעלה, אבל ראוי שלא יהיה מבזה לשום אדם, והוא אומרו במאמר השני – "אל תהי בז לכל אדם" וכו'. זהו קישור המאמרים והתיחסותם.

והכונה בפירושם, שההרגל בענינים בין טוב ובין רע – מחזיק כוח הפועל לפעול בהם בחוזק. ולזה ראוי לאדם להזהר ולהשמר מאד אצל התחלות הדברים, לפי שהמעשים הראשונים מקנים לאדם כוח ואומץ לשניים והשניים לשלישיים. וכן יתחזקו התכונות בנפשות, וצדק מי שאמר 1 אפלטון. שההתחלה הוא יותר מחצי הכל.

אמרו במדרש תנחומא 2 פר' נצבים סי' א. : שנו רבותינו 'מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' דכתיב: "וראית בשביה אשת יפה תואר וחשקת בה" (דברים כא, יא). מה כתיב אחריו: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה" (שם טו). ומה כתיב אחריו: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (שם יח). ומה כתיב אחריו: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (שם כב). מכאן למדנו שעבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה ממנין דכתיב: "כי יקרא קו צפור" (דברים כב, ו). ואחריו מה כתיב: "כי תבנה בית חדש" תזכה בה "ועשית מעקה" (שם ח). מה כתיב אחריו: "לא תזרע... כלאים" (שם ט). מה כתיב אחריו: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (שם י). מה כתיב אחריו: "לא תלבש שעטנז" (שם יא). מה כתיב אחריו "גדילים 3 בכתוב: 'גדלים'. תעשה לך". מה כתיב אחריו: "כי יקח איש אשה" (שם יג) שתזכה לאשה ובנים וכך נסמכו פרשיות הללו שמצוה גוררת מצוה.

וזהו אומרו: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה". כי הנה המרוצה תאמר בבחינת מה שאליו יתנועע, והבריחה תאמר בערך 4 ביחס. מה שממנו יתנועע. ולכן יאמר שבהשתדלות גדול ירוץ לעשות המצוה אפילו שתהיה קלה. וכן יברח בתנועה מהירה, מאי זו עבירה שתהיה, לפי שכל דבר נמשך אל הרגלו, והתכונות נקנות מהמעשים. ולכן המעשה הקל יביא אל החמור. ואם תרוץ לעשות המצוה קלה, שאין בה טורח תבוא לעשות אחרת חמורה ממנה, או תרוץ לעשות המצוה קלה שאין בה טורח, תבוא לעשות אחרת חמורה 5 גדולה. ממנה, או שיש בה חסרון כיס. וכן בענין העבירה, כי בברחו מהקלה יבא להתרחק מהחמורה. ועם היות שהתנא לא אמר כאן 'קלה' בעבירה כמו שאמרו במצוה, הנה ממה שאמר: "ובורח מן העבירה" בה"א הידיעה מורה ששב אל הקלה, שזכר אם שתהיה עבירה קלה בעיניו, או שהיא קלה שניתק לעשה, עד שאין לוקין עליה, אין ספק שעם כל קלותה בהרגלה תביא האדם אל החמורה, והוא אומרו: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה".

אמרו חכמנו זכרונם לברכה בפרק האורג (שבת קה, ע"ב): הקורע כלים בחמתו יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, שכך הוא אומנותו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עבוד עבודה זרה. ובפרק החליל (סוכה נב, ע"ב) כתיב: "רוח זנונים התעה" (הושע ד, יב), וכתיב "רוח זנונים בקרבם" (שם ה, ד) בתחלה התעה ולבסוף בקרבם. רוצה לומר, שבתחלה מתעה יצר הרע את האדם בדבר קטון, ולבסוף הוא בקרב שכבר כבש את העיר ונכנס בתוכה. ואמרו: "ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה" – יש מפרשים שאין ראוי לבקש טעם למצוות כי אם לעשותם, מפני שציוה בהם השם יתברך. כי המעשה הטוב הוא התכלית אשר יכספוהו הכל, ואין ראוי לשער בו שכר אחר כמאמר אנטיגנוס. וכן המעשה הרע אין ראוי לבקש טעם להתרחק ממנו. ואמר בעבירה לשון 'שכר' ושכר עבירה עבירה, לפי שהשכר יאמר על התגמול אם לטוב אם לרע, כי כולו כדמות שכר שכיר ולכן אמר: "רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים" (משלי כו, י).

