נחלת אבות על אבות ה:א

הנה המשנה הזאת באו בה שלושה חלקים: הנחה וקושיא ותירוץ. כי ההנחה היא אומרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והקושיא היא אומרו: "והלא מאמר אחד יכול להבראות". והתירוץ הוא "אלא להפרע" וכו'. וכאשר תעיין במשנה הזאת כמו שהיא מענין העשרה מאמרות, ככה תמצא שהיא כוללת עשרה הקדמות אמתיות:

האחד – שנברא העולם. רוצה לומר, שאינו קדמון כדעת הפילוסוף 1 אריסטו. אבל שהוא מחודש. וגם שאין חדושו בהשתנות והתהוות חומר קדום שהיה שם כמו דעת אפלטון 2 עיין ב'מפעלות אלהים' פרק ג' שם מרחיב רבינו בדעות אלו. . ונמשך אחריו הרלב"ג, אבל שהיה החדוש יש מאין. וכבר ביאר הרב בפרק ל' חלק ב' שאין בלשוננו מלה תורה על החדוש אחרי האפס המוחלט כי אם לשון 'ברא'. ואין להקשות עליו מ"ויברא אלהים את התנינים הגדולים 3 בכתוב: "תנינם הגדלים". " (בראשית א, כא); "ויברא אלהים את האדם" (שם שם, כז), כי להיותם בריאות עצומות ונפלאות מזולתם, הטיל עליהם לשון בריאה. אבל עיקר הנחתם היא על התהוות הדבר אחר האין. והיה אם כן דעת הרב שם 'ברא' מושאל יאמר בעצם ואמת על מציאות היש אחר האין, ועל דרך ההשאלה יאמר על מציאות כל דבר זר בענינו כאלו הוא יש מאין.

השנית – שנברא העולם במאמר. רצה לומר, שלא היה יתברך כפועל המלאכות ולא כפועל הטבעי שיפעלו במה שימששו, כי פעולתו היתה במאמר. ואמנם מה הנרצה בזה המאמר כבר ביארו הרב המורה בפרק ס"ז חלק א' זכרונו לברכה, כאשר הושאל לשון 'אמירה' ל'רצון' בכל מה שנברא בימי בראשית ונאמר 'ויאמר ויאמר' הושאלה לו גם כן השביתה וכו'. והנה פירש שלשון 'אמירה' נאמר על הרצון.

השלישית – שהיו המאמרות אשר נברא בהם העולם עשרה ולא פחות ולא יותר. וכבר היו הנמצאים כולם בזה המספר מעשרה מאמרות: האחד – עצם רומז לאחד המספרי שהוא התחלת המספר וסיבתו, שהוא משל לאל יתעלה שהוא התחלת הדברים כולם וסיבתם. והט' – הנשארים הם מקרים נשואים עליו, כמו שהדברים הנמצאים מקריים בערכו יתעלה. ולהיות זה המנין מקודש היו הספירות האלהיות עשרה, ונאמרו בסיני עשר דברות. וכנגדן היו ישראל נותנין המעשרות שהיה העשירי קדש ליי'.

הרביעית – שהיה יכול הקב"ה לברוא את העולם במאמר אחד. והיה זה, לפי שהיכולת האלהי הוא בלתי בעל תכלית, ואם היה יכול לברוא העולם אחרי האפס המוחלט, איך לא היה יכול לבראו במאמר אחד? אף כי בהיות העולם מקושר כאיש אחד, יהיה הרצון והאמירה המורה על הרצון בבריאתו אחת.

החמישית – שהיה ראוי לבוראו ולא במאמרים רבים. וזה לפי שהכפל והמותר לא ימצא בדברי הטבעיים וכל שכן באלהיים. כי לכן אמר החכם (משלי טז, ד): "כל פעל יי' למענהו". ואמר אדוננו משה (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". רוצה לומר, שאין בו דבר מותר כי אם כפי המשפט והצדק. ולכן הקשה המקשה "והלא במאמר יכול להבראות", רצה לומר שהיה ראוי שתהיה הבריאה במאמר אחד ולא במארים מיותרים.

הששית – שהשם יתברך משגיח במעשה בני אדם ובפעולותיו בכל אחת מהן בפרט הטובה היא אם רעה 4 לפי במדבר יג, יט. , כדי להשכיר ולהעניש עליה. וכמאמר הנביא (ירמיה לב, יט): גדול העצה ורב העלילה אשר עינך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וזהו שנאמר במשנה: "להפרע מן הרשעים... וליתן שכר טוב לצדיקים".

השביעית – שהרשעים מאבדין את העולם ברשעתם. רצה לומר, שלא לבד הם מאבדין את עצמם ברשעתם, כי גם את העולם כולו הם מאבדין.

השמינית – שעונש הרשעים אינו לבד כפי העבירה שעשו, אבל הוא כפי מנין המאמרים שנברא העולם בהם אשר היו סיבת אבידתו.

התשיעית – שהצדיקים מקיימין את העולם בצדקתם ויושרם ופסוק מלא הוא (משלי י, כה): "וצדיק יסוד עולם". רוצה לומר, שהוא היסוד שעליו יתקיים.

והעשירית – שהנה שכר הצדיקים לא היה לבד כפי המצוות אשר יעשו בעצמם, כי אם כפי ריבוי המאמרים שנברא העולם בהם שהצדיק ההוא היה סיבת קיומו.

הרי לך בזה עשר הקדמות אמתיות יוצאות מהמשנה הזאת של עשרה מאמרות.

