נחלת אבות על אבות ד:יח

(יח-יט) חרון אפו לא נאמר אלא "אפו", מלמד שמוחלין לו על כל עוונותיו. קישור המשנה הזאת עם הקודמת אליה קשה להמצא. כי אם אמרנו שבא לבאר ולסייע מאמר רבי מתיא בן חרש שאמר: "הוי מקדים שלום לכל אדם", שהוא הישרה להתנהג עם האנשים באהבה. ולכן הודיע זה החכם ד' דברים שיטעה החכם ויחשוב שיבקש בהם אהבת הרעים. ויהיה בהפך הוא רחוק ובאו ביניהם משניות רבי יעקב.

ואולי שהביא מסדר המשנה הזאת כאן אחרי דברי רבי יעקב לשתי סיבות:

הראשון – שבעבור שזכר רבי יעקב "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים", זכר רבי שמעון שיש גם למעשים טובים שעה בלתי שעה. כי הנה היות האדם מרצה את חבירו על כעסו הוא מעשה טוב. אבל צריך שיהיה בזמנו הראוי, שאין ראוי לרצותו בשעת כעסו, לפי שאז איננו בדעתו ולא יכנסו דבריו באזנו. אבל יוסיף כעס על כעסו ורוגז על רוגזו, ועל זה אמר הנביא (ישעיה ב, כב): "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא". רוצה לומר, שיחדלו ממנו מלפייסו בעוד שיש לו חרון אף ותגבורת הכעס. ושלמה אמר (משלי יט, יט): "גדול חמה נושא עונש כי אם תציל ועוד תוסיף" 1 בשינויי כתיב. . ולזה ראוי לאדם שימתין לחבירו עד שינוח מרוגזו.

והשעה הב' – היא לאונן "בשעה שמתו מוטל לפניו" שאז אין ראוי לנחמו. והמנחם מורה שאינו מרגיש בצערו. ולכן חבירי איוב (איוב ב, יג) "ישבו 2 בכתוב: "וישבו". אתו שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דובר 3 בכתוב: "דבר". אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד". כי עם היות מדרכי השם לנחם אבלים והוא מהמעשים הטובים, אין כל השעות ראויין אליו.

והשעה השלישית – היא לאדם הנודר מתוך הכעס. ואמר: "אל תשאל לו", כלומר שלא יאמר אליו הדברים שאומר אליו החכם בשעת התרת הנדר – אדעתא דהכי מי נדרת או אדעתא דהכי אלו ידעת דהכי מי נדרת (נדרים כב, ע"ב), שזה כולו פתח להתרת הנדר. וזה אין ראוי לו בשעת נדרו, לפי שיחמיר בנדרו בענין, שכאשר יתחרט לא ימצא לו צד ופתח שיוכל להתירו בו. ולכן טוב הוא להניחו עד שיתנחם מעצמו.

והשעה הד' – היא שלא תראהו בשעת קלקלתו. כי עם היות מהמעשים הטובים שילך האדם לבקר את אוהביו, אין כל השעות ראויות לזה, כי בשעת קלקלתו יתבייש ממנו, כי נקטה נפשו בעצמו כל שכן בזולתו ואולי תעלה טינה בלבו לומר, שבאת לראותו להנקם ממנו, ושלכן היית משתדל כל כך לראותו באותה שעה. וזה טעם אומרו: "ואל תשתדל", ולא אמר ואל תראהו, לפי שהשתדלות הוא המביא טינה והספק בלבו.

הנה אם כן כל הארבע שעות שאלה הם להגיד, שיש יופי במעשים הטובים ויפה שעה אחת לעשותם, אבל בזמנם, כי יש שעות שאין ראוי לעשותם. זהו הטעם האחד בקשור המשנה הזאת.

והטעם השני 4 הסיבה השנייה. הוא שהובאה המשנה הזאת להגיד שעם היות המשנה הקודמת ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", נחמה גדולה למי שמת לו, מה שאין ראוי עם כל זה לנחמו בזה ולא בדבר אחר באנינותו שמתו מוטל לפניו, ושמפני זה בא זאת המשנה בכאן.

האמנם שמואל הקטן לפי שראה מאמר "אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", שהיה מפני שלא יחשוב המקולקל שבא לראותו להנקם ממנו ולשמוח במפלתו, היה מזהיר לכל אדם עם דברי שלמה, שאמר (משלי כד, יז): "בנפול 5 בכתוב: "בנפול" אויבך אל תשמח" וגו'. וכבר אמרו בפרק קמא דסנהדרין (דף יא, ע"א), על שמואל הקטן שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו. וראוי שנדע מה ראה לעשות המוסר הזה מדברי שלמה מבין שאר המוסרים. כי הנה הוא לא דרש בו כי אם שדייק חרון אפו לא נאמר אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. וגם בספרי המשנה המדוייקים לא תמצא דבר מזה כי אם הפסוק כמו שהוא מבלי דרשה כלל. ועוד כי מה ענין אומרו (משלי כד, יח): "פן יראה יי' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" וימחול לו עונותיו. וכי השלם שמואל או שלמה יאמר דבר אשר כזה, שלא יעשה אדם דבר שבעבורו יכפר השם יתברך עונותיו של אדם אחר? הלא טוב יאמר שישמח בנפול אויבו, כדי שהשם ישוב מעליו אפו וימחול לו 6 לשמח במפלת אויבו על כל עונותיו, כי עם היותו אויבו כבר אמרה תורה: לא תקום ולא תטור את בני עמך (ויקרא יט, יח). ולמה יזהירהו שלא יהיה סיבה לשיכפר השם לעוונות אויבו? ואין לנו שנאמר שבאומרו: "ורע בעיניו" יורה שיעניש זה השמח. כי הנה לא נזכר בכתוב עונש השמח, ולא שהחרון אף שישיב מעליו יחול עליו, גם כי אינו משורת הדין, כי העונש אשר חל עליו לרשעתו יחול על זה שלא הרשיע לא לסיבה אחרת כי אם מפני ששמח במפלתו וכשלונו. ואף שיהיה כן מה יהיה ענין אומרו: "והשיב מעליו אפו" שיהיה זה סיבה שלא ישמח, והכתוב אומר (תהילים נח, יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם" וכו'.