ויותר נכון לפרש, שבעבור שלזכות ישראל "הרבה להם תורה ומצות" (מכות כג, ע"ב), לכן היו המצוות עצמם – שכר עבודת האדם. כי בהיותו ירא את יי' במצותיו חפץ מאד 6 לפי תהילים קיב, א. , הנה שכרו שיזמן הקב"ה לידו מצוות רבות, כי בזה יתן כלבבו וכל עצתו ימלא. וברבות המצוות יתדבק באלהותיו במדרגה עליונה, שאותו הדבוק הוא תכלית התכליות, והוא אומרו: "ששכר מצוה מצוה", כלומר שיקיים מצוה קלה, ויהיה שכרו שתבא לידו מצוה אחרת, שהוא שכר רב. וכן בהפך ש"שכר עבירה עבירה". רוצה לומר, שהאדם החפץ בעבירה יהיה שכרו, שיתמלא תאוותו ממנה ויוסיף לעשות כהנה וכהנה. כי בדרך שהאדם הולך בה מוליכין אותו (מכות י, ע"ב) והוא אומרם זכרונם לברכה (מנחות כט, ע"ב): "בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו".

גם נוכל לפרש שבן עזאי ציוה על שני דברים: האחד – על קיום המצוות והרחקת העבירות. והב' – על הזהירות והשתדלות גדול בעשיית המצוה, אף על פי שתהיה קלה ובהרחקה מהעבירה. ונתן טעם לראשון באומרו: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". רוצה לומר, שיעשה מצוה אחת כדי שיבא לעשות אחרת, ויתרחק מעבירה אחת כדי שירגיל עצמו להתרחק מכולם, וכמו שפירשתי. ואחר זה ראה לתת סיבה לענין הזהירות וההשתדלות שאמר "רץ.. ובורח". כי בהיות המצוה קלה למה ירוץ לעשותה, ויהיה זה השתדלות גדול לתכלית מועט, והוא מפעל חסרי השכל, והיה די שילך לקיים המצוה אבל לא במרוצה. וכן בענין העבירות די לאדם שיתרחק מהם, ולמה יברח מהעבירה כאילו שחל בדרך ארי ברחובות 7 לפי משלי כו, יג. , הנה להשיב לזה אמר: "ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". רוצה לומר, שאם היה ענין המצוות והעבירות כשאר המעשים האינושיים, שהם נבחרים ומגונים מפאת עצמם, אין ספק שלא היה ראוי שירוץ אדם בהשתדלות נמרץ בעבור מעשה קל וקטן הערך, ולא יברח מיתוש קטן שהיזקו מועט, אין כן המצוות והעבירות, כי השכר והגמול המיועד בהם אינו מפאת המעשים בעצמם כי אם במה שהם מצוות שציוה בהם השם יתברך, או עבירות שהזהיר וציוה שלא יעברו על דברו. וכפי הבחינה הזאת קלות המצוה או העבירה, לא ימעיט השכר והגמול כיון שהוא במה שהם דברים מצויים לעשותם, או שלא לעבור עליהם. וזהו אומרו: "ששכר מצוה מצוה", רוצה לומר הגמול הניתן בעבור עבירה הוא בעבור, שהעושה אותה עובר על דברי השם יתברך, ומפני זה ראוי לאדם רץ למצוה קלה ויברח מן העבירה.

וכבר הוכיחו חכמינו זכרונם לברכה (מכות י, ע"א) הזרוז על המצות מ"אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן" (דברים ד, מא), שעם היותו יודע שלא יהיו קולטות עד שיובדלו שלוש האחרות בארץ ישראל, שנאמר (במדבר לה, יג): "שש ערי מקלט תהיינה", הנה נזדרז להבדיל שלוש אלה לומר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה.

