נחלת אבות על אבות ד:יג

בעבור שרבי אלעזר בן שמוע הזהיר בכבוד התלמיד והחבר והרב, שהם שלושת המדרגות המצויות בלומדי התורה, והחמיר כל כך בכבודם ובמוראם. לכן מסדר המשנה סמך לזה מאמר רבי יהודה שהוא השלמת המאמר הקודם וסיבה אליו, כאילו אמר ראוי היה לדקדק במוראת הרב אשר תלמד ממנו, ובכבוד החבר שעוסק בתורה, וגם בתלמידים אשר ישתו מימיך, לפי שהשגגה היוצאת מפיהם, או אי זה טעות יפול ביניהם "עולה זדון", לפי שרבים יעשו מעשיהם על פיהם ויענשו. כי הנה השוגג במעשה נוכל לזכות ולומר, כי בטרדת דעתו ולבו בל עמו, לא כיון מעשיו. אבל הלומד בדעתו ולבו יש לו ללמוד ולכוין את שמועתו. ולכן שגגתו "עולה זדון".

אמרו בפרק אלו מציעות (בבא מציעא לג, ע"ב) דרש רבי יהודה ברבי אלעאי, והוא רבי יהודה סתם הנזכר במשנתינו: מאי דכתיב (ישעיה נח, א): "והגד לעמי פשעם" – אלו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשות להם כזדונות. ופירש רש"י – שאם לא ידעת טעם המשנה, ונתת טעם אחר ומתוך כך רמית הדין, או הוראה שבאה לידך ולמדת ממנה שלא כדת, שאין הטעם כמו שאתה סבור ענש תענש עליה כמזיד שזדון הוא בידך, שלא שאלת טעם משנתך לרבך. "ולבית יעקב חטאתם" (שם) – אלו עמי הארץ שאפילו זדונות נעשות להם כשגגות. רוצה לומר, לפי שלא ילמדו מהם אחרים והפשע הוא לתלמיד חכמים שאינם טורחים ללמדם ולהישירם. ואם כן יש להם שלוש בחינות מהזדון: האחד – שרבים יחטאו בסבתם. והב' – שלא שאלו לגדול מהם על הדין, או שלא נשא ונתן עם תלמידיו חביריו כראוי. והג' – שלא למדום והוכיחם. ולפי שכל זה תלוי בלמוד הרב ובעסק החבר והתלמיד, נסמכה המשנה הזאת למה שלמעלה הימנה. ולזה אמר: "הוי זהיר בתלמוד" תורה, כי תלמוד כמו שפירש רש"י זכרונו לברכה – הוא נתינת לב להבין המשניות, שלא יהיו בותרות זו את זו, ולבאר עומקן, וטעמי האיסור והמותר, הפסול והכשר, הזכאי והחייב. וכל זה יולד מהרב כמו שאמר התנא: "עשה לך רב", שיעשה לו ראש שיסמוך עליו בלמודו והוראתו. וגם כן נתלה בחבר, לפי שבמשאו ומתנו ישתלם האדם, כמו שאמרו (תענית ז, ע"א): "חרב על 1 בכתוב: "אל", וכן: "נאלנו". הבדים ונואלו חרב" (ירמיה נ, לו) – על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד. ולא עוד, אלא שמטפשין שנאמר "נואלנו". וכתיב (ישעיה יט, יג) "נואלו שרי צוען". ולכן אמר: "וקנה לך חבר", וכבר יהיו התלמידים גם כן סיבה לברירת האמת יותר. ולכן אמר רבינו הקדוש: "ומתלמידי יותר מכלם" (מכות י, ע"א).

הנה אם כן, אומרו: "הוי זהיר בתלמוד" הוא סיבה לשיהיה כבוד תלמידו חביב עליו כשלו, וכבוד חבירו כמורא רבו, ומורא רבו כמורא שמים. והרב כתב שהכונה ב"שגגת תלמוד עולה זדון", שכאשר לא ידע הכללים 'זדון' יחשב לו, כאילו תאמר שהמכה לאביו והוא לא ידע שזה אסור, הוא חטא שלא ניתן לכפרה לשגגתו. כי היה ראוי לו לדעת, שראוי לכבד אביו ואמו. אמנם השוגג בדבר הפרטי כאילו תאמר שהכה את אביו בעבור שלא הכירו כסבור שהיה בנו או עבדו, כבר נתן לכפרה לפי ששגג בחלקי. וזהו מאמר התנא: "הוי זהיר בתלמוד", שהוא מהדינים והדברים הכוללים ששגגתו לזדון יחשב לך. וזה היה ענין הזקן ממרא שהחמיר עליו התורה, לפי שהיה חוטא בעיקר הדין שהוא הכולל שהיה לו לדעתו. ולכן תקנו בתפילתינו 2 סליחות; יום כיפור. על חטא שחטאנו לפניך בלא יודעים. זהו ענין מאמר רבי יהודה.