ונראה לי ששמואל הבין הפסוקים אשר בספר משלי כפי אמת תכונתם. כי ראשונה אמר: "כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה" (משלי כד, טז), וסמיך ליה "בנפול 7 סוף עמ' 271 אויבך אל תשמח" (שם שם, יז). רוצה לומר, פעמים יפול הצדיק ויקום ממפלתו, וכל שכן שהרשעים שראוי שיכשלו ברשעתם. האמנם אתה בני בנפול אויבך נפילה כוללת "אל תשמח", ובכשלו כשלון מועט "אל יגל לבך", כיון שהצדיק גם כן שבע יפול. ולפי שהיה ענין שמחתו במפלת אויבו לחושבו, שבעבור מה שהרע עמו היתה מפלתו בעונש מהשם. והיה אם כן הקב"ה בעוזרו נגד אויביו. לכן הזהירו: "בנפול אויבך אל תשמח". רוצה לומר, אם היה שאתה לא עשית מפלתו כי אם האלהים למה תשמח כאיש השמח בהצלחת גבורתו. כי הנה יראה יי' אשר בא בעזרך הדבר הזה "ורע בעיניו" למה שלא נתת לו הודעה ושבח וששת בעצמך כשמח בחור בגבורותיו. ובמקום שהיה יתעלה לוחם באויביך ומפילו ומשכילו על דבר כבוד שמך – "ישיב מעליו אפו". ודרש שמואל שלא אמר 'חרון אפו' לשיפורש שהשיב מעליו החרון אף והתלהבות הכעס החזק, אבל שתמיד נשאר עליו 'אף השם' כל שהוא אינו כן, כי הכתוב אמר: "והשיב מעליו אפו". והוא שימחול לו כל עוונותיו אשר עשה נגדך שעליהם היה 'חרון אפו'. ובזה שכלת ידיך, שבמקום שהיה השם יתברך נוקם נקמתך ממנו, והוא מענישו על מה שעשה נגדך עתה ישיב מעליו אפו, ולא יענישהו עוד בעבורך. ובזה הפסדת העזר האלהי שהיה נלחם באויביך, ומה לעשות עוד אם כן, כי אם שלא תהיה אתה רשע כמו אותו האויב, כי הוא שמח לאיד 8 עפ"י משלי יז, ה ואתה לא תעשה כן. והוא אומרו עוד: "אל תתחר במרעים אל תקנא ברשעים" לעשות כמעשיהם "כי לא תהיה אחרית לרע" (משלי כד, יט-כ). רוצה לומר, שכאשר יראה עונש אויבו על עוונו, ראוי לו לירא מהשם שיעניש אותו גם כן על עוונו וימלך ויתיעץ בעצמו.

הנה אם כן היה עיקר המוסר, שכאשר יראה האדם מפלת אויבו על עוונו לא ישמח, כי גם הוא חוטא בדבר אחר, אבל ירא את השם. וכמו שאמר (תהילים קיח, ז-ח): " יי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" 9 בשינויי כתיב אחדים . רוצה לומר, כאשר יי' יהיה לי בעוזרי נגד האויבים – לא אשמח במפלתם, אבל אראה בענינם להתיעץ עמי ולומר: "טוב לחסות ביי'".

ובילמדנו 10 תנחומא בראשית, ז. אמרו: "בנפול אויבך אל תשמח" – ציוה המקום (שמות כג, ד-ה): "כי תראה חמור שונאך 11 בכתוב: "שנאך". "; "כי תפגע שור אויבך 12 בכתוב: "איבך". " אמר האלהים אין אתה טוב ממני. כיצד ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח כשם שקורין אותו שבעת ימ החג, ואין קורין אלא יום ראשון בלבד. ולמה כן? אלא בשביל שנהרגו המצריים וטבעו בים שהם שונאי, ואני הכתבתי "בנפול אויבך אל תשמח". וכן אתה מוצא בנח שאסר עליו תשמיש המטה שנת המבול, ואין ספק שכל זה הפסוק מורה עליו. אבל שמואל הקטן מפני שהיו הפסוקים האלה מרגלא בפיו, שהיה מיסר בני אדם, לכן יוחסו אליו. ועם היותם דברי שלמה עיקרם ושורשם בתורה במצות "לא תקום ולא תטור את בני עמך" 13 בשינויי כתיב. (ויקרא יט, יח); "לא תשנא את אחיך בלבביך 14 בכתוב: "בלבבך". " (שם יז), ולהיות זה שורש גדול בחברת בני אדם וקבוצם, מזהיר עליו תמיד השלם הזה.