האמנם כבר יפלו במשנה הזאת עשרה ספיקות. כי כמו שהיו המאמרות עשרה וההקדמות עשרה, יהיו גם כן הספיקות עשרה, והם אלו:

ראשונה – באומרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והוא מה שכבר הקשו במסכת ראש השנה (דף לב, ע"א): הני מאמרות מאי נינהו דילמא 'ויאמר ויאמר' דבראשית הני תשעה הוו. ורש"י כתב שיושלם המנין עם בראשית ברא, כי נסמך למאמר הגמרא שאמרו ובראשית נמי מאמר הוא, שנאמר (תהילים לג, ו): "בדבר יי' שמים נעשו". ופירש רש"י שמאבדין את העולם שטרח הקב"ה לבוראו בעשרה מאמרות. עד כאן לשונו. והרשב"ם נכדו לא נמשך אחריו והאריך יותר, וכתב בעשרה מאמרות, בראש השנה מפרש מאי ניהו תשעה ויאמר ויאמר שיש במעשה בראשית. ובפרקי רבי אליעזר (פרק ג') ובפסיקתא (פרשת בראשית, לז) משלימין מאותם הכתובים אצל יצירת האדם, אף על פי שאינם עם מעשה בראשית לפני "ויכולו" עד כאן לאמור. ויקשה לדעת רש"י שמנה במספר העשרה מאמרות 'בראשית' כדברי חכמינו זכרונם לברכה. מה שכתב הוא בפירוש התורה שהספור נמשך אל (בראשית א, ג): "ויאמר אלהים יהי אור", ושלא בא הכתוב להורות סדר הבריאה ולומר ששמים וארץ קדמו. וכן כתב עליו הרמב"ן זכרונו לברכה, והנה לדעתו לא נברא ביום הראשון רק האור. ובפירוש המשנה ארחיב בזה הענין.

שנית – באומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות". כי זה אי איפשר לפי, ששינוי המאמרים וריבויים התחייב מריבוי הדברים והתחלפותם. ואם היו הנבראים רבים ומחולפים, איך יתהוו במאמר אחד? והנה הרמב"ם פירש שהיה יכול לספר הבריאה במאמר אחד, ויכול לומר ויאמר אלקים יהיו שמים, ויקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות במאמר אחד. ואמנם ייחד מאמר לכל אחד להודיעך גודל כוח המציאות וטוב סדרו, ושהמפסידו יפסיד דבר גדול ואשר יתקנהו יתקן דבר גדול וכו'. ואחריו נמשך המאירי והרב מתתיה זכרונו לברכה. וקשה לפירושם שהיה ראוי שיאמר המקשה, והלא במאמר אחד יכול לאומרם, לא יכול להבראות, שנראה בבירור שכוונתם לתת טעם אל עצם הבריאה היותה בעשרה מאמרות, לא אל האמירה או הכתיבה.

שלישית – שחלוף הזמנים אין ספק שיביא חלוף המאמרים. כי מה שנאמר היום הוא זולת מה שנאמר מחר. ואם כן היאך יכול להיות הנמצאים כולם נבראים במאמר אחד אחרי שבאו המאמרים ההם בימים מתחלפים יום ליום יביע אומר 5 לפי תהילים יט, ג. , ואיך יהיו אם כן אחד? והנה הדבורים שבאו למשה רבינו עליו השלום זכרה התורה בהם "וידבר יי' אל משה", אם בהיותם בזמנים מחולפים או להיותם מצוות מתחלפות, שלכן היה בלתי איפשר שיוכללו במאמר ודבור אחד.

רביעית – למה לא הקשה המקשה, והלא בשום מאמר היה יכול לבוראו, כמו שמצינו בשמים ובארץ שנבראו, ולא זכר הכתוב בבריאתם ויאמר אלקים יהיו שמים וארץ, אבל אמר (בראשית א, א): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", מבלי לשון אמירה? כי עם היות שאמר המשורר (תהילים לג, ו): " בדבר יי' שמים נעשו", הנה התורה לא זכרה בהם 'ויאמר'.

חמישית – באומרו: "אלא כדי להפרע מן הרשעים". ואיך נאמר בו יתברך נטירה ונקמה, שהם הפעליות שאי איפשר שימצאו בו, כי הם מטבע החומר וחסרונותיו בהם. והתורה הזהירה את האדם עליהם, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לא תשנא את אחיך בלבביך לא תקום ולא תטור את בני עמך" 6 בשינויי כתיב. . ואמר (ויקרא יח, ד): את חוקותי תשמורו. רצה לומר, שאין בו לא שנאה, ולא קנאה, ולא נטירה, ולא איבה. ואיך יאמר אם כן "להפרע מן הרשעים", והיה ראוי שיאמר להעניש את הרשעים.

ששית – ומה הטורח שיגיע אליו יתברך בעשרה מאמרות יותר מאחד. כי הנה הוא יתברך לא ייעף ולא ייגע, ובערכו אין הפרש בין שיצוה על דבר אחד פעם אחת או עשרה פעמים. והנה באזהרתו עבודה זרה תמצא בתורה צוויים ואזהרות רבות יותר מעשרה, אבל לא היו כוחם כי אם ככוח מאמר אחד מהם לאסור עבודה זרה ומשמשיה.

שביעית – באומרו: ש"הרשעים (ש)מאבדין את העולם". והוא שאם קרא עולם גוף הרשע עצמו שנקרא עולם קטן כל אדם, וכמו שכתב הרב המורה פרק ע"ב חלק א'. הנה אם כן כיון התנא לזה, לא יצדק באומרו: "שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". כי האדם שהוא עולם קטן לא נברא בעשרה מאמרות כי אם במאמר אחד, ואם רצה במלת 'עולם' הכדור בכללו וכל מה בתוכו, שהוא השמים והארץ וכל צבאם 7 לפי בראשית ב, א. , איך יאמר שהרשע מאבד אותו ברשעתו, ואינו כן כי הוא משחית נפשו והעולם כמנהגו נוהג 8 לפי עבודה זרה נד, ע"ב. ואינו נפסד ולא נאבד בעבור הרשע.

