נחלת אבות על אבות ד:כא

(כא-כב) המאמרים האלה לרבי אלעזר הקפר מורים על שלימות חכמתו ועומק קבלתו בסודות התורה ועיקריה. וכאשר קראתי למאהבי הם 1 לפי איכה א, יט. החכמים המפרשים לדעת אמתת כוונתו המה רמוני 2 לפי איכה א, יט. , כי לא ירדו לסוף דעתו, ולא באו לתכלית כוונתו. וגם הם נתחלפו בעצמם זה מזה דרך הרמב"ם מדרך שאר המפרשים.

וכדי להטיב ההבנה באמת כוונת השלם הזה, הנה מה טוב ומה נעים 3 לפי תהילים קלג, א. לעורר בדבריו אלה שאלות, תבא התרתם בביאור הדרוש:

ראשונה – באומרו: "הקנאה והתאוה והכבוד". כי מה ראה להגביל שלושת הדברים האלה להוציא – "את האדם מן העולם" ולא זכר שאר המדות הרעות שיוציאו אותו גם כן ממנו 4 מהעולם. ? כל שכן שהתאוה והכבוד כפי מה שפירשו אותם, כבר יוכללו בקנאה כי הוא בקנאתו בממון חבירו, או באשתו, או בכבודו יתאוה אליהם ויבקש אותם. ואין הכבוד כי אם דבר נמשך אחר הקנאה מהזולת, ולמה אם כן עשאם שלושה בהיותם אחד?

שנית – באומרו: "מוציאין את האדם מן העולם". ולא ידענו אם אמרו על העולם הזה או על העולם הבא? ואם כוונתו על העולם הזה, איך יצדק מאמרו ששלושה המה יהיו סיבת המוות? כי גם מבלתם המוות הכרחי על המורכב כמו שאמר הוא עצמו: "הילודים למות". ואם כיון על העולם הבא, שהאיש אשר ימצאו בו שלושה החסרונות האלה, אין לו חלק לעולם הבא, למה אם כן אמר: "מוציאין" ומי הכניסו שיצא? והיה לו לומר מונעין את האדם מן העולם.

שלישית – במאמר "הילודים למות". כי מה החידוש אשר חידש לנו בזה? הלא ידענו אם לא שמענו כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה 5 לפי שמואל ב' יד, יד. . ועוד, כי למה אמר: "הילודים למות" כאלו אינו נולד כי אם לאותו תכלית? וכבר אמר הפילוסוף שהמוות הוא סוף ולא תכלית, לפי שלא נולד האדם לתכלית המיתה. והיה לו לומר סוף אדם למות כדבריהם זכרונם לברכה (ברכות יז, ע"א).

רביעית – באומרו: "והמתים להחיות". כי בין שירצה בזה שהמתים תחיה נפשם בעולם הנשמות כמו שפירשו הרמב"ם, או שיכוין שהמתים יקיצו בזמן התחייה, כמו שהבינוהו שאר המפרשים, והוא האמת לשני הפירושים היה ראוי שיאמר "והמתים לחיות" כמו שאמר "הילודים למות". ויהיה מובנו שיחיו המתים, לא שיאמר "להחיות", שהוא פועל יוצא לשלישי על דרך להחיות אתך כמו שלא אמר הילודים להמית.

חמישית – באומרו: "והחיים לידון". כי אם אמר זה על יום הדין שיהיה בתחיית המתים, איך לא זכר גם כן דין העולם הבא בראש השנה שזכרו חכמינו זכרונם לברכה 6 ראש השנה פרק ב, משנה א'. ? ודין האדם בצאתו מן העולם הזה, שזכרו גם כן במסכת ראש השנה, כי שם זכרו שלושה דינים בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם התחייה. ואיך רבי אלעזר לא זכר כי אם אחד מהם?

ששית – באומרו: "לידע ולהודיע ולהודע". ואם אמר זה על השם יתברך שיודע העבר העתיד וההוה כמו שפירש הרמב"ם, הנה לשון המשנה לא יסבלהו שלא זכר שם הקב"ה לשעליו יאמר כן, כי אם על המתים או החיים שזכר, כל שכן ש"לידע ולהודיע ולהודע" שלושתם לשון עתיד. ומה שכתב הרב רבי מתתיה שהוא – שכל משכיל ומושכל הבל המה מעשה תעתועים 7 ירמיה י, טו. . ואם אמרו על אשר יקומו בתחייה, יקשה אומרו: "ולהודיע ולהודע", כי למי יודיעו זה. והנביא אמר (ירמיה לא, לג): "כי כלם 8 בכתוב: "כולם". ידעו אותי מקטנם ועד גדלם" עד שמפני זה לא ילמדו איש את רעהו "כי תמלא 9 בכתוב: "מלאה". הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

שביעית – באומרו: "שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא". ומי לא ידע בכל אלה שהוא 'אל'? והנביא אמר (מלאכי א, יא): "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים". ואמרו זכרונם לברכה (סוף מנחות) שקראו ליה אלהא די אלהיא. רוצה לומר, שהכל מודים במציאות סיבה ראשונה לכל הדברים. ומה צורך בהכפל יוצר ובורא בהיותם שניהם אחד? ואל תתן לבך לדברי הרב מתתיה שפירש על יוצר – המהווה ונותן המציאות לעובר. ובורא על המפסיד והממית ומביא את ההעדר, כי הנה הוא בזה מכחיש לפשוטי הכתובים.

שמינית – במה שאמר: "הוא הדיין והוא עתיד לדון". כי אם היו הדברים במשנתינו מכוונים כולם על יום הדין שיהיה בזמן התחייה כמו שיראה מענינם, היה די באומרו: "הוא הדיין". ומה צורך באומרו: "והוא עתיד לדון"? האם יש דין אחר אחרי אותו יום הדין הגדול והנורא 10 לפי דברים א, יט. לשיאמר אחריו והוא עתיד לדון?

תשיעית – באומרו: "שאין לפניו... לא משא 11 נראה שצ"ל כבכתוב: "משוא". פנים ולא מקח שוחד". כי כמו שאמר הרמב"ם מהשטות הוא שירוחק מהשם מה שלא יצוייר ולא ידומה בו, כי איך ינתן לו שוחד? האמנם מה שפירש הוא, שלא יקח שוחד הטובות כמו שיעשה האדם אלף טובות ורע אחד שלא ימחול לו השם יתברך אותה העבירה מפני רוב טובותיו. אבל יענש הגדול על זאת הרעה ויגמלהו השם על הטובות כולם. וכן לא ישא פנים אבל יענש הגדול במעלות על עוון מועט, כמו שנענש משה רבינו עליו השלום על חטא הכעס; ונגמל עשו הרשע על כבוד אב ואם; ונבוכדנצאר על כבוד השם כמו שהתבאר בסנהדרין (דף צו, ע"א). יש עליו ספק ממה שהורגלנו בחלופו אם במה שאמרו (סוטה כא, ע"א): "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה". ואם העבירה מכבה את המצוה כל שכן שראוי שהמצוה תכבה את העבירה. ואם כפי מה שאמרו (ראש השנה טז, ע"ב): שלושה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים וכו'. ומפרש התם מי הוא צדיק גמור – מי שזכיותיו מרובין מעונותיו. ומי הוא רשע גמור – מי שעונותיו מרובין מזכיותיו. שיראה מזה שהצדיק באו חובותיו בשכר זכיותיו ויחיה בנותר מן הזכיות והרשע הגמור בהפך. וכמו שהאריך בזה המקשה נגד הרב.

עשירית – באומרו: "ואל יבטיחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נוצר" וכו'. ויקשה אם היה בטחון היצר, שהשאול היא כלייה והפסד מוחלט שאחריו לית דין ולית דיין ולית עולם אחרן. וכאילו כפר בכל מה שנאמר למעלה: "המתים להחיות והחיים לידון", מה הטענה אשר עשה כנגדו באומרו: "על כרחך אתה נוצר" וחי ומת אין בזה טענה כלל, כי גם בזה יודה הכופר בתחיית במתים. ובמה שאמר עוד: "ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו'. הנה הוא עושה בזה מערכה על הדרוש, כי היצר אשר יבטיח ויאמר שה"שאול בית מנוס" הוא האומר שאין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר הוא יורד שמה. ויקשה עוד למה אמר: "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד" בהיות שניהם אחד? וגם "על כרחך אתה חי" הוא זה עצמו. והחיות איך היה על כרחו?

וראיתי מי שפירש "הילודים למות" – כנגד "הקנאה", רוצה לומר מי שאתה מתקנא לו סופו למות ויעזוב לאחרים חילו. וכנגד "התאוה" אמר: "המתים להחיות", רוצה לומר שהמתים עצמם בעולם הזה סופם להחיות נפשם בעולם הבא. וכנגד הכבוד אמר: "והחיים לדון", רוצה לומר מה לך לרדוף אחר הכבוד כיון שהכל במשפט אם זכית במקומך יושיבוך (יומא לח, ע"א). ואם לא זכית לכבוד העולם הזה תזכה לכבוד הרוחני, כי שם עליונים למטה ותחתונים למעלה. וכן פירשו הוא הדיין – הוא הבעל דין הוא עתיד לדון שהם ד' תוארים. וכנגדם ד' שלילות. הדיין כנגדו אין לפניו עולה. וכנגד העד אמר: 'ולא שכחה, כי השוכח עדותו לא יעיד'. וכנגד הבעל דין אמר: 'ואין לפניו משוא פנים שמשוה כל בריותיו בידיעתו'. וכנגד "עתיד לדון" אמר: "ולא מקח שוחד". וכמו שהיו רבים מגדולי ישראל שהיו מקבלים מבעלי הדין שום דבר ואומרים אחרי כן 'פסילנא לך דינא'. ואין כן השם יתברך. ודע שהכל בא לידי חשבון, שאם יש קצת אנשים קצרו מללמוד תורה מפני הכנת חומרם הקב"ה פלס ומאזני משפט 12 לפי משלי טז, יא. בידו. וכמו שפירש הרב יונה בפסוק (משלי טז, ב) "כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן לבות 13 בכתוב: "רוחות". יי'". וכל זה זר ויוצא מכוונת האומר בלי ספק. ועתה לבך תשית לדעתי בפירוש מאמרו ותדע ותשכיל את יקר תפארת גדולתו.

ואומר שכמו שבכל אחד מן הפרקים הקודמים במסכת הזאת, בסוף הפרק הביא מסדר המשניות משנה אחת שיהיה משפטה כולל דרושי הפרק או רובם, או היותר עצמיים מהם, ככה בסוף זה הפרק הביא מאמרי השלם רבי אלעזר הקפר לאותה כונה בעצמה. אם להשיב לבאר מאמרי בן זומא לא בענין החכמה שראה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע 14 לפי קהלת ג, יד. . אבל בשלושה האחרות שזכר מהגבור שהוא "כובש את יצרו"; ומה"עשיר השמח בחלקו"; והמכובד "המכבד את הבריות", ואמר רבי אלעזר שכאשר לא יהיה זה כן באדם הנה יפול ברעת המותרות.

וכנגד ה'עשיר' אמר: "הקנאה". כי כאשר לא יהיה שמח בחלקו אבל יקנא במה שיש לחבירו, אין רעה גדולה מזו. ועליה אמר שלמה (קהלת ד, ד): "וראיתי אני את כל עמל ואת כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח". ואמר זה לפי, שהקנאה עם היות שיאמר בדרך הרחבה על דברים רבים, הנה בייחוד נאמר על האדם המקנא בחבירו בדרך בלתי ישר, ואם בהכשיר מעשיו כדי שיתעשר כמוהו. לכן אמר: "את כל עמל ואת כל כשרון המעשה". ואמר על 'הקנאה' – "גם זה הבל ורעות רוח", לפי שהוא דבר דמיוני כי אין לעושר גבול וענינה התיחסות דמיוני בדבר בלתי משוער.

ואמר "התאוה" כנגד "הגבור". כי אם לא יהיה כובש את יצרו כדברי בן זומא, אבל יהיה נוטה אחרי תאוותו והעולה על רוחו – נוח לו שלא נברא. והתאוה גם כן אינה כי אם על פעל דמיוני. ואמר החכם מי שאינו מושל בנפשו להשיבה מתאותה אין ראוי שימשול באחרים.

ואמר "הכבוד" כנגד "אי זהו מכובד" שזכר בן זומא. רוצה לומר, כי מי לא ישים מגמתו לכבד את הבריות כי אם שיכבדו אותו. הנה יפול ברשת ההפסד והרעות כולם.

הנה אם כן שלושה אלה: "הקנאה והתאוה והכבוד" הם כנגד שלושה המה שזכר בן זומא: "אי זהו גבור"; "אי זהו עשיר"; "אי זהו מכובד" .

וכבר זכרו חכמים שהם שלושה להיותם בשלושת נפשות שבאדם. כי הנה 'הקנאה' – היא מהתלהבות הרוח החיוני וכחו אשר בלב. 'והתאוה' – היא מהתלהבות הכוח הטבעי אשר בכבד. 'והכבוד' – הוא מפעל הכוח הנפשי אשר במוח. ולפי שלושתם שורשם הדמיון והמחשבה, והם דברים בלתי מוגבלים כי אם דמיונות נפסדות. לכן אמר כמתרעם החכם הזה הביטו וראו "הקנאה והתאוה והכבוד" שאין להם מציאות פעליי כי אם בדמיון, והם: "מוציאין את האדם מן העולם". כי הם מפסידים חייו וגורמים מיתתו. כי בהתפתחות האדם ולהטו אחריהם ישתקע בדמיונו וחיי צער יחיה ובעבורם ימות בלא עתו.

גם בזה המאמר השיב רבי אלעזר למאמר בן עזאי, שאמר: "והוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה", וראה רבי אלעזר לכלול המצוות והעבירות בשלושה מינים או סוגים כוללים:

האחד – הוא "הקנאה". ומזה ימשך הגזל והעושק והאונאה וכל איסורין שבממון, שיסודם הוא היות האדם מקנא בממון חבירו. ולכן באה בתורה (שמות כ, יג-יד) מצות "לא תגנוב"; ו"לא תחמוד"; ו"לא תעשוק"; ו"לא תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). ועליה אמר החכם 15 מבחר הפנינים לידעיה הברדשי, שער הקנאה. : "לא ראיתי חומס נפשו כמקנא אבלו מתמיד אבלו מתמיד נפשו דואבת, שכלו חסר, לבו הומה". ומדברי שלמה הוא, שאמר (משלי יד, ל): "ורקב עצמות קנאה". וגם כן כתב החכם שהקנאה לבני אדם מביאה לידי שחפת. וכבר יעיד על זה ענין גחזי שלקנאתו וחמדתו בממון נעמן נצטרע הוא וזרעו (מלכים ב' ג-ז). הנה אם כן הקנאה היא סוג כולל לכל מיני העבירות התלוים בממון. ועם היות שכבר תאמר קנאה על שאר הדברים שאין בהם עבירה, כמו: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד). גם בדבר שלימות כאמרם (בבא בתרא כא, ע"א): "קנאת סופרים תרבה חכמה". ובפנחס תחת אשר קנא לאלהיו, הנה לא דבר רבי אלעזר בקפר כאן כי אם מן הקנאה שמוציאה האדם מן העולם, והיא המיוחדת בחמדת הממונות.

והסוג השני – מהעבירות הוא "התאוה". כי הוא כולל המאכלות האסורות ואיסורי עריות, ושאר הדברים שיסודם 'התאוה' והתענוג הגשמי. וכנגדה בעשרת בדברות "לא תנאף", ובה נלכד האדם הראשון וחוה אשתו, ודוד ושלמה ורבים אחרים מגאוני עולם. ועליה אמר שלמה (משלי כא, כה): "תאות עצל תמיתנו". ואמר גם כן: "תאוה נהיה תערב לנפש" (שם יג, יט), רוצה לומר שהתאוה הנכבשת והנכנעת היא אשר תערב לנפש השכלית.

