נחלת אבות על אבות ד:כ

לפי שהחכמים הנזכרים למעלה הזהירו כולם על תלמוד התורה. רבי אלעזר בן שמוע, ורבי יהודה ורבי שמעון, ורבי נהוראי. ונמשכו לפרש מאמריו 1 מאמרי רבי נהוראי. רבי ינאי, ורבי מתיא, ורבי יעקב ורבי, שמעון ושמואל הקטן כמו שפירשתי בקשור מאמריהם. לכן הוסיף מסדר המשניות להביא מאמרי חכמים אחרים, שהזהירו גם כן על ענין תלמוד תורה לדעתם שהתלמוד היה עיקר. ולפי שהאדם ראשונה יהיה תלמיד ואחר כך יהיה רב, לכן זכר ראשונה מאמר אלישע בן אבויה שדבר מענין התלמיד באומרו, שראוי לאדם שילמד תורה מנעוריו, לפי שהלומד תורה בהיותו נער דומה "לדיו הכתובה על נייר חדש", שה'נייר' ההוא לא קבל עדיין תמונה אחרת, והכתיבה בו מבוארת ומפורשת. וכן הילד לא הספיק עדיין לחשוב מחשבות בעסקי העולם, והרי לבו פנוי ודעתו ומחשבתו פנויה לקבל, ועל כן יצטייר יפה בדעתו מה שיקבלהו. אמנם הזקן, שכבר נתמלא מוחו מענינים ההמוניים למודו הוא ככתיבה על נייר מחוק. לא אמר נייר ישן שהוא הפך החדש כי אם מחוק, שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים ונכתבו על לבו, וכאשר ירצה ללמוד ישתדל למחוק מלבו אותם המחשבות, כדי שיצטיירו בו עניני התורה, ולא יוכל לעשותו בשלימות. ולכן יצטיירו בדעתו הדברים מעורבבים כמכתב הכתוב על המחוק שאי אפשר שלא נשארו רשומות מהמכתב הראשון, ויתערב בהם המכתב השני.

וזו אצלי הסיבה בשהאדם זוכר יותר בשלימות הדברים שראה בילדותו זה לו חמישים שנה, מאשר ראה זה לו שנה אחת, לפי שהראשונות היו כתובות על נייר חדש ונשאר רשומם זך ובהיר, והאחרונות נכתבו על נייר מחוק. ולא אמר זה לאסור הלמוד בזקנים, כי כבר שאלו לחכם 2 מובא ב-"מבחר הפנינים" – ידעיה הפניני ב"ר אברהם הבדרשי עמ' 11, ברלין 1842. אם נאה לזקן שילמוד? והשיב אם הכסילות גנאי הלמוד נאה לו. ורבא אמר (עבודה זרה יט, ע"א): ליגרוס איניש ואף על גב דאשכח, ואף על גב דלא ידע, מאי קאמר "גרסה נפשי לתאוה 3 בכתוב: "תאבה". " (תהילים קיט, כ).

ויש מפרשים שתלמוד הנער הוא לידע ולהודיע. ולכן דמהו לדיו כתובה על נייר חדש שתעמוד ימים רבים ויזכו רבים בקריאתה. אבל הזקן עם היות ששכר תלמודו בידו, הנה לא יזכה לעשות תורה הרבה. רוצה לומר, לעשות תלמידים, ולכן דמהו לנייר מחוק שלא יוכלו לקראו, אבל הכתיבה שם הא'. והכלל, שלא גינה למוד הזקנים, אבל אמר אלישע בן אבויה שהלמוד היותר שלם לאדם הוא בילדותו, ולכן ציוו חכמינו זכרונם לברכה שילמד אדם את בנו תורה בן חמש למקרא. וזכר לדבר אמר אדוננו משה (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך " וגו'.