שמינית – איך יאמר התנא שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, כדי להגדיל את עונש המאבדין אותו, ואין זה ממדת הטוב והמטיב 9 לפי ברכת הגשמים ובשורות טובות (ראה משנה ברכות ט, ב). . והכתוב צווח (תהילים פט, ג): "עולם חסד יבנה", ואין זה ממדת החסד כי אם נתינת מכשול הרבה מאמרות "לפני עור" (ויקרא יט, יד). ויותר טוב היה לבוראו במאמר אחד, כדי שהחוטא יקל עונשו ויענש מעט.

תשיעית – באומרו כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". והוא עוול גדול למה יפרע מן הרשעים, לפי חשבון עשרה מאמרות והם לא אבדו, אלא עולם שווה מאמר אחד. ואם הוא יתעלה רצה להרבות במאמרים, אין זה מוטל על הרשע וגם לא על הצדיק כי אם ראובן גזל כלי משמעון ואבדו, והכלי בעצמו לא היה שווה כי אם דינר אחד, אף על פי ששמעון יאמר שפזר מממונו וקנה אותו בעשרה דינרין, הנה כאשר יבואו עד האלהים ירשיעון 10 לפי שמות כב, ח בשינויי קל. את ראובן לשלם. כי אם דינר אחד שהיה שווה הכלי קל וחומר בבית דין של מעלה שלא ישפוט כי אם צדק ואמת.

עשירית – למה כמו שאמר בצדיק: "וליתן שכר טוב לצדיקים" לא אמר כזה הלשון ברשעים ליתן גמול רע לרשעים, אחרי שהדין שווה בהם וידיעת ההפכים אחת. וכמאמר הנביא (ישעיה ג, י-יא): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו".

הרי לך בזה עשרת הספיקות שאיפשר לספק במשנה הזאת. ואומר בהיתרם עם פירוש המשנה.

וראשונה הודיעך, כי הכונה הכוללת בזה הפרק החמישי היא להגיד, שהעולם לא נברא אלא לכבוד השם, והוא תכלית כוונת בריאתו. כמאמר הנביא (ישעיה מג, ז): "כל הנברא 11 בכתוב: "נקרא". בשמי ולכבודי בראתיו". ונאמר (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות 12 בכתוב: "חקות". שמים וארץ לא שמתי". רצה לומר, שלא נבראו הנמצאים כולם כי אם מפני תכלית, והתכלית הוא שידע כל פעול שהאל פעלו ויבין כל יצור שהשם יצרו 13 לפי תפלת ראש השנה. . ומזה הצד היה הקב"ה פועל העולם וצורת העולם ותכלית העולם, רוצה לומר התכלית אשר אליו יפנו הצדדים כולם. והתכלית הוא, שידע כל פעול שהאל פעלו ויבין כל יצור שהשם יצרו, ומזה הצד היה הקב"ה פועל העולם וצורת העולם ותכלית העולם. רוצה לומר התכלית אשר אליו יפנו הדברים כולם. ולפי שבסוף הפרק הרביעי שעבר נזכר מאמר רבי אלעזר הקפר מענין תחיית המתים שהוא כולו מכוון "להודיע ולהודע שהוא האל הוא היוצר הוא הבורא" וכו', כמו שפירשתי. לכן ראה מסדר המשנה להביא אחריו הפרק הזה לבאר ולהוכיח בו אמתת הדעת. רוצה לומר, שהיו הדברים כולם בעולם השפל נבראים לאותו תכלית שיכירו את בוראם ויהללוהו וישבחוהו, והצדיק מביאו אל זה התכלית והרשע מרחיקו ממנו. ולכן ראוי לכל אדם שיתישר אם באמונותיו ותורתו ואם במדותיו ומעשה מצוותיו כי זה כל האדם 14 לפי קהלת יב, יג. . וכמו שאמרו במסכת שבת (דף פח, ע"א): "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (תהילים עו, ט), אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו תחזור אתכם לתוהו ובוהו. גם כי במשנה האחרונה מהפרק ד' נאמר: "שעל כרחך אתה נוצר", ואמר: "שהוא היוצר הוא הבורא" וכו'. ומפני זה באה המשנה הראשונה לבאר ענין הבריאה. ואתה תדע שבאותו פסוק (בראשית א, א) של "בראשית ברא אלהים" וגו'; "והארץ היתה תוהו ובוהו" (שם שם, ב), פירש רש"י זכרונו לברכה, שלא בא הפסוק הראשון לבאר, ששמים וארץ קדמו בבריאתם כי אם להגיד שקודם בריאתם היה כן.