והסוג השלישי – הוא "הכבוד". ונכנסו תחתיו המלבין פני חבירו ברבים, המתכבד בקלון חבירו וזד יהיר לץ שמו 16 לפי משלי כא, כד. . וכבר זכרו החכמים שכנגד זה בא בדברות "לא תרצח", לפי שהן כולם תולדות לשפיכת דמים. ועל זה הזהיר בן עזאי "אל תהי בז לכל אדם", וממנו דבר רבי לויטס "מאד מאד הוי שפל רוח". וגם רבי צדוק "אל תעשה עטרה להתגדל בהם". ורבי יוסי באומרו: "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף קב, ע"א) שחטא ירבעם והחטיא את ישראל והעבידם עבודה זרה מפני הכבוד. אמרו 'גסות הרוח' שהיה לו לירבעם טרדתו מן העולם. אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי ישראל בית דוד כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא אמרינן הא עבדא והא מלכא. אי יתיבנא סברי מורד במלכות הוא וקטלי לי מיד "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב" (מלכים א' יב, כח). וגם ביוסף אמרו, שמת עשר שנים קודם אחיו לפי שנהג עצמו ברבנות (ברכות נה, ע"א). וכאילו אמר רבי אלעזר הקפר, שהעבירות שיברח האדם מהם כדברי בן עזאי הם נכללות בשלושה סוגים הללו: הקנאה; והתאוה; והכבוד. ולכן ראוי לאדם שלא יעשה עיקר מהם כי אם מן התורה שעץ חיים היא למחזיקים בה 17 לפי משלי ג, יח. , מה שאין כן אלו הדמיונות שהם "מוציאין האדם מן העולם", וממהרים את קיצו. וגם כיון לומר שיוציאו את אדם מן העולם הבא והוא רע ומר 18 לפי ירמיה ב, יט; כג, כב. , שבעבור שלושה דמיונות שאין בהם ממש, יאבד האדם שלימותו האחרון. ואמר בזה לשון "מוציאין", לפי שכל ישראל מפאת נפשם יש להם חלק לעולם הבא וסוגי העבירות האלה מוציאין אותו מאותו טוב הצפור אליו. זהו פירוש המאמר הזה הראשון והותרו שתי השאלות הנופולות בו .

ואמנם המאמר השני הוא לדעתי גדול הערך ועמוק העיון מאד. רצה השלם הזה רבי אלעזר לבאר בו אמונת תחיית המתים בשורשיה. וכל הדרושים הנכללים בפנה הזאת כללם לדעתי בדבריו אלה. ואין ספק שהיו הדברים האלה מקובלים אצלם מהנביאים אשר רוח השם דבר בם 19 לפי שמואל ב' כג, ב , ועמדו בסוד יי'. אבל להיותם סתרי תורה היו מדברים בהם החכמים בראשי דברים וברמיזות והמשלים, ויותר עמוק מזה שהיו אומרים גזירה אחת והיו מכוונים בה שתים או שלוש אמונות אמתיות.

ואני ראיתי הדרוש הזה עמוק עמוק מי ימצאנו 20 לפי קהלת ז, כד . ואין לנו מהם כי אם דברי הנביאים עליהם השלום, ומאמרי חכמינו המפוזרים מפה ומפה מבלי שנמצא בו דרוש שלם בשורשיו. כי הנה הרב הגדול בפירוש המשנה בזכרון העיקרים בהיותו מבאר כל אחד מהם, שמר לפיו מחסום בעיקר הזה וכתב בו בלבד זכרונו לברכה העיקר הי"ג הוא תחיית המתים. וכבר ביארנוהו ענינו וסודותיו עד כאן. ולא ידעתי אנה ביארו. כי הנה בספר המדע בהלכות יסודי התורה, ובהלכות דעות, ובהלכות תשובה הביא זכרון העיקרים כולם וגם ענין ביאת המשיח, אבל לא דבר מתחיית המתים כלל. וגם בספר המורה הסתיר פניו ממנו. ולבד מצאנו לו האגרת שעשה בענין תחיית המתים ושם קיים והחזיק בפנה הזאת, עם היות שבקצת שורשיה לא הסכימו עמו שאר החכמים. וכמו שאבאר. ואחריו הפליא עצה והגדיל תושיה 21 לפי ישעיה כח, כט הרב הקדוש הרמב"ן זכרונו לברכה בשער הגמול אשר לו, שהרבה לדבר בפנה הזאת, בהביאו רבים ממאמרי חכמינו זכרונם לברכה, שנמצאו להם עליה עם היות אופן חקירתו בלתי מסודרת. וגם בקצת שורשיו מאותו טוב הצפון אליו. זהו הפירוש המאמר הזה הראשון והותרו שתי השאלות מספר האמונות אשר לו, שהרבה שם הטענות והשאלות והתשובות בדרוש הזה. והיה לבו שלם עם יי' 22 לפי מלכים א' ח, סא בלא ספק ודבריו לשם שמים ישלם יי' פעלו 23 לפי רות ב, יב . ולפי שראיתי גם בו מבוכה רבה וספיקות עצומות וחלופים גדולים ביניהם בדבר הזה, ואחריהם בפיהם ירצו סלע הרב חסדאי ובעל ספר העיקרים, אמרתי אני אל לבי עת לעשות ליי' 24 לפי תהילים קיט, קכו , קמתי אני לפתוח לדודי 25 לפי שיר השירים ה, ה , וחברתי אותו מאמר "צדק עולמים" אשר זכרתי. והפלגתי בו חקירה בדרוש העליון הזה בסיבותיו והתחלותיו, והתר הספיקות הנופלים בו. ובררתי הצודק מבלתי צודק מדעות הרבנים האלה אשר זכרתי. והיה בעיני ובעיני כל בעל כנף 26 לפי משלי א, יז המאמר ההוא מלאכה רבה. האמנם יצא מאתי ואומר אך טרוף טורף 27 לפי בראשית לז, לג מפני גויים מפני ליסטים 28 לפי ברכות יח, ע"א ולא ראיתיו עד הנה. והנה עתה הקרא יי' אלהיך לפני המשנה העמוקה הזאת.

והרמב"ם פירש אותה כולה – על דין עולם הנשמות וגמולו שמה, לא על תחיית המתים, ואין כן דעתי, כי היא תבאר ענין התחייה באמת. וראיתי בה מצויירות פתוחי חותם 29 לפי שמות כח, כא ועוד כל השורשים והאמונות הנכללים בפנה הזאת.

ולכן ראיתי פה להעירך עליהם כדרך השורשים, ולא תקוה ולא תוחיל ממני, שבכל שורש מהם אזכור כל הטענות והראיות אשר ראיתי 30 נראה שרי"א מתכוון לראיות ולטענות שעשה בזה הדרוש בספרו "צדק עולמים" . ולא גם כן שאזכור הספיקות הנופלות בהם ודעות החכמים בענינם ובחינתם והצדקתם, כי בזה תרבה המלאכה ואולי יעלה פירוש המשנה הזאת לבדה יותר מפירוש יותר מפירוש המסכתא כולה. לכן אמרתי שמעה לי ואזכור לך השורשים האלה על דרך ההנחה והקבלה, נסמכים ומתיחסים לדברי המשנה, ואינם יוצאים ממנה. כי אשר מה שיצטרך אל הידיעה באמונה היקרה הזאת אם אמצא חן בעיני יי' 31 לפי בראשית לג, טו; שמואל ב' טו, כה. , והשיבני אל חבורי 32 צדק עולמים. והראני אותו, ואת נוהו 33 לפי שמואל ב' טו, כה. לשכנו תדרשו 34 לפי דברים יב, ה. , ושם תמצא תכלית הדרוש ותשלומו. וענין המאמר הזה שרבי אלעזר הקפר אחרי שזכר שלושת המכשולים שאיפשר שיכשל האדם בהם ויוציאוהו מעולמו, ראה לבאר שגם מפני זה היה עתיד ליתן את הדין עליו בזמן התחייה. ולזה עשה מאמר זה בפני עצמו לבאר ענינה והשורשים הנופלים בה והם אלו:

השורש הראשון , שבהפסד האדם ובמותו יפסד גופו וחומרו ויפרדו חלקיו, אבל הנפש השכלית תשאר נצחית. כי עם היות שנודה בהיותה 35 הנפש השכלית. הווה, לא יתחייב מזה שתהיה נפסדת אחרי אשר אין לה סיבות ההפסד. ואין חדוש השכל והתהוותו כהוויית שאר הצורות והתחדשם. ולזה לא תמנע ממנו הנצחיות בהפך דעת האפיקורוס המאמין שהנפש תכלה ותפסד בהפסד הגוף.

וכבר אמת השורש הזה שלמה עליו השלום באומרו (קהלת יב, ז): "וישוב 36 בכתוב: "וישב". העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". והסתכל, שבעפר אמר "כשהיה" ולא אמר כן ב"רוח", לפי שהרוח ישתלם בתורה ובמצוות ויקבל עליו שכרו אחר המות, או יענש על התעצלותו והעדרו מהם, ואין כן הגוף, כי הוא לא ישתלם כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב 37 לפי בראשית ג, יט. . ולכן אמר בו: "וישוב העפר אל הארץ כשהיה". רוצה לומר באותו ערך ומדרגה שהיה קודם הבריאה, כי לא נשלם עוד ואין ברוח שתשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל לא כשהיה כי אם יותר שלם ומוכן לקבול השכר או העונש. ובמסכת שבת ( דף קנב, ע"ב) אמרו "אשר נתנה" – תנה לו כמו שנתנה לך. מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה. ואל השורש הזה כיון התנא באומרו: "הילודים למות", רוצה לומר מה שהוא נולד שהוא הגוף הוא מוכן למות ומקבל ההפסד, לא הנפש השכלית שאינה מכלל הנולדים בבטן המלאה, כי קודם לכן היתה נבראת והשפיעה השם שמה, ולכן אינה למות. והותרה השאלה הג' .

והשורש השני – מתי יהיה זמן התחייה. האם תהיה אחרי שימותו האנשים כולם והאדמה תשאה שממה 38 לפי ישעיה ו, יא. ואז יחיו המתים כמו שחשבו קצת מהקדמונים, או תהיה בדור אחד מהחיים. והם אם יכנסו בדין עם המתים אם לאו. וכבר נמצאו בזה דעות זכרם הגאון רבינו סעדיה במקום הנזכר.

והנה התנא ביאר זה באומרו: "הילודים למות". כלומר, שבדור ההוא מהילודים האחרונים בהיותם עתידים למות כשאר האנשים, הנה בחייהם יבאו המתים להחיות, כי לא תהיה התחייה אחרי שימותו האנשים כולם. וגם לא תציל את החיים מאותו דור מהמוות. ואמנם למה החלוף הזה בין בני אדם שמהם ימותו ויקומו במשפט, ומהם לא יקרם כן, התבאר סיבתו במקומו הראוי ואני אעיר עליו אחר זה. ובכלל השורש הזה מזמן התחייה הוא, שהשם יתברך בחכמתו העליונה ברא בתחלת הבריאה כל הנשמות, שגזר רצונו שיבואו בבני אדם בהמשך זמן העולם הזה כולו. וכאשר יכלו כל אותם הנשמות מלבא בגופות – אז תהיה תחיית המתים. והוא דעת המקובלים שאמרו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כי אמרו 'גוף' על מקום או מדרגת קבוצם במרום. וכן אמרו במסכת חגיגה (דף יב, ע"ב), שמכלל הדברים שיש בערבות הם נשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות.

וכבר נמצא הדעת הזה גם כן בקדמונים מחכמי התכונה שהאמינו חדוש העולם, והאמינו עם זה סופו וכלותו לזמן ידוע אחרי שיכלו הדברים ויצורי העולם שהיו בכוח לצאת לפעל, בכל ימי העולם הזה עד סופו, כמו שביאר החכם רבי אברהם ברבי חייא בספר "מגילת המגילה". והרמב"ן העיר גם כן על השורש הזה בשער הגמול, ואליו כיון גם כן השלם הזה באומרו: "הילודים למות והמתים להחיות". רוצה לומר, שכאשר יתמו להוולד הילודים העתידים למות, ושכבר כלו כל הנשמות לחול בגופות – אז יהיו המתים להחיות.

והשורש השלישי – בצורת התחייה ואמתתה. וכבר נפלו ספיקות רבות בין הקדמונים מן הישמעאלים ומהנוצרים וגם מחכמי אומתנו באמתת הפנה הזאת באומרם, שגוף האדם אשר במותו נמקו חלקיו שהיו בו מהיסודות הארבעה, ושבו אליהם, ומהם נמזגו מורכבים אחרים ונפסדו ושבו אל היסודות. וכן נרכבו פעמים אין מספר, איך יהיה איפשר שיחיה כל אחד על שלימותו וחלקי כל מורכב, כבר נשתנו פעמים רבות לאין שיעור. גם מי שאכלוהו חיות השדה ונשתנה לגופים אחרים, איכה ואיככה ישובו החלקים ההם להתחבר ולהתרכב בגוף אשר יקום בתחיה? וכמה מהם הספיקות אחרים שהעירו על זה בספריהם עד שמפני זה נמעדו רגלי קצת מבני עמינו האחרונים, ואמרו שתחיית המתים הוא משל לקבוץ הגליות וזמן הגאולה, כמו שאמר (הושע ו, ב): "יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" 39 בשינויי כתיב. . אבל זהו הכחשת אמתת הכתובים וכפירה מוחלטת. כי כמו שכתב הרמב"ם באגרת התחייה, למה נכחיש הנס הזה יותר מכל הנפלאות שספרה התורה בהיות כולם דברים נמנעים כפי הטבע ומנהגו, אבל לא כפי היכולת האלהי המוחלט, ואינם מהדברים הנמנעים מצד עצמם כהגשמת השם את עצמו, והצדקת החיוב והשלילה יחד, ושאר הדברים הנמנעים בהחלט מצד עצמותם. ואין כן הנפלאות שנזכרו בתורה ובנביאים ולא גם כן זאת הפליאה, רוצה לומר – תחיית המתים עם היותה עצומה מאד. וכבר השיב על זה הגאון הנזכר דברים נכוחים למבין וישרים לכל מוצאי דעת 40 לפי משלי ח, ט. .

ומחכמי הנוצרים יש מי שאמר שהגופים בזמן התחייה לא יהיו מורכבים מהפכים, אבל יהיו אויריין דקים וקלים. ומהם אמרו שהם יהיו מטבע הגשם השמימיי. ואת כולם ישא רוח 41 לפי ישעיה נז, יג. , שהפנה האמתית היא, שכמו שהיו האנשים בחיייהם באותו גוף ובאותה נשמה – יחיה אותם הקב"ה וישיב אותם לזה העולם באותו אופן עצמו. האמנם איך יהיה זה, אחרוני חכמי הנוצרים אמרו שהקמים בתחייה יהיו המתים עצמם מפאת נפשותיהם, כי הדבר בצורתו הוא מה שהוא. אבל הגופים יהיו מהרכבה חדשה. וחלילה לנו שנקבל זה, כי אז תהיה זו הויה מחודשת או גלגול נפשות בגופים אחרים, לא תהיה תחיית המתים. ולכן כתב הגאון, שגוף האדם במותו באי זה אופן שימות בטבע או במקרה, יסודותיו לא ישובו אל כללות היסודות להתערב בכללותם. אבל אותם החלקים ישארו ביסודות רשומים ונפרדים שמורים להתרכב הגופות לעת התחייה, ובזה האופן יהיה גוף הקם הוא המת בעצמו. והוכיח הגאון בטענותיו, שכפי כמות היסודות דבר זה אי איפשרי בעצמו, שגופות בני אדם יתרכבו תמיד מחלקים חדשים מהיסודות, ואותם ישארו רשומים עד עת קץ 42 לפי דניאל יא, לה. . ויותר נאות ומתישב אצל השכל הוא, שנאמר שיחדש ויברא הקב"ה בזמן התחייה גופות כמו הראשונים בעצמם, כל אחד בכמותו ואיכותו ומזגו ותכונת איבריו, כמו שהיו בגופות הראשונים מהאנשים המיוחדים. כל אחד כפי מה שהיה בלי פחות ויתר, ויחולו בהם הנשמות שהיו בהם בראשונה. ולפי שהמידות והתכונות ימשכו אחרי המזגים, יחוייב שיהיו כמו הם בלי שינוי וחיוב כלל. ובהיות החומר ההוא כראשון בעצמו, והנפש שהיא ההבדל המיחד היא עצמה שהיתה שמה בראשונה, יצדק אומרו שישובו ויחיו המתים עצמם. וכמו שזכר הרב חסדאי ומדברי אבוחמד בספר "ההפלה" לקחו. וגם מלבד זה קבלו חכמינו זכרונם לברכה שיש עצם אחד בגלגלת האדם במקום חוט השדרה שלא יתעפש ולא יפסד בשום זמן, והוא יהיה נושא התחייה עם שווי הגוף בהרכבתו ומזגו וחלקיו.

ואחשוב אני שלזה ההמזג 43 אותו חוט שדרה בגולגולת. כוונו חכמינו זכרונם לברכה (כתובות קיא, ע"ב) באומרם, שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, שנאמר (ישעיה כו, יט): "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל", שהיה דעתם שיוריד הקב"ה טל על הארץ יתערב בעפר, ובהתרכבותם והמזגם – יתהוו הגופות לתחייה, כאילו יהיה כוח הטל ההוא ככוח טפת זרע הזכר לתת הצורה, והעפר ישים בו הקב"ה הכנה וטבע חדש, שיהיה כזרע הנקבה להיות חומר לאותו גוף. ויהיה אם כן התהוות האנשים בזמן התחייה באותו אופן שנתהווה ונברא אדם הראשון בתחלת הבריאה. והשורש הזה העיר עליו השלם באומרו: "והמתים להחיות". רוצה לומר, כי אותם אשר מתו בעצם ואמת יחיו וישובו לעולם, לא החיים בגלות שיצאו ממנו, ולא שיבראו אנשים אחרים וגופים אחרים שעדיין לא היו, אבל שהמתים עצמם ישובו לחיים באותם הגופים, באותה הרכבה ומזג ותכונה ומראה ומדות ובנפש עצמה שהיתה לו קודם. ואמר: "להחיות", לפי שהם לא יחיו מעצמם ולא מדרך הטבע, אבל יחיה אותם הקב"ה בדרך נס, ולכן אמר: "להחיות". והותרה השאלה הרביעית .