ואמנם המאמר השני שהוא: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר", כבר אמרתי בקישורו שבא להשיב על דברי בן זומא – "אי זהו מכובד המכבד את הבריות", כאילו אמר 8 בן עזאי. הכבוד הוא מיוחד לשלמים ולבעלי המעלה, ואין ראוי אם כן לאדם שיכבד את כל הבריות 9 בניגוד לבן זומא. . אבל מה שראוי הוא שלא יבזה את שום אדם, ואל יהיה מפליג ומרחיק ממנו כל דבר מפני – "שאין לך אדם שאין לו שעה" – תצטרך לו. "ואין... דבר שאין לו מקום" ימצא בו תועלתו, ומפני זה התועלת המקווה מכל אדם ומכל דבר באי זה זמן מהזמנים, אין ראוי לבזותם. כי הנה האדם כפי עת ההריון או הלידה, הכינוהו למעלה 10 אצ"ל: "למעלות". לחכמה, או עושר, או אחת משאר המעלות לעת מהעתים ימשך ממנו תועלת לזולתו כאומרו (בראשית ל, כז): "נחשתי ויברכני יי' בגללך", או להפך, או שעצתו מתקיימת או שיש לו הצלחה במה שמדבר ומשתדל ושאר ההכנות הטבעיות. ולכן אין ראוי שתהיה "בז לכל אדם" ולא "מפליג לכל דבר".

וכבר ציותה תורה על אהבת הרעים מ"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח); "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו). ובכלל זה המוסר שלא יבזה שנאת אי זה אדם, בחשבו שאין לו יכולת להזיקו, כי – "אין אדם שאין לו שעה". וכן לא יהיה מפליג ומרחיק כל דבר שיאמרו לו בהזקו, ולא יאמר שאי איפשר להיות כי – "אין לך דבר שאין לו מקום".

ואיפשר לומר שהיה מאמר השני הזה לבן עזאי, תשלום והוכחה למאמרו הראשון. כי לפי שאמר שיש שכר ועונש סגוליי במצוות, אף על פי שלא נשיגהו אנחנו כמו שאמר רבי: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות", אמר עתה שיש בדברים הטבעיים סגולות נעלמות, אם באנשים ואם בשאר הדברים ההווים בטבעם, עד שמפני זה אין ראוי לבזות שום דבר ושום אדם, לפי שיש להם שעה ומקום. ואם אלו הדברים נעלמים שיש כמה אמצעיים ביניהם לבין העליונים, כל שכן המצוות והעבירות שנצטוינו מפי השם יתעלה, שאין ספק שלא נוכל לדעת סגולה והנמשך מהם. ולכן ראוי שלא נבזה אפילו הקלה מהם, ולא נפליג, ולא נרחיק ענינם שאין לך דבר מהם – "שאין לו שעה" ו"שאין לו מקום".

גם נוכל לומר בזה, כי למה שהזהיר בראשונה על מעשה המצוות והרחקת העבירות. ולפי שהיו סוגיהם שנים במה שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום. לכן בזה המאמר השני ביאר כל סוג מהם בפני עצמו, אם במה שבינו לחבירו אמר שלא יהיה "בז לכל אדם", כי אין אדם עם היותו שפל במדרגה שלא יהיה לו שעה, מה ימשך ממנו אי זה היזק או אי זה תועלת. ועל מה שבינו למקום אמר: "ואל תהי מפליג לכל דבר", רוצה לומר שלא ירחיק בשכלו שום מצוה מן המצוות עשה או לא תעשה, לפי שלא ידע אדם טעמה, כי זהו לקיצור דעתו. אבל המצוה ההיא אי איפשר שלא יהיה לה מקום לשכר או לעונש, והמקום הוא אם בעולם הזה ואם בעולם הבא. וכבר רמז גם לזה משה אדוננו באומרו (דברים לב, מו): "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את ביניכם לשמור 11 בכתוב: 'לשמר'. לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם" וגו'.