והנה הרמב"ן הבין מדברי הרב 15 רש"י. , שתהיה גזירת הכתוב ב"ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א , ג) ויאמר בראשית שברא אלהים שמים וארץ, ושהיתה הארץ תוהו ובוהו אמר אלהים יהי אור. ולכן כתב הרמב"ן על דברי רש"י זכרונו לברכה, ולדעתו לא נברא ביום הראשון כי אם האור וכו'. והוא תימא גדול אצלי מהרמב"ן, איך הבין זה מדברי רש"י זכרונו לברכה. כי הנה הוא כתב על "יהי מאורות" (שם שם, יד) זכרונו לברכה – "מיום ראשון שנבראו וברביעי ציוה עליהם להתלות ברקיע". וכן כל תולדות השמים והארץ כולם נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב (בראשית א, א): "את השמים" לרבות תולדותיהם. "ואת הארץ" לרבות תולדותיה עד כאן. ואיך אם כן יאמר שלא נברא ביום הא' כי אם האור. ולכן אחשוב שלא היתה כוונת רש"י זכרונו לברכה מה שהבין ממנו הרמב"ן, כי הוא לא יכחיש שנבראו ביום הראשון השמים וכל תולדותיהם, הארץ וכל תולדותיה, עם היות שנקבעו ונתראו כל אחד ביומו. אבל כיון לומר שמלת 'בראשית' תורה על קדימת זמנית, ושהתי"ו תורה על הסמיכות. וכיון שלא מצאנו סמיכות למילת 'בראשית', ראוי שנאמר שלא בא אותו פסוק ראשון בתורה להורות סדר הבריאה ולומר ששמים וארץ קדמו. כי עם היות שנבראו ביום הראשון לא בא הכתוב הזה לספר ענין קדימתם, שאם היה כן היה ראוי שיאמר בראשונה "ברא אלהים את השמים" וגו'. ולכן פירש שאין גזירת הכתוב 'ברא', כי הוא בהמשך הדברים אבל גזרתו הוא "והארץ היתה תוהו ובוהו". כלומר בראשית בריאת השמים והארץ מהשלימות אשר הם עתה הארץ בתחלת בריאתה היתה תוהו ובוהו. והשמים בתחלת בריאתם לא היו עדיין מאירים, וזהו: "וחושך 16 בכתוב: "וחשך". על פני תהום" (בראשית א, ב). ואז קודם הבדלת הדברים אלו מאלו אחרי היותם נבראים בערבוביא ציוה הקב"ה על בריאת האור לשער בו ימים וליחס כל דבר ליומו. זו היא כוונת רש"י זכרונו לברכה בפירוש הכתוב, שתהיה גזרתו ב"והארץ היתה תוהו ובוהו", שהם הדברים שנבראו ביום הראשון לא ב"ויהי אור" כמו שחשב הרמב"ן, ולשון רש"י מורה על זה באומרו זכרונו לברכה: "אף כאן אתה אומר בראשית ברא הקב"ה את השמים ודומה לו תחלת דבר יי' בהושע, שכך פירושו תחלת דבורו של הקב"ה בהושע ויאמר יי' אל הושע" וכו'. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב בראשית בריאת אלהים שמים וארץ "הארץ היתה תוהו ובוהו". ואין להקשות מוא"ו והארץ שהיא מיותרת, כי לזה הביא פסוק (הושע א, ב): "ויאמר יי' אל הושע". וכן אמר עוד רש"י, שהרי המים קדמו שהרי כתוב (בראשית א, ב): "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

ומזה התבאר לך שמה שפירש הרמב"ן בזה הפסוק שהוא היותר מחוור בפשוטו ובסדר הבריאה, שבראשונה ברא הקב"ה שני חומרים. מהאחד מהם עשה הנמצאים העליונים, ומהאחר עשה הנמצאים השפלים, ושעליהם אמר (בראשית א, א): "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהוא עצמו דעת רש"י, אם לא שרש"י יסמוך אותו אל פסוק (שם שם, ב): "והארץ היתה תוהו ובוהו". והרמב"ן סמך אותו פסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מפני שלא קבל היות מלת 'בראשית' סמוכה כדברי רש"י זכרונו לברכה. אבל שגם כן ימצא מוכרת כמו שהביא "מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מו, י); "וירא ראשית לו" (דברים לג, כא).

והרב עמנואל מרומי 17 חכם משורר ומסטיקן (1270-1330), נולד ברומא וכנראה מת בפארמו. פירש, שבפסוק הראשון נכללו שלושת חלקי הנמצא שהם העולם השכלי והשמימיי והחומר, ושעליהם אמר "בראשית ברא". רוצה לומר הבורא שלושה המה, והם: "אלהים" – ושהם השכלים הנבדלים, "והשמים" – שהם הגלגלים, "והארץ" – שהוא העולם השפל בכללו. ואינו נכון בעיני. ויותר נכון לפרש שמלת 'בראשית' נאמרה על הקדמה מקובלת, שראוי שיקבל אדם בכל חכמה וידיעה מה הקדמה, או הקדמות בדרך העיקרים, או היסודות שעליהם תסובב תבנה ותכונן 18 לפי במדבר כא, כז. אותה ידיעה. ולפי שעיקר חדוש העולם ובריאתו הוא היסוד וההקדמה המקובלת שעליה תבנה התורה בספוריה ונפלאותיה ומצוותיה, לכן בתחלתה הניח על דרך הקבלה זה העיקר, ועליו אמר (בראשית א, א): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". רצה לומר בראשית התורה הזאת ראוי שתאמין בקבלה שברא האלהים האדירים 19 לפי שמואל א' ד, ח. יתברך את השמים ואת הארץ.

והכלל היוצא מכל זה שצדקו דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (ראש השנה לב, ע"א): בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהילים לג, ו): "בדבר יי' שמים נעשו". לפי שנמצאו בבריאה עשרה דברים שציוה הקב"ה בהם שהם הראשון, והוא הכולל בהמצאת היש מאין. והתשעה שנאמר בהם 'ויאמר ויאמר' מן "ויאמר אלהים יהי אור" עד "ויאמר אלהים נעשה אדם" וגו' (בראשית א, ג-כו). ואין להקשות למה לא נאמר בראשון 'ויאמר' כמו שנאמר בתשעה כולם, לפי שהסיבה בזה היא, שבבריאת היש מאין באותם שני החומרים הראשונים שנעשו ממנו יתברך, מבלי היות שם דבר קדמות, לא תפול לשון אמירה כי לא היה שם למי יאמר. אמנם בתשעה שנעשו הדברים מאותם החומרים הראשונים אמר לשון 'ויאמר', כאילו הקב"ה אמר לאותו דבר אשר ברא ראשונה שיוציא ממנו נמצא כך וכך. הנה זהו התר השאלה הראשונה בביאור העשרה מאמרות לדעת חכמינו זכרונם לברכה בגמרא שהוא שלקח רש"י זכרונו לברכה.