השורש הרביעי – הוא באי זה זמן מזמני האדם יקומו בתחייה. כי מאחר שהיה הגוף האינושי משתנה תמיד מיום אל יום כפי המזונות היורדות עליו מחוץ, והמקרים המתחדשים עליו, ובפרט השתנות האדם מהילדות אל הנערות, ומשם אל הבחרות ואל ימי העמידה, ואל הזקנה ואל הישישות. וידוע שגוף הילד או הבחור ומזגו, אינו כגוף הזקן ומזגו. ראוי אם כן, שנדע באי זה מצב בהם יקומו האנשים בתחייה. אם בצביונם ובקומתן ובחרותם, או בזקנתם היורד על פי מדותם 44 לפי תהילים קלג, ב. , או באי זה אופן מאופני השנויים המתחדשים עליו תהיה תחייתו?

ותהיה התשובה בזה, שבאותו אופן ומצב שהיה במותו יקום בתחייתו. עד שקבלו חכמינו זכרונם לברכה במומיהן שהיו בשעת המיתה יקומו. אמרו בפרק חלק (סנהדרין צא, ע"ב): ריש לקיש ראמי כתיב: "אז ידלג כאיל פסח" (ישעיה לה, ו). וכתיב "בם עור או פסח" (ירמיה לא, ח). הא כיצד עומדין במומן ומתרפאין? רצו בזה שתהיה התחייה בגופות באותו אופן ותכונה שהיו בעת המיתה, עד שאפילו המומין המקריים או הנמשכים אחר החומר יקומו עמהם. והיה זה, כדי שיהיו יותר ניכרים בהם, ולא לבד בעניני גופם אבל גם בלבושיהם. אמרו כן כדאיתא התם (סנהדרין צ, ע"ב): שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר ואמרה: ליה ידענא דחיו שכבי דכתיב: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהילים עב, טז), אלא מאי היא כשהן ערומין עומדין או בלבושיהם עומדין? אמר לה קל וחומר מחטה שנקברת ערומה – יוצאת בכמה לבושים, צדיקים שנקברים בלבושיהם על אחת כמה וכמה. הנה ביארו, שגם באותם המלבושים שנקברו עמהם או בדומיהם בטבעם ומזגם ותכונתם יקומו, כדי שיהיו יותר נכרים בפרטיותם. ואיפשר לפרש הלבושים – על חומר האדם וגופו, כי הוא יקרא לבוש, כמו שאמר (איוב לח, יד): "תתהפך כחומר 45 בכתוב: "כחומר". חותם ויתיצבו כמו לבוש". יהיה מה שיהיה אין מעצור ביד השם אשר ברא את העולם אחרי האפס הגמור לעשות כהנה וכהנה. ולהעיר על זה השורש אמר גם כן התנא: "והמתים להחיות". רצה לומר, כמו שהיו בעת מיתתם מהמזג מהתכונה מהימים מהמומים וגם מהמלבושים, עתיד הקב"ה להחיותם.

והשורש החמישי – הוא, כי מאחר שידענו שלא יקומו כל המתים, אבל קצתם וכמו שאמר (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", מי ומי יהיו אם כן הקמים? היהיה זה במקרה ובהזדמן? או למה יקום האחד ולא יקום האחר? ולהשיב לזה אמר גם כן התנא: "והמתים להחיות". רצה לומר, שמשעת מיתתו של אדם נגזר עליו אם יקום בתחיה אם לא. כי הנה יקומו האנשים היותר רשומים בשלימות וכמו שאזכור. ואחשוב אני שעל זה אמר חזקיהו (ישעיה לח, יא): "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים לא אביט אדם עוד עם יושבי חלד 46 בכתוב: "חדל". ". כי באומרו: "לא אראה יה יה בארץ החיים" – כיון אל תענוג עולם הנשמות. ובאומרו "לא אביט אדם עוד עם יושבי חלד" – כיון אל תחיית המתים שיוסיף המת לשוב לעולם הזה ולהביט אל בני אדם. וכאילו אמר שבמותו בקיצור שנים כמו שאמר (שם שם, י): "בדמי ימי אלכה" – היה אליו אות ומופת אמתי? שלא יזכה לעונג הנפשיי שבעולם הנשמות ולא יקום עוד בתחייה.

האמנם בהוסיפו יתעלה על ימיו כמו שאמר (ישעיה לח, טז): "יי' עליהם יחיו ולכן 47 בכתוב: "לכל". בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני 48 בכתוב: "והחיני". ", אמר (שם שם, יט): "חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך". רוצה לומר, שהיה מוחזק בעצמו שיקום בתחייה, ולזה אמר: "חי חי" שני פעמים לרמוז על חיי העולם הזה ועל התחייה, ושהוא יקום להודות ולהודיע גבורתו וללמדה – "אב לבנים", וכמו שיתבאר. ולהיות דבר גזור לפניו יתעלה, מי הוא הראוי לקום בתחייה כפי מעשיו בעולם הזה אמר המלאך לדניאל (דניאל יב, יג): "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד 49 בכתוב: "ותעמד". לגורלך לקץ הימין". וזה ענין מאמרם זכרונם לברכה 50 ראה ילקוט שמעוני סימן שצה'. שהקב"ה מראה לצדיקים בעולם הזה מתן שכרן לעולם הבא. וכתב הרמב"ן בשער הגמול שזה נאמר על עולם תחיית המתים. וענין אותה הודעה אצלי, שהצדיק כפי מעשיו ידע וישכיל השכר המעותד עליו וידע אם הוא עתיד לתחייה אם לא. כי לא יוסיף ולא יגרע ממה שהכין לנפשו צדה לדרך בעולם הזה. ולזה גם כן כיון השלם באומרו: "והמתים להחיות", רצה לומר גזור הוא מלפניו יתעלה בשעת פטירת האדם – מי הוא הראוי להחיותו.

והשורש הששי – הוא בתכלית התחייה. אם כל דבר נעשה לתכלית כל שכן הפליאה העצומה ההיא, שיש לשואל שישאל ולמה תשוב הנפש אחרי היותה במחיצתה בשכרה, או בעונשה לחול שנית בגוף הנגוף אחרי צאתו ממנו?

והנה הרב הגדול באגרת התחייה לא מצא מענה לזה וכתב, שאין ראוי לבקש תכלית לפליאה הזאת כי אם רצונו יתברך. כמו שאין ראוי שנשאל בניסי משה רבינו עליו השלום, למה בחר יתברך שהיה 51 סוף עמ' 283 הנס ההפך המטה נחש ולא ההפך האבן עוף או כדומה לזה. ומבואר הוא שטענת הרב בזה היא חלושה מאד. כי אחרי שידענו תכלית הנס בכללו שהיה כדי שיאמינו בו, לא תפול השאלה באופן הנס. רוצה לומר למה היה בדבר הזה ולא בזולתו, כי נשיבהו חדא מניהו נקט. אבל בנדון אשר לנו ראוי שנשאל ונחקור מה היה תכלית הפלא העצום הזה מתחיית המתים, שכבר מתו לא לבד מפרטיותו ואופן התחייה כי אם מכללות הנס וצורכו, כיון שלא יעשה יי' אלהים דבר בתכלית הזרות. והפלא אשר כזה כי אם לתכלית ידוע הכרחי ולצורך רב עצום. ולכן כתב הגאון ואליו נמשך הרמב"ן זכרונו לברכה, והרב חסדאי ושאר החכמים כולם, שיהיה התכלית בתחייה כדי לעמוד בדין על מעשיהם ולקבל שכר עליהם, לפי שהשכר האמתי ותכלית האדם האחרון אינו בעולם הנשמות, כי איך תסבול שורת הדין האלהי, שבהיות העובד הגוף והנפש בחבור יחד, תקבל הנפש לבדה שכר העבודה ההיא מבלי הגוף, אבל הוא שמור לזמן תחיית המתים בעולם הבא, שאז ישובו הנשמות להתקשר בגופיהן ויבואו לדין הגדול לפני השם שיעמוד לדין עמהם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו 52 לפי ירמיה לב, יט. .

וכבר הפלגתי אני החקירה 53 ככל הנראה בספרו 'צדק עולמים'. בענין זה הדין הגדול. והנה אמת נכון הדבר 54 לפי דברים יג, טו; יז, ד. , שהוא יתעלה ישפוט תבל בצדק 55 לפי תהילים ט, ט. . אבל אני חושב שיהיה אותו דין על מעשה האדם כולם בעולם הזה. כי אם היה כן, היתה אם כן התחייה כוללת בהכרח לכל המין. ועוד שיהיה עוול גדול לאחר שכר המצוות כמה אלפים מהשנים עד זמן התחייה בהיות עונש העבירות לדעת הרבנים האלה ניתן לשעתו מיד לאחר המוות. וספיקות אחרים יתחייבו לדעתם. וביאור הדרוש הזה, רוצה לומר – מהו הדין ועל מה יהיה, אינו מזה המקום. ודי עתה שנקבל שאחד מתכליות התחייה הוא זה הדין. ועליו אמר מלאכי (מלאכי ג, טז-יט): "ויקשב יי' וישמע ויכתב ספר זכרון" וגו'; "והיו לי אמר יי' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" וגו' כי הנה בא בוער כתנור" 56 בשינויי כתיב. וגו' (מלאכי ג, יז-יט). הנה על הדין הזה אשר הוא תכלית התחייה אמר התנא: "והחיים לידון".

והנה זכר בזה המקום זה הדין, ולא זכר הדין אשר בעולם הזה ביום ראש השנה או כשיפטור האדם מן העולם, לפי שלא היתה כוונתו, הנה כי אם לבאר תחיית המתים בסיבותיו ומשיגיו. ולכן זכר הדין המיוחס אליה ולא שאר הדינים. והותרה השאלה החמשית.

והשורש השביעי – בדור האנשים אשר בימיהם תהיה תחיית המתים, מה יהיה ענינם. כי הנה חשבו אנשים כמו שזכרתי שיהיה מן ההכרח, שימותו כל האנשים קודם בתחייה, ויטענו על זה מפשט המשנה שאמרה (סנהדרין צ, ע"א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". לדעתם שהעולם הבא הנאמר בדבריהם זכרונם לברכה, נאמר על תחיית המתים, ומה שאחריו וכמו שזכר הרב חסדאי. ואתה תדע, שהגאון בתשובת השאלה העשירית שעשה בענין התחייה מהדרוש הזה בפרט, השיב שדבר זה איננו כתוב בתורה ולא רשום בקבלה, אבל נחלקו בו חכמים מדרך הסברא לדעות. מהם אמרו שימותו כל האנשים, כדי שיעמדו בתחייה וישוו לקדמונים שמתו וחיו. ומהם חשבו שהאנשים אשר בימיהם תהיה התחייה ואותם שיולדו בזמנה, לא ימותו עוד, אבל יובילם השם לעולם הגמול כאשר יוביל את המתים אשר חיו והקיצו, וסמכו זה למקרא (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח". וקצתם אמרו שיחיו חיים ארוכים וימותו בסוף הישועה, ויקיצו ויכנסו לחיים הנצחיים, ונטה הגאון לדעת השלישי הזה והביא ראיה מכתוב (ישעיה סה, כב): "כימי העץ ימי עמי". רוצה לומר, שיחיו ת"ק שנה או ת"ר שנים, וכן כתוב "כי הנער בן מאה שנים ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל 57 בכתוב: "יקלל". " (שם שם, כ).

ואמנם דעתי הוא שהאנשים האלה שלמים הם אתנו, בנו דעתם על שהקמים בתחייה לא ימותו אבל יכנסו לעולם הבא, ושיהנו שם מזיו השכינה ויקבלו שמה שכר פעולותיהם בגוף ונפש. ומפני זה נשאו ונתנו בשאלה הזאת מדור האנשים אשר תהיה התחייה בימיהם. והילודים בזמן ההוא איך לא יזכו בנצחיות כאנשי התחייה, ואיך לא יהנו מזיו השכינה בשכר פעולותיהם בגוף ונפש בעולם הבא. ויתחייבו אליהם קושיות ופירוקים ודוחקים וזריות ולא כן אנכי עמדי 58 איוב ט, לה. . כי אם ששכר המצוות ועונש העבירות הוא בעולם הנשמות הרוחני, ושמה יהנו הנפשות מזיו השכינה לא בזמן התחייה. אמנם הקמים בה יהיו כשאר האנשים, ולא יבואו כי אם לעמוד בדין ולשאר התכליות אשר אבאר אשר ענינם כחיים הגשמיים האלה, וכפי זה אין אנו צריכין שימותו אנשי הדור ההוא כדי שישובו לחיות. כי הכונה האלהית תהיה לעשות המתים כחיים לא שיהיו החיים כמתים. ואם הדור ההוא בהיותם חיים יעמדו בדין ויראו את ישועת יי' 59 לפי שמות יד, יג. ויכירו את כבודו ואת גדלו, למה ימותו מה עשו? ולמה יצטרכו לתחייה אם היו בחיים חייתם? ומה שאמרו במשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – על השכר הנפשיי בעולם הנשמות נאמר לא על תחיית המתים. וכמו שהוכחתי בפרק האחרון מ'ראש האמנה' אשר עשיתי, וייעודי הנביאים כימי העץ 60 לפי ישעיה סה, כב. יהיה עמי והנער בן ק' שנה ימות 61 לפי ישעיה סה, כ. , הם ייעודים כוללים לכל האנשים אם הקמים בתחייה שיחיו חיים ארוכים. ואם שאר בני אדם שיתנהגו בצרכי מחייתם כפי השכל ולא ישתלחו אל התאוות הגשמיות מקצרות החיים, ואם זה יראת יי' תוסיף חיים 62 לפי משלי י, כז. בשינוי קל בכתוב: "יראת יהוה תוסיף ימים". .

הכלל העולה שהקמים בתחייה ואנשי אותו הדור החיים ישתתפו בענין הדין. ולכן להעיר על זה אמר השלם: "והמתים להחיות והחיים לידון". רצה לומר אלו ואלו המתים שיחיו והאנשים מאותו דור כולם יעמדו באותו דין הגדול.

והשורש השמיני – בתכלית אחר שימצא לדעתי בתחייה, לא שיערו אותו הראשונים. והוא כי ראיתי בספרי הנביאים שתהיה התחייה דבר המתייחס ומצרן 63 צמוד. לקבוץ הגליות, וכמו שאמר יואל (יואל ד, א-ב): "כי הנה בימים ההם ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלם וקבצתי את כל הגויים 64 בכתוב: "הגוים". והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו". ואמר עוד (שם שם, יב): "יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט כי שם אשב לשפוט 65 בכתוב: "לשפט". את כל הגוים סביב 66 לשון הכתוב: "מסביב". " וגו'. וכל שאר הנביאים הסכימו בזה וענינו, שהאל יתברך בזמן ההוא יושיע את עמו "ומחץ מכתו ירפא" (ישעיה ל, כו), ויגאלם ויביאם אל אדמתם ויכניע ויעניש את האויבים שרדפו אחרי בני ישראל ויחריבם. ולפי שיהיה עוול וחמס גדול שלא יראו הגאולה כי אם השרידים ההם אשר יחיו באותו זמן – "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר" (שם יז, ו). ויתר העם שמתו בגלות ושמסרו נפשם על קדושת השם לא יאכלו בטובה ולא יראו בישועת יי'. וגם כן האומות, אם לא יקבלו העונש והגמול כפי מעשיהם הרעים כי אם אותם שיהיו חיים בזמן ההוא, יהיה חמס רב. כי שאר האויבים שכלונו הממונו ומתו בכבוד זרעם נכון לפניהם, לא ראו רעה ולא קבלו עונשם יהיו חוטאים נשכרים, עם היות שכל אחד מהם יקבל תגמולו בעולם הנשמות.

הנה לזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל שבזמן התשועה יחיו המתים. והיה כצדיק כרשע 67 לפי כה, יח. בענין הגלות ושעבוד ישראל כמו שיתבאר, כדי שיראו כולם את ישועת יי' בגוף ונפש, ושהצדיקים שקוו את ישועת יי' ומתו באותה תוחלת ממושכה במחלת יי' לב לא תקותם בטלה, אבל בעיניהם יראו אותה. והגופים אשר יזובו מדוקרים 68 לפי איכה ד, ט. על יי' ועל משיחו – יתענגו ברב שלום בשלוות ירושלים, וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה 69 לפי ישעיה סו, י. . והאויבים אשר שפכי דמים כמים, יקבלו עונשם בגוף ונפש לעיניהם מקום הרשע שמה המשפט 70 לפי קהלת ג, טז. . וזה גם כן אצלי תכלית עצמי בתחייה ומה יפו פעמי 71 לפי שיר השירים ז, ב. הגאון שכתב שתהיה התחייה בזמן קבוץ הגליות והתחלת הגאולה, עם היות שסבר שתהיה לצדיקים שבישראל בלבד כדי שיזכו בביאת הגואל. ולכן זכרוה הנביאים תמיד מצרנית דבקה אל קבוץ הגליות.