ואחרי כן דבר רבי יוסי בן יהודה מהרב והמלמד, שראוי שיהיה מן הזקנים ולא מן הקטנים. לפי שהלומד מן הקטנים "דומה לאוכל ענבים קהות" שלא נתבשלו כל צורכם, ושותה יין חדש מגתו שמעלה רתיחות והזגים והחרצנים והשמרים המעורבים בו. וכן הקטן אין תלמודו מבושל ומיושב בדעתו, ולא הספיקו ימיו לברור הצודק מהבלתי צודק, ולא המובחר מהפסולת. ואמנם הזקן הוא בהפך שענביו בשולות ודעותיו מתישבות, והוא יין ישן מיושב מבלי רתיחת הדם. ובעבור שרבי יוסי עשה שני משלים: האחד – מהענבים, והשני – מהיין, נראה לי לפרש שהיה דעתו שהקטנים ימצאו בהם שני חסרונות: האחד – מסברתם והבנתם בעצמם שאין להם יישוב הדעת לשפוט כראוי. והאחר 4 השני. – מקבלתם ותלמודם שלמדו שהוא מבולבל ואינו מדוקדק כראוי מפאת חסרון המקבל וזהו: "ענבים קהות ושותה יין מגתו". ובהפך הזקנים שדעתם וסברתם מיושרת ומיושבת וקבלתם ותלמודם מתקיים בידם כפי מה שילמדהו בלי ספק ושבוש. וזה ענין שני המשלים.

אמרו בפרקא קמא דעבודה זרה (דף יט, ע"ב): אמר רבי אבא אמר רבי הונא מאי דכתיב (משלי ז, כו): "כי רבים חללים הפילה"? – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועד כמה ארבעין שנין. ובפרקא קמא דחגיגה (דף ט, ע"ב): "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד", לפי שבכל חזרה יתפלפל יותר ויבין דבר מתוך דבר.

הנה אם כן, התלמיד היותר נאות הוא הילד, והמלמד היותר הגון הוא הזקן. וגם זה מדברי משה אדוננו הוא שאמר (דברים לב, ז): "שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך".

אמנם רבינו הקדוש לא כחולק על רבי יוסי כי אם כמוסיף ומבאר אמר, שעם היות דבריו אמת כפי הרוב, כבר ימצא על המעט מזגים מתחלפים ושכלים שונים, כמו קנקנים חדשים שעפרם מתוקן בענין שמשימין בהם 5 יין. ישן ויתקיים, וימצאו קנקנים אחרים ישנים רקים, שאין בהם אפילו יין חדש. וכן הוא הענין באנשים, שיש קטנים שדעתם מיושב באופן, שהדעות אשר למדו וקבלו מיושרים בהם, ויש זקנים חסרי הדעת שאפילו דעות הבחורים לא ימצאו בהם. והסתכל בדברי רבי שהוא לא עשה בקטון משל מהענבים הבשולות כי אם בלבד מן היין הישן, לפי שאי אפשר שהקטן שלא ראה ולא שמש בחכמה יושלם משפטו וסברתו, כזקן שהורגל נפשו זמן ארוך בהשכלה. אבל אמר שלענין הקבלה והלמוד איפשר שימצא "קנקן חדש מלא ישן". רוצה לומר, בחור שקבלתו מיושרת ואמתית כפי מה שקבלה לשלימות נפשו וזכות שכלו המקבל.

וכבר נזכרו בתלמוד חכמים גדולים שבבחרותם היתה תורתם אמת בלא סיגים וטעיות, והיו מיושבים ונחים בדעתם ודבורם כמו רבי אלעזר בן עזריה. שאמרו בפרק תפלת השחר (ברכות כח, ע"א), שהיה בן שמנה עשרה שנה כשמנוהו נשיא וראש ישיבה, על מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע. והיה אומר רבי יהושע אליו אשרי הדור שרבי אלעזר שרוי בתוכו שאין דורו יתום. וכן רבה בר נחמני שהיה ראש ישיבה. ואמרינן בסוף הוריות (דף יג, ע"ב) שמלך עשרים ושנים שנים. ואמרו בפרק מצות חליצה (יבמות קה, ע"א) שלא חיה רק ארבעים שנים, וזה ממה שיורה שאין גזירת רבי יוסי כוללת. ועל כן אמר אליהוא (איוב לב, ז-ט): "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט" 6 בשינויי כתיב. . וגם בתורה נמצא שורש הזה, שכאשר שאל משה רבינו עליו השלום (במדבר כז, טז): "יפקוד יי' אלהי הרוחות 7 בכתוב: "הרוחת". לכל בשר איש על העדה", לא בחר השם אחד מן הזקנים כי אם ליהושע בן נון שהיה משרת משה מבחוריו, שנאמר (במדבר כז, יח): "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" דרך מאמר אליהוא אכן רוח היא באנוש. ואולי שהיו שם זקנים ממנו.