אמנם אם לא נשלים מנין העשרה מאמרות עם בריאת שמים וארץ, ונצטרך להשלימו עם שאר האמירות, שנאמרו בענין על דרך מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק ג') ובפסיקתא (פרשת בראשית, לז), והוא דרך רשב"ם. ואין דעתי סובל שיהיה בכלל אלו אמירה כלל ממה שבא אחר פרשת (בראשית ב, א) "ויכולו", כי אם באמירות שבאו בספור הבריאה קודם ויכולו, שעליהם אמר: "נברא העולם", והם אלו (בראשית א, ג-כט): המאמר הראשון – "יהי אור". המאמר הב' – "יהי רקיע". המאמר הג' – "יקוו המים". המאמר הד' – "תדשא הארץ". המאמר הה' – "יהי מאורות". המאמר הו' – "ישרצו המים". המאמר הז' – "תוצא הארץ". המאמר הח' – "נעשה אדם". המאמר הט' – "ויברך אותם 20 בכתוב: "אתם". אלהים ויאמר להם פרו ורבו". המאמר העשירי – "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב" וכו'.

והנה היה ברכת הפריה ורביה מאמר באדם ולא בדגים. לפי שבדגים לא נאמר "ויאמר אלהים" או "ויאמר להם" כי אם "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" (בראשית א, כב), שענינו שנתן להם טבע הפריה והרביה. אמנם באדם לא נאמר כן, אבל היתה בו הברכה זולת האמירה, שנאמר (שם שם, כח): "ויברך אותם אלהים ויאמר להם". הנה הברכה היתה הטבע ששם באדם לפרות ולרבות כמו בשאר החיים. ומלבד המתנה ההיא הטבעית ציוה אותם בדרך מצוה, והוא אומרו (בראשית א, כח): "ויאמר להם אלהים פרו ורבו". ועם זה תשיב להראב"ע שאמר שאין "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" – מצוה, לפי שבזה נאמר על הדגים שאינו כן חוץ מכבודו. כי לא נאמר בדגים "ויאמר להם אלהים", אבל נזכר בהם הפריה ורביה כדרך טבע, ובאדם בדרך בחירה כמו שהיא בו. ובאו אם כן באדם שלושה מאמרים למעלתו: האחד – בבריאתו שהיתה רצונית ממנו יתעלה. והשנית – בפריתו שתהיה בחירית ורצוניית בו. והג' – במזונותיו שהם גם כן יהיו כפי הבחירה והמלאכה השכלית לא בטבע. וכל זה מורה על שלימותו שנאמרו בו ג' מאמרים כמספר המאמרים שנאמרו בבריאת השמים, שהם: "יהי אור"; "יהי רקיע"; "יהי מאורות" להגיד שהאדם שווה במעלתו אל הגרמים השמימיים. ושהשכל כפי הסברא הישרה מורה שעשרה מאמרות שנזכרו במשנה, ראוי שיהיו אלה שלא ימנה בהם בריאת השמים והארץ, אם לפי שבריאותם היה הכלל והתשעה מאמרים הם הפרטים, ואיך נעשה מספר מהכל ומחלקיו יחד. ואם לפי שהמשנה לא דברה כי אם במאמרות שנברא העולם המיושב הזה כמו שהוא עתה, ולכן לא היו ראוי לכלול בהם בריאת שמים וארץ, לפי שעדיין לא היו בשלימותם, ואותם שנבראו אז אינם זה העולם המיושב. ואולי נאמר באותה בריאה הראשונה 'ויאמר', כי אם בדברים שכבר נבראו בשלימותם ונשארו על אותו הטבע שנתן בהם השם יתברך קיים. ולכן היה מהראוי שהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם יהיו אותם אשר זכרתי מטבע עולם המיושב.

הנה נתתי לך פירוש המשנה הזאת כפי כל אחת משתי הדעות נדרשת על בוריה.

אמנם חכמי האמת קבלו, כי אלו העשרה מאמרות הם הספירות העליונות וקראו אותם מאמרות, לפי שהקב"ה האצילם מעצמו כמו שנאצל המאמר מפי האיש. וכן מתחיל ספר יצירה: "בשלשים ושתים נתיבות חכמה חקק השם" וכו'. ופירש שהם עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות. ושם אמרו עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה. ולפי שהם זכרונם לברכה עמדו בסוד הנביאים אשר עמדו בסוד יי' 21 לפי ירמיה כג, יח. וידעו שהספירות הם המאמרות, ושהם עשרה ולא תשעה הוצרכו לומר בראשית נמי מאמר הוא תשלום העשרה. ואילו כיון המתרגם הירושלמי במה שתרגם בראשית ברא – "בחכמתא ברא", כי החכמה היא מאחת מן הספירות. ואמנם מה ענינם, ואופן התאחדתם, ואופן הבדלם זו מזו אינו מענין זה המאמר אף כי אנכי אעננו 22 לפי איוב ט, יד. שלא למדתי חכמה וכל שכן דעת קדושים.