ויש לי על זה עדים נאמנים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים:

מן התורה – מה שאמר אדוננו משה בשירת האזינו (דברים לב, לט-מג): "ראו עתה כי אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל כי אשא אל שמים ידי" וכו'; "ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי" וגו'; "מדם חלל... ושביה מראש פרעות אויב". וסוף הדברים: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". כמו שפירשתי במקומו.

מן הנביאים – הנה ישעיהו עשה התלונה הזאת מהמתים בגלות באומרו (ישעיה כו, י): "יוחן 72 בכתוב: "יחן". רשע בל למד צדק בארץ נכוחות 73 בכתוב: "נכחות". יעול ובל יראה גאות יי'". והיא פרשה ראוי מאד לעיין בה. וכוונתה אצלי שהנבואה העירתהו על ספק עצום, והוא, האם דבר ראוי והגון הוא שירוחם הרשע שהוא אדום, שלא קבל תורה וזהו: "בל למד צדק", ושהחריב את ארץ ישראל ועשה בה עוול וחמס, וזהו: "בארץ נכוחות יעול". וגם לא יודה ביכולת השם וכוחו, וזה: "ובל יראה גאות יי'". ואחר שאינו מודה במעלתך "יי' רמה ידך בל יחזיון" באופן ש"יחזו ויבושו קנאת עם" (שם שם, יא). רוצה לומר הקנאה שאתה מקנא על עמך וכזה "אף אש צריך תאכלם" (שם). רוצה לומר, כמו שאכל לנו כך יאכל אותם האש. ולפי שהנביאים כולם היו מתנבאים על ביאת המשיח וזמן הגאולה, אמר ישעיהו שבזה לא נחה דעתו, לפי שלא יראו אותה הצדיקים אשר כבר מתו והוא אומרו: "יי' תשפות 74 בכתוב: "תשפת". שלום לנו" (שם שם, יב). רוצה לומר האמנתי יי' שתשפות שלום לנו שיבא המשיח, כי כל מעשינו מהצרות הבאות עלינו פעלת לנו ואינם במקרה. אבל עם כל זה ישאר ספק גדול והוא ש"בעלונו אדונים 75 בכתוב: "אדנים". זולתך" (שם שם, יג), ועם כל תוקף הצרות לא עזבנו שם אלהינו אבל לבד בך נזכיר שמך, ומה תעשה למתים בתוך הגלות שלא יחיו ומתו בנפש מרה 76 לפי איוב כא, כה. , ומה יועיל ומה יתן הגאולה לרפאים שנהרגו על דבר כבוד שמך כיון שלא יקומו ולא יאכלו בטובה. ואתה "פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו" (שם שם, טז), שנשמדו בהשגחתך הם וצאצאיהם לעיניהם ולאומות המרשיעות עשית בהפך "כי יספת לגוי יי'" בתוספת וכבוד והרחקת גבולם. והתנצל הנביא מזרות דבריו ותרעומתו באומרו: "יי' בצר פקדוך" וגו' (ישעיה כו, טז). ולכן באתהו התשובה אל תתרעם מענין המתים, כי ידוע תדע 77 לפי בראשית טו, יג. שיחיו מתיך ונבלתי יקומון (שם שם, יט), שהם הנהרגים על קדושת שמי ולכן אמר: "נבלתי" בכנוי, וזכר אופן התחייה באומרו כי על: "אורות טליך" וגו'. ולפי שהיה זה לזמן רחוק אמר אחרי זה: "לך עמי בא בחדריך וסגור 78 בכתוב: "סגר". " וגו' (שם שם, כ). והבטיחו שבזמן ההוא יפקוד על מלכי האדמה באדמה וזהו: "ביום ההוא יפקוד 79 בכתוב: "יפקד". יי' בחרבו הקשה" וגו' (ישעיה כז, א). וסוף הפרשה: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובא האובדים 80 בכתוב: "האבדים". " וגו' (שם שם, יג). הנה התבאר מהפרשה הזו אמתת מה שהנחתי וכבר פירשתיה בשלמות גדול בפירושי לספר ישעיהו.

והעד הג' – דעת שפתיו ברור מללו 81 לפי איוב לג, ג. הוא דניאל עליו השלום. כי אחר שזכר בסוף ספרו שיתנגח מלך הנגב וישתער מלך הצפון, ושתהיה עת צרה אמר (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר". רצה לומר, שאז יתמלטו ישראל מהגלות אותם שיהיו חיים באותו דור, כי זהו כל הנמצא כתוב בספר שהוא ספר החיים. ולפי שלא יאמר דניאל וכי על אותם המעטים הנשארים בגלות עם עני ודל 82 לפי צפניה ג, יב. תהיה התשועה הודיעו המלאך מיד ש"רבים מישני אדמת עפר יקיצו" (שם יב, ב), אם לראות ולהתענג בתשועת יי', וזהו אלה לחיי עולם ואלה לקבל עונש על אשר הרעו את ישראל, וזהו: "אלה לחרפות ולדראון 83 בכתוב: "לדראון". עולם" (שם).

וכבר נבא יחזקאל גם כן בפרק "היתה עלי יד יי'" (יחזקאל לז, א) – על תחיית העצמות. וחלקו בפרק חלק (סנהדרין נב, ע"ב) אם היה הדבר משל או אם קרה כן שיחיו אותם מתי יחזקאל. והנה אם היה הדבר כפשוטו, הנה הנביא נתן תכלית התחיה ההיא באומרו (יחזקאל לז, יא): "העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים 84 בכתוב: "אמרים". יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". שהיו אותם המתים אומרים במיתתם אבדה תקותנו, והודיעו יתברך שיקומו בתחייה מקברותיהם ויחיו. והיה סוף התחייה ההיא אומרו (שם שם, יד): "וידעתם כי אני יי' דברתי ועשיתי", ואם נאמר שהיה הדבר משל עדיין ישאר לדעת מה הוא הנמשל. כי הנה המפרשים כולם פירשוהו על היותו משל לאנשי הגלות שיוציאם הקב"ה ממנו. ואני כבר כתבתי ב'צדק עולמים' והוכחתי מסגנון הפרשיות וסדרם שאינו כן, אבל שיהיה המשל לתחיית המתים העתידה, ולכן אמר על המתים ההם. הנה הם אומרים: "יבושו עצמותנו ואבדה תקותנו", וייעד הנביא שבזמן הגאולה יקומו מקברותיהם ויחיו ויראו וידעו ישועת יי', שהידיעה ההיא כגאולה ותשועת יי' הוא התכלית בתחייתם, והוא אומרו: "הנה אני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם... אל אדמת ישראל וידעתם כי אני יי' בפתחי את קברותיכם" וגו' (יחזקאל לז, יב-יג).

הנה על הידיעה ההיא שידעו המתים אמר רבי אלעזר הקפר: "לידון, לידע", שהידיעה ההיא היא תכלית אותה תחייה.

השורש התשיעי , שהמתים בתחייה יכירו אנשי ביתם וקרוביהם מדור החיים, כי להיות ההיכרה מפעל החושים והכוחות הגשמיות, הנה כשישובו לעולם בגופם ונפשם תושלם הכרתם. כי הנה מפני זה קבלו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צא, ע"ב), שיקומו עם מומיהן כדי שיהיו יותר ניכרים.

וכבר נמצא לזה עדות בדברי הנביאים. כי הנה מלאכי אמר (מלאכי ג, כג-כד): "הנה אנכי שולח 85 בכתוב: "שלח". לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום יי' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ואיך ישובו לב אבות על בנים וכו' אם לא יכירו אלו את אלו? וממה שכתוב בסוף ספר יחזקאל בחלוקת הארץ (יחזקאל מז), יתחייב שיחובר כל אדם אל שבטו ואיש אל משפחתו, וכל העם איש על מקומו יבא בשלום 86 לפי שמות יח, כג. , ואין מקום לזה כולו אם לא בהכרתם. ואחר שתדע תכלית אחר שיש בתחייה יתבאר בשורש העשירי הבא, אחר זה תבין הכרח אמונת השורש הזה.

ואמר הנביא גם כן מעיר על זה והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם (מיכה ה, ד). וחכמינו זכרונם לברכה (סוכה נב, ע"ב) שאלו מי הם הרועים, ואמרו: קבלנו דוד באמצע, שת חנוך מתושלח לימינו, אברהם יעקב ומשה משמאלו. ושאלו עוד על השמונה נסיכים מי הם, ואמרו קבלנו ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיה אליהו ומשיח. ואמנם מה כיונו באלה הפרטים? ולמה זכרו שמואל עמוס וצפניה מבין כל שאר הנביאים וישי מבין כל שאר חסידי הדורות? הנה אינו אלא ממה שיאות ביאורו במקום הזה, וכבר חקרתי עליו במאמר הנזכר 87 בספרו 'צדק עולמים'. .

הנה אם כן השורש הזה הוא אמתי בעצמו, שהקמים בתחייה יכירו אלו את אלו. ואל זה השורש כיון גם כן התנא באומרו: "לידע".

והשורש העשירי – הוא בתכלית אחר אשר יכוין בתחלה. לדעתי שיערו בענינו הראשונים גם כן, והוא שלהיות כל עמי הארץ בארצותם לגוייהם בעלי אמונות משובשות, ודתיהם שונות מדומות כוזבות ואת דתי המלך יי' צבאות אינם עושים 88 לפי אסתר ג, ח. , אלו יכחישו אלהותו וייחסו אותו לשמש או לירח, או לכל צבא השמים, או לאחד מן הנבראים. ומהם יכחישו בריאת העולם וחדושו, וכן אמונת תחיית המתים וביאת הגואל. ומהם יכחישו ידיעתו בפרטים. ומהם יכחישו השגחתו ומשפטו בשכר ובעונש, כמו שהיו רוב הפילוסופים ומעמי הגוים שכולם איש לדרכו פנו 89 לפי ישעיה נג, ו. . ומהם עובדים צלמים למעשה ידיהם השתחוו באופן שכל יושבי תבל ושוכני ארץ 90 לפי ישעיה יח, ג. , ורוב המין האינושי יכללותו סריס מן 91 לפי קהלת רבה פר' י'. הדרך המכוון בבריאתו ומחטיאים התכלית האמתי, שבעבורו נוצרו. ויען וביען לא תהיה פעולת השם במין האינושי לריק ובריאתו לבטלה, כיון שכל הנקרא בשמו לכבודו בראו, ראה הקב"ה בחכמתו העליונה שעת לעשות 92 לפי תהילים קיט, קכו. לעולם ולבני אדם כולם, חסד ואמת להורות לפניהם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון באופן שיתמו חטאים מן הארץ 93 לפי תהילים קד, לה. וכל עולה קפצה פיה 94 לפי תהילים קז, מב. והאלילים כרות יכרתון 95 לפי "עלינו לשבח". , ולא יהיו בני אדם עוד מכלים ימיהם ברע ושנותיהם בבהלה, אבל יכירו וידעו כל יושבי תבל כי ליי' המלוכה ומושל בגוים 96 לפי "עלינו לשבח". . ויקבע בנפשותם אמתת אלהותו ואמונותיו, באופן שיגיעו אל התכלית שבעבורו נבראו. ואולם בעבור זה בריאה יברא יי' חדשה בארץ 97 לפי ירמיה לא, כא. להחיות המתים, שכבר מתו מהם צדיקים גמורים נביאים חכמי הדורות הנקובים בשמות הנודעים לבני אדם. ומהם רשעים מלכים קיסרים גדולי עולם וגם החדשים, שמקרוב מתו שכל רואיהם יכירום. וזה כולו כדי שכולם פה אחד יעידון ויגידון: "יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים" (מלכים א' יח, לט); "יי' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל, ומשה אמת ותורתו אמת. וכאשר יראו בני אדם אבותיהם ואבות אבותיהם אחיהם ובניהם, שכבר מתו והנביאים והחכמים אשר שמעו את שמעם בארצותם קמים מקברותיהם, וכולם כרוזא קורא בחיל מגידים ומפרסמים שכר עולם הנשמות לצדיקים ועונש הרשעים והכופרים, ויבארו האמת האלהי ושגעונות האנשים ופתויים בעניניהם המדומים לא לעזר ולא להועיל, הנה אז בלי ספק תתפרסם בעולם אמונת אלהותו יתברך ואמתת תורתו, ויתפעלו לבות בני אדם בדבר הנורא ההוא, ויעזבו אליליהם ושקרי דתם, כי יראו בעיניהם מעשה יי' כי נורא הוא 98 לפי שמות לד, י. , והמתים הקמים מקבריהם מגידים ומגלים האמת לעיני הכל. גם כי יקומו מניחי דתותיהם ועין בעין יראו הקדושים אשר האמינו בהם, והם עצמם יגידו לא יכחדו, כי דבריהם משאות שוא ומדוחים 99 לפי איכה. . אין ספק כי בזה ישוב כל העם אחרי יי', ולא יוסיפו עוד לחטוא, ולא ילכו אחרי ההבל ולא להלחם ולהרע אלו לאלו, כי רוב בני אדם אשר יהיו בימים ההם יהיו מאותם הקמים בתחייה, שיהיו אנשי שלום ואמת ותמלא הארץ דעה את יי' 100 לפי ישעיה יא, ט. ויפחדו מעונשו. וגם שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב 101 לפי צפניה ג, יג. , כי יתאחדו האומות כולם באמתת האמונה האלהית. זהו תכלית האמתי והגדול שבתכליות תחיית המתים. וזהו "יום יי' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג), שאמר עמוס (עמוס ה, יח): "הוי המתאוים את יום יי' למה זה לכם יום יי' חשך 102 בכתוב: "הוא חשך". ולא אור". וצפניה אמר (צפניה א, יד-טז): "קול יום יי' מר צורח שם גבור יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שואה ומשואה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל יום שופר ותרועה" 103 בשינויי כתיב. . לפי שבמקום המתים מקברותיהם וחדוש האמונות והדעות בכללות, העולם יהיה בלבול גדול, אבל גדול וצום ובכי ומספד 104 לפי אסתר ד, ג. , בראות כל אדם עונש קרוביו ואוהביו והפסד עמו ודתו. ועליו אמר ישעיהו בסופו (ישעיה סו, כג): "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים 105 בכתוב: "הפשעים". בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר". ובסיבת זה אמר שמדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפניו (שם שם, כג). ועליו אמר מלאכי (מלאכי ג, יט-כ): "כי הנה היום בא בוער 106 בכתוב: "בער". כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו'. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולפי שבזמן ההוא 107 זמן התחייה. בביטול הדתות הכוזבות תתגדל ותתקדש תורת משה, לכן סמך אליו "זכרו תורת משה עבדי" וגו' (שם שם כג). ולפי שכל זה רומז לענין תחיית המתים כמו שאמר (שם שם, יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד 108 בכתוב: "עבד". אלהים לאשר לא עבדו", שהם הקמים בזמן התחייה. לכן אמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום יי' הגדול והנורא" (שם שם, כג), כי הוא יהיה ראש וקצין 109 לפי שופטים יא, ו. לקמים בתחייה. ולפי שישובו בני אדם מאמונותיהם אמר: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (שם שם, כד). והטיבו אשר דברו להיות הדבר נורא הזה באלף הו'. כי כמו שנברא אדם הראשון ביום הששי, ולא היה בעולם כי אם אדם אחד ואמונה אחת בלי חלוק, כך תתפרסם אמתת אמונתו ותתאחד בפי כל בשר באלף הו' קודם חורבן העולם. ולזה רמז באומרו: "פן אבוא והכתי את הארץ חרם" (שם). ועל זה היה אומר חזקיהו 110 נמצא בישעיה לח, יט. : "חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע את אמתך". רוצה לומר, שיקום אז בתחייה ויפרסם אמתת אמונתו וכאשר תדע זה יפתחו אליך שערים גדולות מהנבואות שנסתפקו אלי זה ימים רבים, אם מה שניבא ישעיהו בתחלת ספרו (ישעיה ב, ב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים", שייעד הנביא שם שעמים רבים וגויי האומות יתעוררו מעצמם, לאמר: "לכו ונעלה אל הר יי' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורוחתיו 111 בכתוב: "מארחתיו" כי מציון תצא תורה" וגו' (מיכה ד, ב). ושיתבטלו המלחמות מהעולם כמו שאמר (ישעיה ב, ד): "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ושיעזבו האלילים כמו שאמר: "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו" (שם שם, כ). ושיחבאו בני אדם את עצמם במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד יי' ושיוסר מלבם כל גאה וגאון ודרך רע 112 לפי משלי ח, יג. , כמו שאמר (ישעיה ב, ט): "וישח אדם וישפל איש". וגם ממשלת המלכים ורוממות שרי האדמה ישלחו מעליהם כמו שאמר: (שם שם, יז): "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב יי' לבדו ביום ההוא", מסכים למה שנאמר במוסף ראש השנה – "על כן נקוה לך יי' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך וכו', ולהעביר גלולים מן הארץ לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך ויקבלו כולם את עול מלכותך וכו' כי המלכות שלך היא" וכו'.