והכלל העולה מכל זה שנברא העולם ושנברא במאמר, ושהמאמרות היו עשרה לא פחות ולא יותר. והם שלוש ההקדמות הראשונות אשר זכרתי שנכללו בחלק ההנחה שבא במשנתינו. ועל זה אמר דוד עליו השלום (תהילים לג, ו): "בדבר יי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", שעשה הבדל מבריאת שמים וארץ שנעשו בדבר יי', משאר הדברים שנעשו בתשעה המאמרות שעליהם נאמר: "וברוח פיו כל צבאם". וזכר בפרט הגלות היבשה שהיא מההשגחה באומרו (שם שם, ז): "כנס מי הים" וגו'. והוליד מזה "יראו 23 בכתוב: "ייראו". מיי' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל" (שם שם, ח). רצה לומר אם העולם כולו נברא במאמרו והמים לא יעברו פיו כל שכן לבני האדם, שראוי שייראו מלפניו כיון שהדברים כולם תלויים ברצונו יתעלה כי הוא אמר ויהי 24 לפי תהילים לג, ט. . ולפי שהפילוסופים כחשו ענין הבריאה וחשבו שהיה העולם קדמון, לכן אמר כנגדם: "יי' הפיר עצת גוים" וגו' (שם שם, י). ושתורתו היא האמת. והוא אומרו (שם לג, יא): "עצת יי' לעולם תעמוד 25 בכתוב: "תעמד". ". ואם תאמר ומי הגיד לישראל מה שלא ידעו הפילוסופים, לזה השיב: "אשרי הגוי אשר יי' אלוהיו" וגו' (שם שם, יב), שהוא הודיעם האמתיות שבתורתו.

הנה בזה נשלם מה שראוי שיאמר בהנחת המשנה הזאת. ודעות אחרות מצאתי בה והנחתים, כי לא ישרו בעיני.

והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו' . זהו חלק הקושיא וענינה אצלי בנוי על הקדמות. ראשונה -שהפועל הפשוט יתעלה יפעל דברים מתחלפים ברצון אחד. שנית – שהבריאה הראשונה היתה יש מאין באותם השני חומרים שנעשו מהם הדברים העליונים והתחתונים, ושאר הדברים כולם נעשו מהם כפי רצונו יתעלה. כי החומרים ההם נבראו בכוחניות ובלתי הגבלת צורה, ושהשם יתברך בכוחו הבלתי בעל תכלית מהחומר העליון עשה מקצתו כוכב ומקצתו גלגל עם כל חלופי הגלגלים והכוכבים. ומהחומר השפל עשה היסודות והמורכבים מהם כל דבר למינו בצורה מיוחדת בו. ועל שתי ההקדמות האלה יבנה המקשה בנין קושיתו ויאמר, שרבוי המאמרים לא ימלט אם שנאמר שהיא מפאת הפועל יתעלה מסיבת שינוי רצונו. כי בהשתנות הנרצים והרצון הפועל אותם ישתנו בהכרח המאמרים המורים עליהם. אם מפאת המתפעל אם היה בלתי נשמע לפועל ומסרב לעשות מצוותו, ולכן יצטרך לדבר פעם אחר פעם. ושני הצדדים האלה בלתי נמצאים בחוקו יתעלה, כי אין בו שינוי רצון, אבל עם רצון אחד פשוט עשה הדברים המתחלפים. וכמו שביארו הרב המורה בפרק נ"ג חלק א' שמתחיל "אשר הביא המאמינים" וכו'. וגם אי אפשר שנאמר שהיה שם מעיק או מעכב מפאת המתפעל, כיון שהוא ברא החומר והוא נותן הצורה ומעשה ידיו כולם כמו שבא בהקדמות.

הנה אם כן היה ריבוי המאמרים בלתי הכרחיים, לא מפאת הבורא יתעלה ולא מפאת הנברא. ולכן היתה הקושיא "והלא במאמר אחד יכול להבראות". וסוד המאמר הזה ואמתתו הוא שאחרי שהניח שבעשרה מאמרות נברא העולם, אשר הכונה בו שהבורא יתעלה מבלי אמצעי ציוה בבריאת כל מדרגה ומדרגה מהנמצאות מאותן המדרגות העשרה שנכללו בעשרה מאמרות. וקם להם לרבנן שבבריאה הראשונה או במאמר "יהי אור" (בראשית א, ג), נכללו השכלים הנבדלים. היה מקום להקשות ומה ראה הקב"ה לצוות על כל מדרגה ומדרגה מהנמצאים בעצמו מבלי אמצעי, והלא היה די שבבריאה הראשונה מהשמים והארץ והשכלים הנבדלים יעשה אותה בעצמו מבלי אמצעי, ושאר המדרגות כולם יעשה אותם על ידי השכלים הנבדלים ובאמצעותם. כי בהיות שמה חומרים ראשונים ושכלים לפעול בהם, היה די בשיעשה הקב"ה היש שנברא מהאין, כי זהו המיוחס לכוחו בלתי בעל תכלית לא שאר הדברים כולם שנעשו מיש, שהיה איפשר לעשותם על ידי אותם האמצעיים פועלים ומתפעלים שברא ראשונה. וזהו אומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות", רצה לומר במאמר אחד מאתו יתברך מבלי אמצעי, והיא בבריאת היש מאין שלא היה איפשר לעשותה כי אם בעצמו. וזהו באמת ענין הקושיא. והותרה השאלה השנית . כי עם היות ששינוי המאמרים יתחייב מרבוי הדברים והתחלפותם, כבר היה איפשר שיהיו על ידי אמצעי ולא בעצמו יתברך. והוא אומרו: "יכול להבראות". והותרה גם כן השאלה השלישית . שעם היות שחלוף הזמנים יביא אל חלוף המאמרים, כבר היה איפשר שיהיה זה על ידי אמצעי ולא בעצמו יתברך, כל שכן שהדברים כולם עלו במחשבה להברא כאחד. והיא הצוואה והאמירה והיתה יצאתם לפעל יום ליום כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה ממשל זורע הירקות וכו'. והותרה גם כן השאלה הרביעית . למה לא שאל המקשה, והלא מבלי מאמר היה יכול להבראות, לפי שמלת 'מאמר' בלשונם היא מליצה על רצונו יתברך והעולם לא נברא כי אם לפי שהוא אמר ורצה. אבל היתה השאלה ולמה הוצרך להתלות רצונו בפרט כל מדרגה ומדרגה ולא נעשו מהם על ידי אמצעיים כמו שזכרתי.

הנה אם כן כוח הקושיא היא מה שאמר דוד (תהילים קלה, ו): "כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות". כלומר שנתיחד רצונו ומאמרו בכל דבר ודבר מהם. וכפי דעת המקובלים בעשר ספירות תפול הקושיא גם כן, ולמה האציל הקב"ה מטובו עשר ספירות לבריאת העולם והלא במאמר אחד וספירה אחת שיאציל מטובו היה איפשר לברוא הנמצאות כולם, כי הכל תלוי ברצונו.

הנה התבארו בזה שתים מההקדמות אשר זכרתי ראשונה והם שהיה יכול להבראות במאמר אחד. ואם היה יכול שהיה ראוי שיעשהו כן מאחר שאין מותר בדברים האלהיים.

והרב מתתיה זכרונו לברכה פירש זה באופן אחר. והוא שהיתה שאלת המקשה למה ברא הקב"ה בעולמו מדרגות מתחלות מנצחיים ומנפסדים. היד יי' תקצר 26 לפי במדבר יא, כג. לברוא הנמצאים כולם בטבע קיום התמידי באיש. ובכלל זה קושיא שנית – למה ברא טבע מין האנושי מורכב מהיצר הרע והיצר הטוב בענין שכולם רעים וחטאים 27 לפי בראשית יג, יג. לולי השרידים עובדי השם. וזהו המכוון באומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות". כלומר שיהיו הנמצאות כולם ממדרגה אחת בלבד קיימים ונצחיים באיש ובלתי בוחרים ברע, כי המאמר נאמר על כל מדרגה ומדרגה מהנמצאות. זהו ענין הקושיא כפי כל אחד מהדעות.

ואמנם התשובה היא אומרו אלא להפרע מן הרשעים וכו'. וענין זה אצלי שהאדם כשיצוה לבנות בית לדירתו, הנה יהי באחד משני דרכים: אם שיקח הבונים ויתן להם עצים ואבנים ושאר הדברים הצריכים למלאכה, ויצוה לבונים עשו לי בית יפה לשכני בה, והסתפק במאמר הזה האחד בלבד והבונים יעשו הבית לדעתם ולציורם. והדרך השני הוא שהאדון יצוה את הבונים על בנין ביתו בפרטיות גדול ולא יעזוב הדבר לדעתם וציורם. אבל יאמר אליהם עשו לי בית בשיעור כל ארכו, וכך רחבו, ושיעור כך קומתו, ועשו חדר כך, בסדר כך, באורך ורוחב וגובה כך, ופתח כך במקום כך וחלון כך. וכן יתר הדברים בפרטיותם יצוה עליהם באופן שהבית כולו יעשה בציור האדון ומצוותו הפרטית. ואין ספק שהבית אשר יבנה האדם בזה הדרך השני תהיה יותר נאהבת ונכבדת אצלו להיותה מעשה ידיו להתפאר 28 לפי ישעיה ס, כא. , ממה שתהיה אם ציוה לבונים שיבנו אותה בדרך הראשון. וכן היה האל יתברך שלאהבתו וחפצו בשלימות העולם העולם לא רצה שיהיו הדברים נעשים אפילו הקטון מהם על ידי אמצעי. אבל הוא יתברך בעצמו לא לבד על הבריאה הראשונה יש מאין. אבל גם בכל הדברים שנעשו יש מיש בששת ימי בראשית הוא אמר ויהי 29 לפי תהילים לג, ט. בפרטיות גדול בהבדך המינים כל אחד בעצמו. וזהו בלי ספק מורה על אהבתו את עולם, כמו שהאדם חפץ במעשיו על דרך מה שאמר המשורר (תהילים פ, טז-יז): "וכנה אשר נטעה ימינך" וגו' "שרופה באש כסוחה". וימשך מזה שהרשע בהיותו מאבד את העולם יחרה אף יי' 30 לפי דברים ו, טו. בו, ויפרע ממנו בחימה שפוכה 31 לפי יחזקאל כ, לג. להיותו מאבד את העולם שבראו וציירו בעצמו מבלי אמצעי בפרטיות המאמרים.

והנה אמר ברשע שהוא מאבד את העולם, ובצדיק שמקיימו והכוונה בעולם השפל הזה. לפי שקיימו וקבלו שהיה האדם התכלית במציאות העולם השפל כמו שזכר. לכן היה הרשע כאילו הוא מאבד ומבטל כל פועל האלהים שהוא העולם שנברא ממנו יתברך באהבה רבה, כפי מה שיורה עליו צווי העשרה מאמרות בפרטיותם כולם בעצמו מבלי אמצעי. ולפי זה לא היה ענין הי' מאמרות סיבה לעונש הרשע כי אם להיותו יתברך מתעצם להפרע ממנו, על שמאבד מה שהפליג הקדוש ברוך הוא בעשייתו בכל פרט ופרט ממנו בעצמו מבלי אמצעי. ולזה אמר להפרע שהוא לשון הנקמה הנמשכת מהחרון אף.

הנה אם כן נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי שבני העולם ידעו אהבת השם את העולם ויכירו שציוה פרטיותיו בבריאה בעצמו לאהבתו אותו. ולכן ישמרו עצמם מחטוא פן ישחיתו נחלת יי' 32 לפי שמואל ב' כ, יט. בריאה יקרה אשר כזאת ואהובה אצל בוראה יתברך, שמזה ימשך שיפרע מן הרשעים המאבדין אותו, ויתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין אותו ועוזרין בפעולתו, כי בזה ימצאו חן בעיניו.