ומי יתן ידעתי איך יבואו בני אדם כולם בארצותם לגויהם לכל הדברים הזרים האלה. גם תראה פרשה אחרת: "הוי ארץ צלצל כנפים מעבר לנהרי כוש השולח 113 בכתוב: "השלח". בים צירים" וגו' (ישעיה יח, א-ב). ואמר על זה: כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (שם שם, ג). והנה הגוים אשר מעבר לנהרי כוש, שהם השחורים לא היו ביניהם יהודים מעולם, ולא שמעו את שמעם, ולא ידעו דבר מתורת משה, ואיך ישלחו "מלאכים קלים אל גוי ממושך 114 לפי ישעיה יח, ב. ומורט" (שם שם, ב), שהוא ישראל. ומה יהיה ענין אומרו: "כנשוא 115 בכתוב: "כנשא". נס הרים תראו" (שם שם, ג). האם יעלה על הדעת שהנס אשר ישימו בהר ציון או באיזה מקום שיהיה, או השופר שיתקע שמה יראו וישמעו אותו "כל יושבי תבל ושוכני ארץ". ופרשת מכנף הארץ זמירות שמענו אמר: רועה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ וגו' (ישעיה כד, טז;יט); "והיה ביום ההוא יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרוב ימים יפקדו" 116 בשינויי כתיב. (שם כא-גב). ולמה 'התרועעה' ו'התפוררה' הארץ מעצמה? ומהו הבור אסיריו 'מרוב ימים יפקדו'? כי עם היות שנוכל לפרשו כל גלות, הנה אמתת הפרשיות יורה שלא נאמר כי אם על תחיית המתים.

ראה גם כן דברי ירמיהו שאמר מדבר על הזמן הזה (ירמיה לא, לג): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כלם 117 בכתוב: "כולם". ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יי'". ואיך יהיה זה שישתלמו האנשים כולם בידיעה מבלי למוד שילמד אדם את חבירו, ושכולם ידעו את השם הקטנים עם הגדולים? גם מאמר ישעיהו (ישעיה מט, יח): "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך" וכו' "כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך" 118 בשינויי כתיב. (שם שם, יט); "עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה. ואמרת בלבבך מי ילד את אלה ואני שכולה וגלמודה וגו' ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם".(שם כ-כא). והפסוקים האלה אם היה שיפורשו על אנשי הגלות, אין ספק שאי איפשר שיצדק, כי כבר נטמעטנו ונשארנו מעט מהרבה, ומאין יבא הריבוי הזה? גם אומרו (ישעיה מט, כב-כג): "הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי וגו' והיו מלכים אומניך 119 בכתוב: "אמניך". ושרותיהם מניקותיך 120 בכתוב: "מיניקותיך". אפים ארץ ישתחוו לך". איך יסבול השכל שיהיה זה ובאי זה אופן יוכל להתקיים? גם אומרו (שם יא, ט): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים". היתכן שהידיעה ההיא תבא מעצמה על כל לבות בני אדם כחכם כסכל. גם כן תמצא בנבואות שבזמן ההוא יתבטל יצר הרע מלבות בני אדם. אמר ירמיהו (ירמיה לב, מ): "ואת יראתי אתן בלבכם 121 בכתוב: "בלבבם". ולבלתי סור מעלי". ואמר עוד (יחזקאל לו, כו): "והסירותי 122 בכתוב: "והסרתי". את לב האבן מבשרכם". ואיך יהיה זה? האם תתבטל הבחירה או ישתנו מזגי בני אדם? גם יחזקאל הנביא ניבא (שם שם, כג): והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהם את עבדי דוד הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה ואני יי' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני יי' דברתי. האם נפרש דוד על משיח?

והנה ישעיהו לא קראו כי אם "חוטר 123 בכתוב: "חטר". מגזע ישי" (ישעיה יא, א). ואיך יאמר את עבדי דוד? גם יואל אמר (יואל ג, א): אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו. ואיך יהיה איפשר שכולם יהיו מוכנים לנבואה? וצפניה אמר דברים מבהילים כל בעל שכל (צפניה ג, ח-ט): "לכן חכו לי נאם יי' ליום קומי לעד כי משפטי לאסוף גוים לקבצי ממלכות לשפך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד. מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי" 124 בשינויי כתיב. . ואיך יתכן ויסבול הדעת האינושי שכל עמי הגוים בכל קצוות הארץ יהפכו כולם בשפה ברורה לקרוא כולם בשם יי'? ומאין ידעו לשון הקודש והשם המפורש כל אומות העולם בכללו? ואיך יפלו כולם במופתי הייחוד ובידיעת השמות הקדושים? עד שאמר הנביא (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד", כלומר שכל האומות יתאחדו באמונת השם יתברך והתאחדותו ושם אלהים אחרים לא יזכירו, כי אם שמו המיוחד. גם שמעבר לנהרי כוש שלא עבר שם יהודי מעולם אותה אומה הנקראת: "עתרי בת פוצי" – יובילון מנחה לשם יתברך.

וזכריה אמר (זכריה ח, כג): "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות 125 בכתוב: "לשנות". הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם". הגידה לי מי השמיעם כזאת עתה ולא קודם לכן, עד שאמר בסוף נבואתו (שם יד, טז): שכל הנותר מכל הגוים יעלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך יי' צבאות ולחג את חג הסכות. כל יודעי דעת ומביני מדע הביטו וראו אם יסבול השכל הישר, שכל האומות והלשונות בכל מחוזות היישוב בהיותם מתחלפים ומתנגדים בטבעם בלשונם במזגם ומנהגם, יבואו להסכים באמונה אחת, וכל שכן באיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמע יי', איככה יכירו וידעו כל יושבי תבל 126 לפי ישעיה יח, ג. , כי לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון 127 לפי תפלת "עלינו לשבח". , ויהיו הדברים הזרים והרחוקים מכל מושכל אשר מייעדו הנביאים עליהם.

הנה יי' עושה ארובות 128 לפי מלכים ב' ז, ב; ז, יט. ניסים ונפלאות בשמים ובארץ היהיה כדבר הזה 129 לפי שם. , והלא במצרים עשה מופתים רבים "ויאמינו העם ביי' ובמשה עבדו" (שמות טו, לא), ולא שבו המצרים לאמונת השם, וגם ישראל היום היו מהם מאמינים ומחר היו מהרהרים. האם נאמר שהשם יתברך על דרך נס יתן בלבות בני אדם הידיעה וההשכלה האלהית, מבלי למודה והזכרת שמו בשפה ברורה מבלי למוד בכל ארץ מושבותיהם ואקלימיהם, ושבדרך נס ישנה טבעם החומרי ויסיר מהם הקנאה והתאוה והכבוד? הנה בזה תבטל הבחירה וישתנה טבע סדרי מעשה בראשית בכללם. והם דברים רחוקים מאד מן הלב.

אבל אמתת כל זה הוא אשר דברתי אליך. שרצה הקב"ה לזכות המין האינושי בכללו ולהיישירו להשגת תכליתו אשר הוא הכרת בוראו ואמונת אלהותו, ולא היה מקום לזה כי אם בשיחיו המתים ובכל מחוז ומחוז פלך ופלך יקומו בגופיהם כאשר היו בחיים, אם האבות האחים והבנים והקרובים מדור החיים בימים ההם. ואם מהקדמונים החכמים הנביאים השלמים והיותר רשומים שהיו בעמם ובדתם, כדי שהמה יפרסמו בעולם אמתת השם יתברך ותורתו וענין העולם הרוחני והשגתו שכרו ועונשו, וגם הם בתחייתם יקבלו עונשם לעיני בני אדם כמו שאמר (ישעיה סו, כד): "ויצאו וראו בפגרי האנשים... כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". ובזה ישתממו בני אדם וכולם כאחד יודו באמת ואז יאמרו: "לכו ונעלה אל הר יי'... כי מציון תצא תורה" וגו' (שם ב, ג) ולא ילמדו עוד מלחמה ולא יהיה בלבם גאה וגאון 130 לפי משלי ח, יג. וישליכו את אליליהם, ולא יעבדו עוד לבשר ודם, כי יבאו כולם בקבלת מלכות שמים. וגם בארץ צלצל כנפים 131 לפי ישעיה יח, א. יסכימו בזה על ידי מתיהם הקמים בתחייה, כי זהו הנס שיראו והשופר שישמעו. רוצה לומר תחיית המתים, שהוא הנס העצום ושמיעת דבריהם. ועל זה אמר הנביא (שם נב, ח): "קול צופיך 132 בכתוב: "צפיך". נשאו קול יחדו ירננו", שהם הנביאים אשר יקומו בתחייה. וכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין צא, ע"ב). ועל פתיחת הקברים אמר (ישעיה כד, יט): רועה התרועעה הארץ פור התפוררה הארץ, והם אשר נאספו בבור וסגרו על מסגר ומרוב ימים יפקדו לתחייה. ולפי שיהיה למודם ממה שיראו וישמעו מהמתים, לכן היה שלא ילמדו איש את רעהו, רוצה לומר מהחיים, כי כולם ידעו את יי' באמצעות התחייה מקטנם ועד גדלם.

ומאלה הקמים אמר (ישעיה מט, יח): "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך", ומהם ימלאו הארצות החרבות והשוממות ועליהם תהיה התמיהה – "מי ילד לי את אלה" (ישעיה מט, כא). לפי שבהיות בני הגלות במיעוט מופלג יתרבו עם הקמים מהם בתחייה ומה טוב אומרו: "ואלה מי גדל ... ואלה איפה הם" (שם), כי זה כולו יצדק על המתים שיחיו בצביונם וקומתם ולא היו נראים בעולם. ומסיבתם המלכים והמלכות – "אפים ארץ ישתחוו" (שם שם כג). ובזה הדרך תמלא הארץ דעה את 133 לפי ישעיה יא, ט. יי' ויוסר לב האבן 134 לפי יחזקאל לו, כו. , לא שתתבטל הבחירה כי אם שיכנע לבבם הערל במה שיראו. ולכן יצדק שיהיה דוד נשיא ורועה, כי גם הוא יקום בתחייה ותתרבה הנבואה, לפי שיקומו הנביאים והנפשות כולם ישתלמו כל כך שכלל האנשים יהיו מוכנים לנבואה, ומפי המתים ילמדו כל האומות לקרוא בשם יי'. כי עם היות שלא ידעו התורה והלשון, הנה זה השם בלבד ילמדו לקרוא ולומר בקולות וברקים 135 לפי שמות יט, טז. יי' אחד יי' אחד. ולכן יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי (זכריה ח, כג), לאמר כי שמענו אלהים עמכם, כי שמעו זה מפי המתים שחיו ויעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך יי' צבאות, כי תהיה ליי' המלוכה בהחלט על כל הארץ. ועל זה עצמו אמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קכו, א-ב): "בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים 136 בכתוב: "כחלמים". אז ימלא שחוק פינו וכו' אז יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה". רוצה לומר, כי בזמן קבוץ גליות שאז תהיה התחייה – נהיה כאילו היינו חולמים וישנים בקברים לא מתים, ואז תתפרסם בגוים אמתת האמונה ו"יאמרו הגדיל יי' לעשות עם אלה".

הנה אם כן על התכלית הגדול והעצום הזה כיון התנא השלם באומרו בספרו תכלית התחייה "ולהודיע ולהודע". רצה לומר, שיקומו המתים, כדי להודיע לבני אדם וכדי שיהיה ידוע בכל העולם שהוא האל, רוצה לומר ואין עוד מלבדו על דרך יי' הוא האלהים 137 לפי דברים ד, לה. . הוא היוצר, רוצה לומר העושה הפליאה ההיא מתחיית המתים שנקרא בייחוד יצירה. הוא הבורא, רוצה לומר הוא אשר ברא העולם וחדשו אחר האפס. הוא המבין, רוצה לומר היודע פרטי בני אדם וכל אשר הוא עושה עד שהוא העד בכל פרטי מעשיו ואינו צריך לעד אחר. הוא הדיין, רוצה לומר המשגיח משכיר ומעניש. וידוע שבאלה הדברים והפנות בפרט היו הטעיות והכפירות בבני אדם, אם בתת האלהות לזולתו, ואם בהכחישם פנת התחייה ואם בהכחשת חדוש העולם והידיעה הפרטית האלהית והשגחתו בשפלים. והותרו השאלות ששית ושביעית.

והשורש הי"א – בפועל התחייה. ואתה תדע שכבר היו מחכמי אומות הקדומים המתעסקים בחכמת התכונה, שלא ראו אור התורה שחשבו שהפועל לתחיית המתים היא המערכה. כי הנה יתחברו בזמן מהזמנים חבורים ומהלכים מהכוכבים והמזלות, שיחייבו שתפסד ההויה הטבעית בכללה ושתשוב למציאותה כראשונה. ומחכמי הודו אמרו בזה דעות זרות. מהם שמו ימי העולם ארבעת אלפי אלפים ושלוש מאות ועשרים אלפי שנה, שבכלליות הימים האלה יוכלו לצאת לפועל הדברים שהיו בכוח מתחלת הבריאה, ואז יהיו חוזרין הכוכבים כולם לעמוד על הנקודה ההיא אשר נבראו בה. ומהם אמרו שיהיו ימות שלושים וששה אלף שנה אשר בהם הכוכבים המיושבים מקיפים כל הרקיע וחוזרין לחלק אשר ממנו התחילו. ומהם אמרו שהם מ"ט אלף שנה, כפי שבעת הכוכבים הנבוכים שכל אחד מושל בעולם ז' אלפים שנה. ומהם אמרו שיהיו ימות העולם שבעת אלפים שנה כענין שבעת הכוכבים שכל אחד מושל בעולם אלף שנה. והאלף השביעי אשר בממשלת שבתאי יהיו כל היצורים נפסדים ואובדים, עד שיצא הגורל מממשלתו וישוב לממשלת צדק שהוא באלף הח', ואז יהיה העולם מתחדש כאשר מקדם וכמו שהביא זכרון אלה הדעות הראשונים אשר מפאת מזלות הרקיע הם מיוסדים על קו תהו ואבני בהו 138 לפי ישעיה לד, יא. כפי שורשי החכמה ההיא. וגם הדעות הנתלים בשעה כוכבי לכת אינם מחוייבים כפי שורשיהם והם כולם דמויים, ואין ספק שכל זה קרה לאנשים האלה, לפי שקיימו וקבלו מהדורות הראשונים התחייה העתידה להיות. ולכן בקשו לזה דרכים ואורחות עקלקלות 139 לפי שופטים ה, ו. . וגם לדבריהם לא תהיה התחייה כי אם בדרך הוייה בהמשך הזמן כאשר היתה מתחלת הבריאה עד פה, כפי סדורי הגרמים השמימיים ותנועותיהם. לא כאלה חלק יעקב ותורה ציוה לנו משה כי אם שבהיות העולם הזה ביישובו וטבעו יחיו המתים, שכבר מתו וישובו בפרטיותם בגוף ונפש, אל החיים האלה כולם בבת אחת, ויתחברו הקמים בתחייה אל אנשי העולם המיושב.

והפליאה הזאת אין ספק שהיא בענינה דומה בכללות הקמים יחד בזמן אחד אל הווית אדם הראשון ובריאתו. כי כמו שהוא נוצר עפר מן האדמה ויפח באפו נשמת חיים 140 לפי בראשית ב, ז. ונולד בדעתו ובצביונו ובקומתו. והיה התכלית בבריאתו לעבוד את השם – ככה תהיה תחיית המתים. ומפני זה אי איפשר שיפעל אותה כי אם בורא עולם ומחדשו. ואל זה רמז משה רבינו עליו השלום באומרו (דברים לב, לט) בשם האל יתברך: "ראו עתה כי אני אני הוא... אני אמית ואחיה". רצה לומר אני שבראתי האדם אני שאחיה המתים.

וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה (תענית ב, ע"א) שתחיית המתים היא מהדברים שלא נמסרו בידי שליח. ואם ראינו שהחיה אליהו את בן הצרפתית ואלישע 141 את. בן השונמית, לא מפני זה נחשוב שהם על כל קדושתם יוכלו לשנות העולם ולהשיב נשמות לפגרים מתים 142 לפי ברכות השחר. כי אם, שהשם יתברך לתפלתם פעל ועשה התחייה ההיא. הלא תראה שנאמר באליהו (מלכים א' יז, כ-כא): "ויקרא אל יי' ויאמר יי' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה. וימודד 143 בכתוב: "ויתמדד". על הילד שלש פעמים ויקרא אל יי' ויאמר יי' אלהי תשוב 144 בכתוב: "תשב". נא נפש הילד הזה על קרבו". וכן נאמר באלישע (שם ב' ד, לג): "ויבא ויסגור 145 בכתוב: "ויסגר". הדלת בעד שניהם ויתפלל אל יי'". ובכל הנפלאות שעשה אלישע לא תמצא שהתפלל כי אם על זאת, לפי שעם היות כוח לנביא מפאת דבקותו לעשות אותות ומופתים בחומר העולם.

הנה בענין ההויה האנושית מפאת הנפש המשכלת אין מי שיפעל אותה כי אם האל יתברך אשר עשאה, וכמאמר הנביא (ישעיה נז, טז): "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". ולהיות השם יתברך הוא הפועל האמתי בתחיית המתים תקנו לומר בתפלתנו 146 תפלת י"ח. "אתה גבור לעולם יי' מחייה מתים אתה", כי זהו מפועל גבורתו. ולהעיר על השורש הזה אמר התנא: "הוא היוצר הוא הבורא". רצה לומר, שיוצר האדם בתחיית המתים אינו כי אם השם יתברך אשר בראו, כי הוא עשה לנו הנפש הזאת והוא נותנה. וזה אומרנו 147 ברכות השחר. "אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראת" – שהוא בתחלת הבריאה. "אתה נפחת בי" – בעת הלידה. ו"אתה משמרה בקרבי – בעוד בחיים חייתה. ו"אתה עתיד ליטלה ממני" – בעת המוות. ו"להחזירה בי" – בזמן תחיית המתים.

והשורש הי"ב – הוא שיש להקב"ה בעולמו מיני דינין כפי דעת הרמב"ן בשער הגמול:

הדין הראשון – ביום ראש השנה בכל שנה ושנה, ובו נידונים בני אדם לחיים ולמות. וכמו שנאמר במוסף 148 מוסף ראש השנה. אותו יום ועל המדינות בו יאמר "אי זו לחרב אי זו לשלום" וכו', ו"בריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות". ובגמרא שלנו לא הזכירו למה נידון האדם בראש השנה. אבל בבראשית רבה 149 מצאנו בפסיקתא רבתי פרשה מו. נתנו טעם בדבר והוא, כי לפי שבראש השנה נברא אדם ובו ביום נידון, אמר הקב"ה כשם שהיית נדון ביום הזה כך עתידין בניך להיות נדונים בזה היום. ואומרנו שבו נדונים בני אדם לחיים ולמות. אין פרושו שיחיו או ימותו באותה שנה כי אם שיהיו חייהם חיים טובים, שהם אשר יקראו חיים או חיי צער שהיא המוות, וכמו שפירשו המפרשים. ועל הדין הזה אמר בגמרא (ראש השנה טז, ע"ב): ג' ספרים נפתחים בראש השנה: אחד – של צדיקים גמורים; ואחד – של רשעים כמורים; ואחד – של בינוניים. ובמשנה אמרו (משנה ראש השנה א, ב): בד' פרקים העולם נדון. בפסח – על התבואה. בעצרת – על פירות האילם. בראש השנה – כל באי עולם עומדין לפניו כבני מרון. וכו'. ובחג – נדונים על המים. והדין הראשון הזה הוא לגוף. רוצה לומר בדברים הגשמיים בלבד.

והדין הב' – הוא בצאת נשמה מן הגוף, שהאדם נדון כפי מעשיו ואם זכה יורש גן עדן ואם נתחייב יורש גיהנם, ואם הוא בינוני יהיה נטרד מן העונג ימים אחדים, עד שיזכך נפשו או השם יתברך יטה כלפי חסד 150 לפי ראש השנה יז, ע"א. ויחמול עליו וידינהו לכף זכות ולא לכף חובה. הנה אם כן הדין הזה הוא לנפש ואז ישאלו ממנו כדבריהם זכרונם לברכה (שבת לא, ע"א): קבעת עיתים לתורה? פלפלת בחכמה? וכו' ובשני הדינים האלה יודה ויסכים הרמב"ם זכרונו לברכה.

והדין הג' – הוא לעתיד לבא אחר שיחיו המתים, והוא יום הדין הגדול שבו כל העולם נדון. ועליו אמרו בפרקא קמא דראש השנה (דף טז, ע"ב): בית שמאי אומרים ג' כתות ליום הדין: אחת של רשעים גמורים, ואחת של צדיקים גמורים, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לחיי העולם הבא. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם". בינוניים – יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר (זכריה יג, ט): "והבאתי את השלישית 151 בכתוב: "השלשית". באש". ועליהם אמרה חנה (שמואל א' ב, ו): " יי' ממית ומחיה ומוריד שאול ויעל". ובית הלל אומרים (ראש השנה יז, ע"א): ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליו אמר דוד (תהילים קטז, א-ו): "אהבתי כי ישמע יי'" וגו' עד "דלותי ולי יהושיע". וכן פירש רש"י זכרונו לברכה – שלוש כתות ליום הדין. יום מועד – הוא לדין הכל הוא שכתוב עליו: "יום יי' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג), ואליו הסכימו חכמים אחרים רבים, והרמב"ן בשער הגמול. ומזה הדין הגדול לדעתם אמרו במשנה בפרק חלק (משנה סנהדרין י, ג): דור המבול – אין להם חלק לעולם הבא ואינם עומדין בדין. אנשי סדום – אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, ועליו אמר הנביא (ישעיה ג, יג): "נצב לריב יי' ועומד 152 בכתוב: "ועמד". לדין עמים". וכתובים אחרים רבים מדברים מהמשפט והדין הזה לעתיד להיות שהוא הכולל לגוף ולנפש. ובמכילתא (פרשת בשלח, ד): אמרו אם תזכו לשמור את השבת תנצלו מגזירת פורעניות, ומיומו של גוג ומגוג, ומחבלי של משיח ומיום הדין הגדול. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה ד, ע"ב) שכאשר הבעלת אוב העלתה את שמואל היה מתירא שמא הגיע יום הדין, ושעליו אמר (שמואל א' כח, טו): "למה הרגזתני לעלות 153 בכתוב: "להעלות". ".

וכתב הרמב"ן בשער הגמול, שעם היות בכל אחד מג' הדינים האלו ימצאו בו שלוש הכתות שזכר הברייתא, הנה יש בהם חלופים: האחד – שהדין הראשון הוא לגוף בלבד. והב' – לנפש בלבד. והג' – לשניהם יחד. והחלוף הב', שבדין השני הצדיקים גמורים זוכים לגן עדן בעולם הנשמות, אבל לא יקבלו שמה שכר המצוות. אמנם בדין השלישי יקבלו השכר העליון. והחלוף הג' שבדין הב' רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר בגיהנם ונדונים בו, אבל אינם נכרתים מכל וכל, ובדין הגדול נכרתים מחיי עולם ונדונים להחזירם לגיהנם לנצח נצחים. והחלוף הד', שבדין השני הבינוניים מצפצפין משם, רוצה לומר מתחננים להוציאם למקום מנוחה, ודינם שנים עשר חדש ואחריהם גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. זהו ביאור זה הענין כפי מה שסדרו הרב הנחמני הנזכר.

ואמנם ביאור הצודק והבלתי צודק בדעת הזה אינו ממה שיאות לזה המקום, כי יש לי עליו עיון רב, וכמו שזכרתי באותו מאמר "צדק עולמים", ודי עתה שנקבל שיש לו להקב"ה בעולמו שלושה דינים האלו. ולהעיר עליהם אמר זה השלם רבי אלעזר הקפר שלושה לשונות מהדין באומרו: "הוא הדיין, הוא הבעל דין, הוא עתיד לדון". כי באומרו: "הוא הדיין" – כיון אל הדין הראשון אשר בראש השנה, שהוא יתברך כל היום ההוא מידי שנה בשנה דיין אמת שופט צדק ואמת. ובאומרו: "הוא בעל דין" אין ראוי שנחשוב בו שהשם יתברך הוא הבעל דין התובע, אבל שהוא אדון הדין ושר ובעל המשפט בדין השני אשר כשיפטר האדם מן העולם, יהיה נדון בעולם הנשמות. ועל הדין הגדול השלישי שאינו עתה בהווה, אבל הוא עתיד לבא בזמן התחייה אמר: ו"הוא עתיד לדון". והותרה השאלה השמינית .

והשורש הי"ג – הוא בחומר התחייה. והוא, כי כבר חשבו מחכמינו שלא יקומו בתחייה כי אם הצדיקים מבני ישראל. ושלכן נאמר בדניאל (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", ולא אמר שכולם יקיצו. וכן הוא דעת הרמב"ם באגרת התחייה, והגאון ב'ספר האמונות' 154 ספר 'אמונות ודעות' לרבי סעדיה גאון. , והרמב"ן בשער הגמול והרב חסדאי ותלמידיו. זהו דרכם. והביאם לזה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (פר' י"ג) 155 ראה גם תענית ז, ע"א. : גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, אבל תחיית המתים לצדיקים בלבד.

וכמה הדעת הזה רחוק ממני. אם לפי הכתוב שאמר (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", ואם היקצים יהיו בלבד הצדיקים מישראל באמת מספר יהיו ונער יכתבם 156 לפי ישעיה י, יט. . ואיך יאמר עליהם: "ורבים מישני אדמת עפר", כל שכן שהכתוב צווח אלה לחיי עולם "ואלה לחרפות ולדראון 157 בכתוב: "לדראון". עולם" (דניאל יב, ב)? וזה יורה, כי גם הרשעים יקומו לקבל עונשם. וישעיהו אמר מסכים לזה: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וגו' (ישעיה סו, כד). ואפלא מהרמב"ן אשר קבל ששכר המצוות והמעשים טובים אינו ניתן כי בזמן התחייה, ושהיה תכלית התחייה לדון בני אדם בגוף ונפש כפי שורת הדין, איך יאמר אם כן שלא יחיו כי אם צדיקים ישראל? והנה לא יהיה אם כן דין הגדול ולא כולל, ולא כפי שורת הדין המשותפת לכל הבריות. ועוד כי אם לא יקומו בלתי הצדיקים, איך יהיו שלוש כתות ליום הדין – של צדיקים גמורים; ושל רשעים גמורים; ושל בינוניים כדברי הברייתא?

ואתה תראה האמונה הזאת נשרשת באומות העולם כולם וכולם יאמינו, שיקומו ממתיהם כאילו טבע האמת מקובל בפיהם. על כן אמרתי שבתחייה העתידה יקומו מבני עמנו להשתתף בתשועת יי' ולעמוד בדין וליתר התכליות אשר זכרתי. ושגם כן יקומו משאר העמים לארצותם בגוייהם בכל מחוז ומחוז, ובכל פלך ופלך, מדינה ומדינה, ועיר ועיר לא לבד הצדיקים מהם כי אם גם כן מהרשעים החוטאים ומחטיאים אותם, ויהיו היותר מיוחדים ונכרים שבהם כמו שזכרתי. והנה צריך להיות כן, כדי 'להודיע ולהודע' ולפרסם בעולם אמונת השם יתברך שחכמיהם, כהניהם, ונביאיהם יהיו עדים בדבר והרשעים בעונשם ואשם לא תכבה 158 לפי ישעיה סו, כד. יבהילו וירעידו בני אדם. הנה אם כן לא תהיה התחייה כוללת לכל האנשים שהיו מעת שנברא העולם כי אם בקצתם. אבל יהיו כל עם ואומה ולשון והיה כצדיק כרשע. ולכן אמר המלאך לדניאל (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו".

ואמנם מה שאמרו 159 בראשית רבה פר' יג. : גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחיית המתים לצדיקים בלבד, לא היה לשלול התחייה מכל שאר האנשים בלתי הצדיקים ההם. אבל כיונו לענין התועלת והטוב הנקנה בתחייה, שלא נחשוב שכל הקמים בתחיה יזכו לשכרה ולתועלתה, כי לא תהיה ענין התחייה כענין 'גבורת גשמים', שיהנו מהם הצדיקים והרשעים בשווה, וכן יגדלו התבואות ויציצו בשדה הרשע בבא הגשמים כמו בשדה הצדיק. ואמרו שלא תהיה כן התחייה, כי תועלתה ושכרה תהיה לבד לצדיקים ולא לרשעים. אמנם שאר הקמים עם היות שיפרסמו בעולם אמתת השם ואלהותו, הנה הם בעצמם ידונו בעונשיהם. הנה התבאר, שלענין התועלת והשכר כוונו בזה המאמר לא לחייב התחייה בצדיקים ולשלול אותה מזולתם. ולהעיר על השורש הזה אמר זה השלם רבי אלעזר הקפר: "שאין לפניו... עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח ולא שוחד שהכל שלו", שרצה לומר בזה שלא יקשה אדם איך עשה הקב"ה הפליאה העצומה, להיישיר אומות העולם וגוייהם בידעת אמתתו, כיון שאין לו להקב"ה בעולמו כי אם יעקב חבל נחלתו 160 לפי דברים לב, ט. , והוא כבר נתישר בתורה כפי שראוי לשלימותו. ומה לו להקב"ה אם כן להיישיר שאר האומות ולהודיע אלהות אמונתו לכללותם.

והנה המשורר אמר (תהילים קמז, כ): "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". האם יש עוולה לפניו יתברך בדבר הזה, שנותן הידיעה למי שאינו לא הגון ולא ראוי אליה? האם יש שכחה לפני כסא כבודו ממה שהרעו האומות לישראל? וממה שהכעיסוהו בדרכם ובעלילותם ובחלול שמו ובבזיון תורתו? או אם יש משוא פנים בדבר שהשם יתברך ישא פני השרים העליונים, שר מלכות יון שר מלכות פרס וכן האחרים, שימליצו טוב על אומותיהם ובעבורם יתרצה הברוך הוא "להודיע ולהודע" להם אמתתו? או אם הלול האומות וקריאתם בשפה ברורה שם יי' מנחה ובשוחד דברים אליו יתברך יתפעל בעבורו ולעשות זה? לכן אמר שלא יהיה ההתודעות ההוא לאחת מהסבות הד' האלה, כי אין לפניו עוולה בדבר הזה, ולא שכחה מתועבות הגוים, ולא משוא פנים משריהם העליונים, ולא מקח שוחד מהאומות בדבריהם והלולם ועבודתם, אשר יהיה בימים ההם, אין הסיבה דבר מזה, אלא שהכל שלו. שרצה לומר, שהמין האנושי וכללות בני אדם כולם הם שלו יתברך, כי מעשה ידיו כולם וראוי שיתרצה השם שפעולותיו ומעשיו יהיו שלימות ויגיעו לתכליתם אשר הוא הכרתו יתברך, ועל זה אמר: "שהכל שלו".

והכונה הזו תמצא גם כן בתפלות ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו יי' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". רצה לומר, שיביא הזמן שיהיה מלכותו כללי על כל העולם, על כל הארץ, ועל כל יושבי תבל 161 לפי ישעיה יח, ג. לא לבד על ישראל והארץ הנבחרת, כי אם על הכל בכללות, והיה זה להיות כולם מפעולות השם ובריותיו, וראוי שידע כל פעול את פועלו, ויבין כל יצור את יוצרו. ואין זה בדוממים ובצמחים ובבעלי חיים הבלתי מדברים כי אם שיאמר: "כל אשר נשמה באפו" יי' אלהי ישראל ומלכותו היא כוללת ומושלת על הכל". ועל זה נאמר גם כן שם 162 תפלת ראש השנה. : "ובכן תן פחדיך יי' אליהנו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". רוצה לומר על כל האומות בכלל באופן "שייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים מן האומות ויעשו כולם אגודה עם ישראל לעשות רצונך בלבב שלם" וכו'. ולפי שלא יחשוב חושב שבזה תתמעט מדרגת אומתנו הנבחרת, לכן סמך אליו – "ובכן תן כבוד לעמך תהלה ליראיך ותקוה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך שמחה לארצך ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך". כי בזה גלה שיקום המלך דוד שזכר בתחלה והמשיח שהוא מזרע דוד גם כן בפני עצמו. וביאר עוד במה הכבוד הזה לעמו באומרו: "ובכן צדיקים יראו וישמחו וגו' ועולתה תקפוץ פיה והרשעה כלה כעשן תכלה", לפי שיתבטלו מבין בני אדם האמונות הכוזבות והתאוות הדמיוניות והוא אומרו: "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". וביאר עוד שעם היות האלהות מתפרסם בכל העולם, הנה ירושלים והר ציון יהיה מקדש מלך, והוא אומרו: "ותמלוך אתה הוא יי' אלהינו מהרה על כל מעשיך בירושלם עירך ובהר ציון משכן כבודך" וכו'. ועל מעלת האומה ומדרגתה מבין שאר האומות אמר כאן התנא: "ודע שהכל בא לפי חשבון" רוצה לומר בקבול השכר והמעלה בתחייתם.