וכבר נוכל להמשיל משל מתייחס ודומה, אל היות הרשע מאבד את העולם מהבגדים המצויירים הרבה עינים וצורות שניא דא מן דא 33 לפי זוהר ויקרא פרשת ויקרא דף ח, ע"ב. הרבה מאד אשר בהם. כי כבר ימצא אחד מהבגדים האלה לא יערכנו זהב וזכוכית לטובו ויקר תפארתו. וכאשר תשחת אחת מן הצורות אשר בו אם על ידי רקב או עכבר שאכלה, או שנתעפשה ונפסדה, אין ספק שלא יקבל הפגם ההוא אותה צורה הפרעית בלבד. אבל גם כל הבגד הגדול ההוא בגודלו ומעלתו, מושחת מראהו מפני אותו ההפסד הפרטי אשר קרה בו, כן היה ענין העולם הזה. ציורי הקדוש ברוך הוא וכל אדם בצורתו ונפשו ימצא שמה, וכללות העולם מה טוב ומה נעים 34 לפי תהילים קלג, א. . וכאשר פרטי אחד ירשיע לחטוא, הנה יעשה פגם ויתן דופי בעולם בכללו. ובזה האופן היה הרשע מאבד את העולם מפני הדופי והחסרון הנראה בו בעבורו, וההפך בצדיק שהוא משלים הציורים ומתקנם. ואף שיובנו המאמרות על הספירות כדעת המקובלים, כבר תפול הקושיא והתירוץ בזה הדרך אשר זכרתי.

ועם זה נשיב אל השאלות, אם אל החמישית שלא היה ענין העשרה מאמרות מפני הטורח שהגיע להקב"ה בעשרה יותר מבאחד כי אם, לפי שעשרה מאמרות יורו על ריבוי אהבתו את העולם, כיון שברא אותו. וכל חלקיי ומיניו בציורו בעצמו יתברך מבלי אמצעי כמו שפירשתי. ולששית נאמר שלא אמר להעניש את הרשעים כי אם להפרע, להגיד שהשם יתעלה יחרה אפו על השחתת העולם להורות עליו נאמר 'להפרע' כאילו הרשע חלל את השם והוא נפרע ממנו על כבודו. ואין ספק שדברה תורה ודברו חכמים כלשון בני אדם 35 ראה ברכות לא, ע"ב. ועוד. .

והנה השם יתברך הוא נוקם ונוטר איבה לרשעים. וכמאמר הנביא נחום האלקושי (נחום א, ב-ג): "אל קנוא ונוקם יי' נוקם יי' ובעל חמה" 36 בשינויי כתיב. . וביאר מיד שזהו לענין האויבים, וזהו: "נוקם יי' לצריו ונוטר הוא לאויביו", עם היותו פעמים – "יי' ארך אפיים וגדל כח". ובסוף אמר כנגד הצדיקים – "טוב יי' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו" 37 בשינויים כתיב. וגו'. הנה ביאר שהנקימה והנטירה מגונה באחים צדיקים וראויה ברשעים. ואל השביעית בשהרשעים מאבדין את העולם, הותרה במה שדרשו (קהלת יב, יג): "כי זה כל האדם" – כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. ולכן נברא אדם בסוף מעשה בראשית להגיד, שהוא היה תכליתו ושכל מה שהיה קודם התכלית היה מפני התכלית. ומלבד זה מאשר היה העולם כולו כאיש אחד, היה הרשע בהשחיתו את עצמו משחית את העולם להיותו חלק ממנו, והעולם מקושר ומדובק כמו שביארתי בענין המשל בגד הציורים.

ואמנם השאלה הח' והט' כבר התבארו עם פירוש המאמר, שלא היו ריבוי המאמרים כי אם לאהבתו יתברך את העולם. ומזה נמשך שהרשע מכעיס אותו בהיותו מאבד דבר כל כך חביב אצלו. ולכן יפרע ממנו כדי מה שהכעיסו במעשה ידיו.

ואמנם הספק האחרון, למה אמר בצדיק: "ליתן שכר טוב" ולא אמר כן ברשעים, תשובתו בשנאמר שהצדיק בצדקו עם היות לו שכר טוב, הנה הוא עושה מה שראוי לעצמו שבוחר בשלימות בטוב מצד שהוא שלימות וטוב. אבל הרשע שיבחר בחטא משחית נפשו הוא יעשנה 38 לפי משלי ו, לב. . ולכן ראוי להפרע ולהנקם הקב"ה ממנו על עשותו הרע לבלתי הועיל לו. ועם זה אמר הנביא (ירמיה לב, יט): "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". כשדרכיו הוא – על פי המעשה, וכפרי מעלליו – הוא מה שנמשך ממעשיו, אם לאבד העולם ואם לקיימו. זהו מה שנראה לי בפירוש המשנה הזאת.

האמנם כפי דרך הרב רבי מתתיה ראוי שיובן תשובת הקושיא כן, שהסיבה שרצה השם לברוא טבע ממוצע בין העליונים ובין התחתונים הוא, כדי שיהיה קנין השלמות על פי הבחירה. כי הנה העליונים אין להם הטייה ולא איפשרות אל הרע וההפסד, ולכן אי איפשר בהם החטא. ואמנם התחתונים הם נוטים אל הגשמיות, ואין להם הטייה כלל אל השלמות הרוחני והוא נעדר מהם. ולכן עשה הקב"ה טבע ממוצע שיהיה בו טבע החומר וטבע הצורה והאיפשרות, להמשך בכל אחד מהם כפי מה שיבחר וירצה. ובזה יהיו הרשעים ראויים להפרע מהם והצדיקים לתגמול טוב. ומזה הצד מהבחינה עשה הקב"ה מדרגות הנמצאות כולם. גם כי היה סדר העולם נקשר קצתו בקצתו, וכמו שהאריך החכם בזה יעויין מדבריו.