ואיפשר גם כן לומר שרמז באומרו: "ודע שהכל בא לפי חשבון", שלא יקומו בתחייה המתים כולם אשר מתו מתחלת הבריאה, ולא גם כן יקומו במקרה ובהזדמן זה או זה, אבל מכל אומה ואומה עם ועם יבואו לתחייה כפי צורך התחייה וההתודעות בו. ואמנם מעם ישראל אין ספק שיקומו כל הצדיקים, כדי שיזכו בגאולה ויראו את תשועת יי', ומהם ימלאו החרבות והשוממות ויאמרו צר לי המקום גשה לי ואשבה 163 לפי ישעיה מט, כ. . ולזה כיונה המשנה (סנהדרין פ' י, א), שאמרה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", אם שיפורש עולם הבא על תחיית המתים כמו שפירש רש"י זכרונו לברכה, והרמב"ן וזולתם שלמדתנו המשנה בזה, שבתחלה יקומו כל צדיקי ישראל ויבואו ליירש הארץ, ולפי שזה יהיה מסודר כפי חכמתו אמר: "ודע שהכל בא לפי חשבון".

הנה התבאר, שהשלם הזה לא דבר מהתחייה המיוחדת לישראל לבד, כי אם גם כן מהתחייה הכוללת, ולכן אמר בראש דבריו: "הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון", שהם כולם מאמרים מורים כל כללות הבריות. ואמר בלשון סתמי "הילודים" ו"החיים לידון", ולא אמר כל הילודים וכל החיים, לפי שהתחייה לא תהיה לכל הילודים כי אם קצתית באותו אופן אשר זכרתי.

וכבר נוכל לומר שלא כיון התנא באומרו: "שאין לפניו עולה ולא שכחה" וכו', להגיד שלא ימצא זה בו יתברך, כי זה ידוע מעצמו ומה שבא להשמיענו. אבל לפי שהוא אמר שהקב"ה יעשה דין כללי בעולם ותתפרסם אממתו ויכנעו לפניו כל יושבי תבל ושוכני ארץ 164 לפי ישעיה יח, ג. ביאר ואמר, שאחרי כן ישב עוולם לפני אלהים, ובהיות האדם לפניו יתברך לא ימצא בו עוד. רוצה לומר באדם הנדון לפניו – לא עוולה לשיצטרכו למלחמות ולמריבות. ולא שכחה – מהאמונות האמתיות. ולא חנופה ומשוא פנים מאלו לאלו, ולא מקח שוחד בדבר המשפט והדין בין בני אדם כאשר הוא היום, לפי שהכל יהיה שלו. רוצה לומר כל בני אדם יהיו מיושרים לעבודתו בראותם, שהכל בא לפי חשבון ושיש אלהים שופט בארץ 165 לפי שמואל ב' טו, ד. . זה הנראה לי בפירוש זה המאמר.

וכבר הודעתיך שהרמב"ם פירש זה 166 שאין לפניו עולה וכו'. על הקב"ה, ושהמשוא פנים והשוחד הוא בענין המצוות, שאין מנכין לו לאדם עונש עבירה שעשה בשביל מצוה שעשה, אלא שמענישין על העבירה ונותנין שכר על המצוה. והוא דעת בריא וישר בעצמו, ואשר הקשו כנגדו בחשכה יתהלכו 167 לפי תהילים פב, ה. , לפי שאומרנו עבירה מכבה מצוה לא יסתור לזה, כי היתה כונתם שהעושה עבירות מכבה שכר המצוה שהיו לו לקבלת בעולם הבא, אבל אין המלט משיקבל אותו שכר בעולם הזה. וגם מה שאמרו (ראש השנה טז, ע"ב): ג' ספרים נפתחים בראש השנה: של צדיקים גמורים; ושל רשעים גמורים; ושל בינוניים. ופירושו: צדיק גמור – מי שזכויותיו מרובין. ורשע גמור – מי שעונותיו מרובין. הנה עם היות שהצדיק גמור נכתב ונחתם לאלתר לחיים, והרשע גמור למיתה לא יתחייב מזה שהצדיק גמור, אף על פי שיחיה לא יקבל עונשו והרשע, אף על פי שימות לא יקבל שכר המצוות הקלות שעשה.

וכבר הודעתיך שחכמינו זכרונם לברכה קבלו בזה, שרובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו ממיעוט עבירות, שעשה בעולם הזה כדי שיטול שכרו משלם לעולם הבא. ומי שרובו עבירות ומיעוטו זכויות, נותנים לו שכר מצוות קלות שעשה בעולם הבא בשביל להפרע ממנו לעתיד לבא משלם. זהו הכלל המקובל אצלם במסכת פאה (דף ה, ע"א) ובמסכת תעניות (דף יא, ע"א) ובבראשית רבה (לג, א) ובמקומות אחרים. לא שיהיה נכיתא במצוות והוא משפט ישר. ונתכוונו אם כן דברי הרב ודעתו באמתת המידה הזאת עם היות שלפי דעתי לא כיון לדבר מזה רבי אלעזר הקפר הנה כי אם למה שפירשתי. והותרה השאלה התשיעית .

והשורש הי"ד שהקמים בתחייה יאכלו וישתו וימותו אם כן כשאר בני אדם, ונפשם ישבו לעולם הנשמות ושם יקבלו שכרם או עונשם כפי דינם וחשבון מעשיהם. וראוי שתדע בזה חלוף דעות גם כן. כי הנה הגאון 168 סעדיה גאון. ב'ספר האמונות' סבר שהקמים בתחייה יאכלו וישתו וישאו נשים, כאשר עשו בן הצרפתית ובן השונמית אשר החיו אליהו ואלישע, ושיעשו מצוות ויקנו זכיות. ומשם יעתקו אל נעימות העולם הבא שיתענגו שם בגוף ונפש, מבלי מאכל ולא שאר תענוג גשמי, כמו שעמד משה רבינו עליו השלום בהר. ושם לא ימותו עוד כדבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ב, ע"ב): מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם. וכזה עצמו כתב הרמב"ם באגרת התחייה שאותם החיים אשר יקיצו ויקומו מקבריהם, יהיו כאנשי העולם הזה לא יחיו לנצח אבל שימותו אחרי ימים ארוכים מאד. וכמאמר הנביא (ישעיה סה, כב): "כימי העץ ימי עמי", כי בעבור שיתנהגו בזמן ההוא כל עניניהם כפי השכל והראוי, יתנהגו במאכלם כפי הצורך להעמדת החיות בלבד, וידעו להעמיד שווי חומרם ולחותם השורשי כפי הזמן והמקום והאויר המקיף, ויעמדו בשלוה מבלי אנחות ודאגות, ועם שמירת המצוות שיראת יי' תוסיף חיים 169 לפי משלי י, כז (אמנם בכתוב: "...תוסיף ימים"). , ולכן יתארכו חייהם בזמן ההוא, אבל אין המלט משימותו באחרונה. כי ענין הפליאה הוא בלבד, שישובו הנשמות לגופיהם ויחיו כבראשונה, לא שישתנה טבעם אל טבע אחר ויהיו נצחיים תחת היותם נפסדים, ולא שיושמו להם כלים לבטלה ויהיה מעשה הצור תמים פעלו 170 לפי דברים לב, ד. פעל ריק ומותר, ושאין תחיית המתים תכלית האדם האחרון ולא שכרו האמתי. כי הנה הטובה הצפונה לצדיקים הוא הגמול הרוחני המיוחד לנפשם בעולם הנשמות, אשר ישובו שם באחרונה נבדלות ונפרדות הנפשות מהחומר ומקריו, כי לא יסבור הרב שיהיה שכר המצוות לגוף ולנפש יחד כי אם לנפש בלבד. ושעל העדון ההוא אשר בעולם הנשמות אמר רב (ברכות יז, ע"א): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה". זהו כלל דעת הרב וסברתו בדבר הזה.

האמנם הרמב"ן בשער הגמול לא יסבול כן, אלא שאחרי ימות המשיח יחיו המתים בשישובו נפשותיהם הפרטיות אל גופותיהם הפרטיים, כמו שהיו בעולם הזה. ושהקמים ההם בתחייה לא יאכלו ולא ישתו ולא יקבלו הנאה גשמים כלל, אבל יתענגו מזיו השכינה בגוף ונפש כמו שמצאנו במשה כשעמד בהר ארבעים יום וארבעים לילה בלי שום מאכל ומשתה, וכענין אליהו הנביא 171 ראה מלכים א' יט, ח : "ויקם ואכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב". גם כן. ושעל זמן התחייה אמר רב (ברכות יז, ע"א): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה", כי להיות שם גופות הוצרך להודיענו שלא ישתמשו בתאוות הגשמיות ההם. ושעל זה נאמר (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח". זהו דעת הרב הנחמני זכרונו לברכה ואליו נטו רבני צרפת וגם רבים מחכמי ספרד האמינוהו כן. וגם דעת הנוצרים הוא זה בעצמו, שבזמן התחייה הקמים לא יאכלו ולא ישתו, לא ישגלו, ולא יולידו, ולא ימותו אבל נשארו נצחיים בגוף ובנפש כגרמים השמימיים, ויקראו בלשונם גלוריפיקאטי. ויאמרו הרב הנחמני והנמשכים אחריו, שאין להקשות מבריאת כלי המזון ואיברי ההולדה ושאר הכלים בזמן התחייה שהיו לבטלה, לפי שהשם יתברך יעשה הגופות כמו שהיו בגופים הראשונים, כדי שלא ישתנה טבע הבריאה מה שהיתה. גם כי יש בצורה האינושית סודות עמוקים וטעמים יקרים, אשר בעבורם היתה ראשונה ובעבורם רוצה השם בקיומה, עם היות שיהיו קיימים ונצחיים באיש כמו שהיתה הכונה האלהית בבריאת אדם הראשון, אף על פי שהיה חומרי אילו לא היה חוטא שהיה מתקיים וחי לעולם.

והנה להכריח ולשפוט משפט צדק 172 לפי דברים טז, יח. בין שתי הכתות 173 סעדיה גאון והרמב"ם וכת הרמב"ן. האלה יש עיון רב. והסברא נוטה שנתכוונו דברי הרב הגדול המיימוני. וכבר עשיתי 174 ככל הנראה בספרו 'צדק עולמים'. אני לחזוק דעתו טענות חזקות ואזכור לך פה קצתם:

אם ראשונה לפי, שאם קבלנו שהקמים בתחייה יהיו בלתי פועלים באבריהם וחושיהם, ויהיו נצחיים בעצמותיהם, הנה אם כן לא היו הקמים בתחייה אותם עצמם אשר מתו. כי גופותיהם ואבריהם אינם אותם שהיו, כי הם היו מתפעלים בטבעם פועלים כמזגיהם כפי חומריותם נפסדים בטבעם. ואמנם הגופים אשר יקומו יהיו מטבע אחר נצחי בלתי מתפעל מדבר, ובלתי פועל בכוחותיו וחושיו, והוא אם כן מתחלף לטבע המת כהתחלף הגשם השמימיי מההווה הנפסד. ותהיה זאת אם כן יצירה חדשה לא תחיית המתים שכבר מתו. כי הנה האדם המצוייר בכותל עם היותו בצלם ודמות ראובן, לא יאמר שהוא עצמו כי אם שהוא דומה אליו כתכונתו ומקריו. והנה הקמים בתחייה אם אינם משתמשים באיבריהם וחושיהם ואינם נפסדים אין ספק שטבע גופם תשתנה ממה שהיה בחיים הראשונים. כי אם היה באותו מזג ותכונה היה פועל ומתפעל כבראשונה, ולכן בהכרח צריך שנודה שבאותה יצירה אשר יקומו יהיו האיברים עם טבע אחר ומזג מתחלף וכוחות אחרים, כיון שהפעולות לא יהיו כמו שהיו בראשונה, והיה אם כן יצירה חדשה, ואין הקמים אותם שכבר מתו במזגם וטבעם ותנועותיהם וכוחותיהם.

ועוד 175 טענה שנייה. כי אם היתה ההנאה שמה מזיו השכינה הרוחנית, עם היות שתתענג בה הנפש השכלית, הנה הגופים לא יתענגו בה כלל, לפי שכל חוש יתענג במוחשו המיוחד אליו לא במה שאינו ממינו וכל שכן מסוגו, כי לא יתענג חוש הריח עם הקולות הנערכות כפי חכמת המושי"קא, ולא חוש הטעם עם המראים היפים. ואם היה שבתחייה לא יהנה אדם מההנאות החושיות, במה אם כן יתענג הגוף? כי זיו השכינה אינו מוחשי. ועוד יקשה לדעת הספק אשר העיר הרב הגדול, משיהיו החושים והכוחות לבטלה. ותשובת הנחמני בלתי מספקת, לפי שהוא יאמר שהקב"ה ישנה טבע הבריאה ממה שהיתה ושיסיר ממנה השתמשות החושים וטבע ההפסד. ואם בזה שהוא העיקר נשתנה טבע הבריאה, למה לא ישתנה גם כן בענין הכלים והאיברים? ואם היו בצורה האינושית סודות עמוקים, הנה הם תכליות כל אבר ואבר וכל כוח וכוח אשר בהם מן החכמה הנפלאה לפעולתו, כמו שזכרו חכמי הטבע בתועלת האיברים. אבל אחרי שהתכלית בהם אינו נמצא, הנה הכלים שהם מה שקודם התכלית יהיו לבטלה בהכרח. ומה שהביא מאדם הראשון אינה טענה, לפי שעם היות שאמר הכתוב (בראשית ב, יז): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אין הכונה כמו פירשו הרב עצמו שם, שאז יהיה נפסד ושאלמלא לא חטא אדם לא מת לעולם, כי הוא היה מורכב מהפכים, ולכן היה מעותד למות בהכרח מתחלת ברייתו. אבל אמר שביום אכלך ממנו יתחייב למות בחטאו טרם בא יומו. וכמו שנאמר בעונשו (בראשית ג, יט): עד שובך אל האדמה, כי ממנו לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ואם היה מתחדש עליו טבע ההפסד בעונש חטאו, איך לא נזכר בתוך קללותיו? וחכמינו זכרונם לברכה (שבת נה, ע"ב) כשאמרו, שאלמלא חטא אדם לא היה מת – לא כוונו אלא על המוות הנפשיית.

והנה האלהי רבי שמעון בן יוחאי כתב בביאור, שאלמלא אדם חטא היו ימי שניו יותר ארוכים ממה שחיה, אבל על כל פנים היה מת באחרונה כפי מזגו וחומרו. כי אין הנשמה העליונה נותנת לגוף השארות ונצחיות אם הוא בעצמו הווה נפסד מורכב מהפכים, אבל טוב ההכנה השכלית יאריך ימים. וגם שנודה לדעת הרב בענין אדם שהיה נצחי אלמלא לא חטא, מחוייב הוא שנאמר כי אין ספק שבראו הקב"ה במזג קרוב מאד אל שווי האב הראשון, וכן היו הולכים ומתמעטים מאותו שווי מזגי הראשון כפי התרחקתם מהשווי הראשון ההוא, עד שהגיעו אל גבול אי איפשר שיהיה פחות ממנו בלחות השורשי, והוא מה שאנחנו היום בו ימי שנותינו בהם שבעים שנה 176 לפי תהילים צ, י. . כי לא נתמעטו החיים מפני המבול כמו שחשב הרמב"ן, וכבר תפשו בזה הר"ן בפירוש הפרשה. ואף שיהיה כדעתו לא ימלט מהשחתת מזגי האדם עם מי המבול, הנה אם כן אדם הראשון לא היה מהבטל שיחיה כפי שווי מזגו אשר נוצר בו, אבל אנחנו שנתרחקנו מאותו שווי כרחוק מזרח ממערב אי אפשר בנו הקיום והנצחיות ואשר יקומו בתחייה יהיו גופותיהם באותו מזג בלתי שווי שהיו בחייהם, כיון שיקומו בגופים הראשונים עצמם, ולכן לא יהיה ענינם שווה לענין אדם הראשון.

ואמנם אליהו, כבר כתבו המפרשים שמה שכתוב שעלה בסערה השמים (מלכים ב' ב, יא) – הוא על דרך גדולות ובצורות בשמים 177 לפי דברים א, כח. יפתח לך יי' את אוצרו הטוב את השמים 178 לפי דברים כח, יב. . שעלה לחלק עליון מהאויר ושמה נשרף גופו ובגדיו, והיתה נפשו צרורה בצרור החיים את יי' כמו שכתב הרד"ק. ואף שנודה הנס ההוא באליהו מפני קדושתו ותחת אשר קנא לאלוהיו 179 ידוע שפנחס הוא אליהו. ראה: זוהר שמות פ' כי תשא קצ, ע"א. מדרש רות פרק ד' עמוד ג. מדרש אגדה במדבר פרק כה. ועוד. , אין ראוי שנאמין שכלל האנשים בזמן התחייה יעשה להם כן וכל שכן בענין משה רבינו עליו השלום, שמה שנעשה עמו לצורך קבול התורה בארבעים יום, איך נאמר אנחנו שיהיה כן לכל העולם כקטון כגדול, לא ארבעים בלבד כי אם לנצח נצחים. ואמנם הפסוקים המורים העדר המיתה כאשר יעויינו היטב לא יכוונו לזה, כי מאמר (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח" הוא מדבר בזמן הגליות ושלא יהיו עוד ישראל מתים מיתה מקרית על ידי האויבים. כי גם המיתה ההיא תורה על הצרה, וכמו שפירשו הרד"ק.

והיותר נראה לי הוא לפרשו 180 הפסוק: "בלע המות" וכו'. על התחייה. יאמר, שכאשר יקומו ויחיו המתים, יבטל הדעת הנפסד שהיה בבני אדם, שהיה המוות נצחית לעד ולא ישובו עוד המתים להחיות, וזהו: "בלע המות לנצח" (ישעיה כה, ח). רוצה לומר 'בלע' מבני האדם דעתם הקדום שהיה המוות לנצח. וכאשר יחשבו בני אדם שיחיו המתים – ימחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים, כי לא יתגודדו ולא ישימו עוד קרחה בין עיניהם למת 181 לפי דברים יד, א. . ובפרסום האמונה האלהית ומדרגת הקדושת תורת משה, שיפרסמו הקמים "חרפת עמו" (שם) ישראל שהיו מחרפין אותם, ואמונתם "יסיר מעל כל הארץ" (שם). הנה אם כן לא אמר בזה שהקמים בתחייה לא ישובו עוד למוות. ומאמר המלאך (דניאל יב, ב).: "אלה לחיי עולם" לא יורה על הנצחיות כי אם על זמן ארוך, כמו "ועבדו לעולם 182 בכתוב: "לעלם". " (שמות כא, ו), וכן "ככוכבים לעולם ועד" (שם שם, ג). גם כי לא אמר: "לעולם ועד" רק על הכוכבים, לא על מצדיקי הרבים, כי לא ייעד עליהם כי אם שיזהירו במעלתם בהיותם הווים ונפסדים, כמו שיזהרו הכוכבים שהם בטבעם נצחיים ומתמידים לעולם ועד.

ואמנם הראיה שהביאו ממה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צב, ע"ב): מתים שהקב"ה עתיד להחיות שוב אינם חוזרין לעפרם, אתה תראה שהוא דעת יחיד, שבמדרשו של חכם אחד שהיה שמו אליהו היו אומרים כן. ובגמרא אמור מיד עליו ונליף ממתים שהחיה יחזקאל. רוצה לומר, שחזרו לעפרן ושכן יהיה בתחייה העתידה. והשיב הגמרא על זה: סבר כמאן דאמר באמת משל היה דתניא רבי אלעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה, מה שירה? אמרו יי' ממית ומחיה בצדק ומחיה ברחמים רבים. רבי יהושע אומר יי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. רבי יהודה אומר אמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאי נינהו מתים וכולי למדנו מזאת הסוגיא, שהיו דעות חלוקים לחכמים בדרוש הזה, ושיסוד המחלוקת הוא במתים שהחיה יחזקאל. דמאן דסבר שהיה ענין יחזקאל משל – לא ילמוד משם דבר, ויאמר ששוב אינם חוזרין לעפרם. אמנם בעל התלמוד שחולק עליו וחושב שחוזרין לעפרן, מאמין שלא היה ענין יחזקאל משל ושיקרה לקמים בתחייה העתידה כמו שקרה למתים שהחיה יחזקאל שחזרו לעפרן. וכפי דרכי התלמוד הדעת הזה הוא היותר מתקבל שהוא דעת רבים שהם בעלי התלמוד. ורבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ורבי יהודה בן בתירא. והדעת בשאינם חוזרין לעפרם הוא דעת יחיד והלכה כרבים. ועוד שרבי יהודה בן בתירא העיד על הדבר והביא מעשה מהתפילין שהניח לו אביו.

והכלל הוא שמעשה רב וראוי לסמוך עליו. ועוד שבעל התלמוד אחרי זכרון הדעות האלה כולם, לקח לדבר נשלם, שהמתים שהחיה יחזקאל אמת היה. ולכן שאל מאי נינהו מתים שהחיה יחזקאל. וכיון שהתלמוד נשא ונתן כפי זאת הסברא מבואר הוא שהיא ישרה בעיניו. וגם המאמר ההוא 'אינם חוזרים לעפרם' איפשר שיפורש לכונה אחרת, והוא שלא כיון שלא ימותו כי אם שעם היותם בעלי חומר ובעלי בחירה, לא יסתבבו בחומריותם ולא ישובו לכסלה ולא יהיו בעלי שינויים ובעלי חטא כמו שהיו בחיים הראשונים. וזהו 'אינם חוזרים לעפרם', לפי שהרע וההעדר והחטא כולו נמשך אחר החומר. והראיה שהביא על זה מורה עליו מפסוק (ישעיה ד, ג): "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו". והקדושה היא הפרישות מהחטא ושהיו קיימים בקדושתם ולא יוסיפו לחטוא. ואיפשר לישב זאת הכונה במאמר ההוא, עם היות שבפרק חלק לא לקחוהו כפי זה המובן.

ואמנם הראיה שהביא הרמב"ן ממאמר רב: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה" (ברכות יז, ע"א), כבר פירשו הרב שלא נאמר כי אם על עולם הנשמות, לא על תחייה. וההכרח על זה מהראיה שהביא: "ויראו 183 בכתוב: "ויחזו". את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא), כי בידוע שלא דבר הכתוב שמה בתחיית המתים כי אם על אצילי בני ישראל, שבהשגתם וחזיונם היו שמחים ומתעדנים כאילו אכלו, כמו שתרגם אנקלוס. וכל זה ממה שיורה שדעת הרב הגדול הוא האמתי בדבר הזה אין עוד מלבדו 184 לפי דברים ד, לה. . וכמו שהוכחתי בראיות אחרות במאמר 'צדק עולמים'.

וכבר מצאתי אני בדבריהם זכרונם לברכה מאמרים יורו עליו ויסכמו עמו. שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צ, ע"ב): אמר רבי יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר (במדבר יח, כח): "ונתתם ממנו תרומת יי' לאהרן הכהן". וכי אהרן קיים באותה שעה שנותנין לו מתנות, אלא לעתיד להחיות ונותנין לו מתנות. וזה מורה שהמתים אשר יקומו יקבלו מתנות ויאכלו וישתו. עוד שם תניא רבי סימאי אומר מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר (שמות ו, ד): "וגם הקימותי 185 בכתוב: "הקמתי". את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען". לכם לא נאמר, אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה. וגם זה מורה שהקמים בתחייה יירשו את הארץ ויחלקוה ביניהם כמו שזכר יחזקאל בחלוקתו.

ולא ידעתי מי הביא האנשים האלה שלמים הם להאמין הדבר הזה. רוצה לומר, שיחיו המתים בגופותיהם וחושיהם ואיבריהם כאשר היו בתחלה, ושיהיו גשמיים ולא יעשו מעשה גשמות. ושיהיו חומריים ולא יהיו מתים ונפסדים, בהיות שלא זכרו הכתוב ולא קבלו אותו חכמינו זכרונם לברכה. כי אין להם על זה שום ראיה זולת מה שזכרתי פה. ובהיות הדבר כל כך זר ויוצא מהמושכל. ועוד שאם היה זה כן, היה הנס הזה יותר גדול מנס התחייה עצמה. רוצה לומר, שישובו החומרי רוחני בהיותו חומרי, וישוב ההווה נפסד – נצחי. ואיך הנביאים והמשוררים ברוח הקודש שדברו מהתחייה, לא זכרו דבר מזה בהיותו דבר יותר גדול ממנה? וגם חכמינו זכרונם לברכה שבפרק חלק (סנהדרין צ, ע"ב) נשאו ונתנו אם יש תחיית המתים מן התורה, איך לא זכרו העיקר הזה שהוא יותר מופלא ממנו, ולא אמרו שהכופר בזה אין לו חלק לעולם הבא, כמו שאמרו בפנת התחייה? סוף דבר, הדברים האלה שהם מכת הפליאות העצומות, אין אנו חייבין להאמין מהם כי אם מה שהעידה התורה וייעדו הנביאים, או קהלו חכמינו הקדושים זכרונם לברכה. והאיש אשר אתו חלום או סברא גוברת ולא אמונה מקובלת.

ואמנם חכמי הנוצרים, הנה הם עשו אמונתם כוללת הנמנעות, ולכן בחרו לקבל נמנעות אחרות. כי הם אמרו שהאבות הקדושים לא הלכו לגן עדן אחרי מותם, אבל ישבו נפשותיהם במדרגה ממוצעת שאין בה שכר ולא עונש, קראוהו בלשונם 'לינבו' עד אשר בא מושיעם שיקראוהו משיח והוציאם משם והביאם לגן עדן. אחרי כן אמרו שישו אלהיהם נתגשם, שאחרי מותו חיה ועלה לשמים, ויושב שם בגוף ונפש לא אוכל ולא שותה ולא מת. וכזה גם כן אמרו על מרים אמו שיושבת שם בגוף ונפש לימינו ברוחניות שקראו 'גלוריפיקאטי'. ומפני שהאמינו זה בעיקרי דתם האמינוהו גם כן בעניני התחייה העתידה. לא כאלה חלק יעקב 186 לפי ירמיה י, טז. , ולא מחשבותינו מחשבותיהם, ולא דרכינו דרכיהם. ולמה אם כן נטעה עצמינו בכל תועבות הגויים 187 לפי דה"י ב' לו, יד. האלה, בשנאמר שהנפשות יושבות בעולם הנשמות במדרגה פחותה מבלי שיקבלו שכר מעשיהם, עד שיבא משיחנו מיי' ויחיו המתים, ויבאו הנשמות מאותו מקום החסר, לקבל התענוג האלהי, דומה למה שאמרו הגוים בנשמות קדושיהם. ושנאמין גם כן שבזמן התחייה יהיו הגופים מבלי מאכל ומשתה, ולא יולידו ולא ימותו והנמנעות עצמם שהאמינו הנוצרים באלהיהם 188 ישו. ואמו יאמינו החכמים מבני עמנו באלף אלפי אלפים רבבות, שיקומו בזמן בתחייה מה לתבן את הבר 189 לפי ירמיה כג, כח. . ולמה תשגה בני בזרה 190 לפי משלי ה, כ. . ומה לנו בדעותיהם דקות ושדופות קדים 191 לפי בראשית מא, כג. , הלא על זה נאמר (ישעיה ב, ו): "ובילדי נכרים יספיקו 192 בכתוב: "ישפיקו". ", ונאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם 193 לפי תהילים קו, לה. .

האמונה השלימה לא תקבל התוספת ולא החסרון. ולכן מה שראוי שיאמן הוא, שהמתים יקומו בגופיהם כוחותם וחושיהם. ואחרי חיותם ישתמשו מגשמותם כשאר בני אדם, אם לא שיהיו צדיקים ויראי חטא תהיה מדרגתם כמדרגת אדם הראשון כשנולד קודם חטאו. אמרו באיכה רבתי (פרשה ה, כא): "חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא) – כימי אדם הראשון שכתוב בו "וישכן מקדם" (בראשית ג, כד). וזה על התחיה העתידה אמרו שיהיו הקמים במדרגה שהיה אדם, ובסוף ימותו וילכו לעולם הנשמות לקבל שכר מעשיהם על פי הדין והחשבון. ואל זה השורש העיר התנא באומרו: "ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך". רצה לומר אל יפתה אותך יצרך הרע לאמר אכל ושתה כי מחר נמות 194 לפי ישעיה כב, יג. . ואין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, כי שם יהיה "בית מנוס לך" מהמשפט האלהי תדע שאינו כן "שעל כרחך אתה נוצר". ורמז בה אל תחיית המתים שעליה אמר: "הוא היוצר", לפי שהשם יתברך יהיה יוצר האדם בעפרו כמו שהיה. ו"על כרחך אתה נולד", רוצה לומר על כרחך תודה ותאמין, שאז בזמן התחייה תהיה אדם גמור כאדם הנולד ותהיה חי. רוצה לומר משתמש בצורכי החי מהאכילה והשתייה והשינה וזולתם מהפעולות הגשמיות. ואחרי כן תהיה מת, לפי שאחרי התחייה ימותו הקמים ואז בעולם הנשמות "אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שענינו לקבל השכר והעונש בגן עדן או גיהנם של מעלה כפי המעשים. ולפי שהדברים האלה כולם הם מהפליאות העצומות להיות האדם נוצר מעפר, ובהיותו כן להיות טבעו כאדם הנולד ושיחיה המת ושישוב למות. ואחרי זה כולו יקבל שכרו רוחני. לכן אמר על כל אחת מהאמונות האלה: "על כרחך", שהוא הלשון הנהוג אצלם זכרונם לברכה בדברים אשר יתחייב האדם להודות בהם ולהאמינם, כאילו יאמר על כרחך תודה זה וזה.

ויש אומרים בזה דרך אחר. שיאמר: "אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך", וששמה יאבדו עשתונותיך, לפי שזה היה חפצו ומאוייו של יצרך שיהיה כן. ואתה יודע שהדברים כולם הם נוהגים כפי הגזירה העליונה לא כפי חפצך ורצונך. כי הנה הנשמה שהיתה תחת כסא הכבוד על כרחה באה להתקשר בגוף, וזהו: "על כרחך אתה נוצר". גם העובר בהיותו בבטן בתוך הדם והלחות המלוכלך ההוא, אילו היה משולח לחפצו לא היה נולד, אבל ישב שמה תמיד, כי על כן בוכה הנער בעת לידתו כי בשרו עליו יכאב בצאתו לאויר העולם. גם "על כרחך אתה חי", כי אתה בנטותך אל התאוות כבר היית מת כפי מעשיך אם לא כי שומר פתאים יי' 195 לפי תהילים קטז, ו. . "ועל כרחך אתה מת", כי כמו שלא היית חפץ לצאתך מבטן המלאה לזה העולם, כך לא היית חפץ לצאת מזה העולם אל העולם הבא. וכן על כרחך אחרי שתמות, תצא נפשך ממחיצתה להתחבר שנית אל הגוף לקום בתחייה ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. והותרה השאלה העשירית.

הנה התבאר מזה כולו ארבעה עשר שורשים הנכללים בזאת האמונה העליונה. רוצה לומר תחיית המתים. ובהם נכללו ד' סבות התחייה. רוצה לומר הצוריית והחומרית, הפועלת והתכליתיית. ונכללו גם כן כל שאלות הגאון 196 סעדיה גאון. וכל שאר דברי המדברים בדרוש הזה.

וכבר כתב הרמב"ם 197 י"ג עיקרים. גם כן שהאמונה האמתית הזאת היא יסוד מיסודי תורת משה רבינו עליו השלום, ושאין דת ולא דבקות בתורת יהודי למי שלא יאמינה, ושהפסוקים המורים חלופה כמו "אם ימות גבר היחיה" (איוב יד, יד); "בטרם אלך ולא אשוב" (איוב י כא); "אם רפאים יקומו יודך סלע" (תהילים פח, יא); "רוח הולך ולא ישוב" (תהילים עח, לט). הם מספרין טבע המציאות הנהוג והנודע, ולא כוונו להכחיש דבר מתחיית המתים שהוא על דרך הפלא. ואין הפרש בין אומרו: "אם ימות גבר היחיה", ובין אומרו (במדבר כ, י): "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", שכולו הוא להגיד שהדבר נמנע כפי הטבע, אבל יהיה על דרך הפלא.

והנה כל השורשים האלה ראיתי אני בדברי השלם רבי אלעזר הקפר, שהיתה עליו י"ד יי' להשרישנו בדבריו בכל מה שתכלול הפנה הזאת י"ד שורשיה הנזכרים. והאמונה הזאת בכלולתה שורשה בתורת משה בסוף שירת האזינו שנאמר (דברים לב, לו-מג): "כי ידין יי' עמו ועל עבדיו יתנחם" וכו' עד "וכפר אדמתו עמו". ובאדם הראשון נאמר (בראשית ג, יט): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה מכאן לתחיית המתים מן התורה מלבד שאר הראיות שזכרו בפרק 'חלק' גם כן.

והכלל העולה מזה הפרק הרביעי כולו הוא לספר דעות החכמים במה נתלה השלימות האינושי. אם בלמוד, ואם במעשה ובאזהרת דברים הצריכים לתלמוד והצריכים למעשה המצוות והרחקת העבירות, ובסוף זכרון יום הדין והתחייה, כדי שיחרד כל אדם החי יתן אל לבו. ובזה נשלם מה שראיתי לבארו בזה הפרק ובפרט במשנה האחרונה הזאת. והוא מעט מהרבה ממה שכתבתי בזה הדרוש: "קחנו ועינך שים עליו" (ירמיה לט, יב), כי לא דבר ריק הוא.