ואמנם במאמר רבי שמעון מהג' כתרים אשר זכר, ראוי לשאול עליו דברים:

ראשונה – מה ענין אומרו ג' כתרים והוא מנה ארבעה: כתר תורה. כתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב?

שנית – מה ראה לעשות הכתרים האלה, ולא זכר שלמיות אחרים, אם כתר המעשים הטובים והמצוות המעשיות שראוי שיקראו כתר תורה? ואם כתר הלויה שראוי שיקרא כתר ככהונה?

שלישית – למה לא זכר השלמיות שזכר בן זומא בשם כתרים, שהם: החכמה, והגבורה, והעושר, והכבוד? והנביא זכרם במאמר: "אל יתהלל חכם בחכמתו" (ירמיה ט, כב).

רביעית – איך לא זכר כתר הנבואה שהיא הגדולה שבכולם, והיא ככתר הטוב על הראש 3 לפי תהילים קלג, ב. ולא זכרה?

חמישית – באומרו: "וכתר שם טוב עולה על גביהן". האם נאמר ששם הטוב מבלי תורה שימצא באומות העולם בהנהגתם השכלית, עולה על כתר התורה האלהית ועל הכהונה והמלכות?

ומה שראוי שיאמר בזה הוא, שהתנא לא זכר בכאן כי אם ג' מעלות וקראם כתרים, לפי שהם ככתר הטוב על הראש 4 לפי תהילים קלג, ב. הנושא אותם ואשר ימצאו בו:

הראשונה – היא התורה שהיא הכוללת התלמוד והמעשה המצוות שמעיות האמוניות והמעשיות. והנה זכר זה הכתר ראשונה, לפי שהוא כפי זמנו, כי הוא הניתן אל האומה בכללה בהיותם בהר סיני בקבלם עשרת הדברות, שנכללו בהם האמונות והמעשים מה שבין אדם למקום, ומה שבין אדם לחבירו. הנה אם כן היה הכתר הראשון כולל לכל האומה ולכל הענינים קודם בכל מיני קדימות, בזמן ובסדר ובסיבה ובמעלה.

והכתר השני – היא כתר הכהונה שניתנה אחרי כן לאהרן וזרעו משבט לוי. והוא כתר מיוחד לאותו שבט ואחרון בזמן מהכתר הראשון, ונזכר אחרי מצות המשכן בפרשת "ואתה תצוה" (שמות כז, כ). והכתר הזה במה שבין אדם למקום, שהיה הכהן אמצעי בין השם יתברך ובין ישראל. ולכן נאמר (שם כח, יב): "ונשא אהרן את שמותם לפני יי' על שתי כתפיו לזכרון 5 בכתוב: "לזכרן". ". ובחשן נאמר: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט... בבואו 6 בכתוב: "בבאו". אל הקדש לזכרון לפני יי' תמיד" (שם שם, כט).

וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה, שמתנות הכהונה הם כ"ד, מלבד מעלות אחרות ומצוות יתירות שרבה בהם הכתוב. ואמרינן בסוף הוריות (דף יג, ע"א) שכהן קודם ללוי וישראל וכהן אפילו לנביא. ובפרק קונם (נדרים סב, ע"א) אמר: נוטל מנה יפה ראשון ומברך ראשון. ובפרק בני העיר 7 מובא בתוספות. (מגילה כח, ע"א): שאלו לרבי פרידא במה הארכת ימים? והשיב בדברים ומכללם שלא בירך לפני כהן. כלומר אף על פי שהייתי גדול ממנו מפני התורה, הנה תמיד הנחתי לו להשתמש בכתרו.

והכתר השלישי – הוא "כתר מלכות". ונזכר באחרונה, לפי שהוא בין אדם לחבירו ונצטוו עליו ישראל באחרונה בפרשת המלך (דברים יז, טו). וכבר זכרו בפרק 'בא לו' (יומא עב, ע"ב): אמר רבי יוחנן שלשה זרים הם: 'זרו של מזבח'; ו'זרו של ארון'; ו'זרו של שולחן'. של מזבח – זכה בו אהרן ונטלה, כנגד זה נאמר במשנתנו – "כתר כהונה". של מלכות – זכה בו דוד ונטלו, והוא "כתר מלכות" שנזכר במשנתינו, כי ה'זר' הוא כענין ה'כתר. ואמרו בפרקי רבי מאיר 8 להלן פרק ו' – קנין התורה. שמעלותיו 9 של כתר מלכות. שלושים כמו שיתבאר שמה 10 משנת 'גדולה תורה יותר מכהונה' וכו'. , אם לפי דברי יוסי בפרק כהן גדול (סנהדרין יח, ע"א), שכל בדברים האמורים בפרשת מלך, המלך מותר בהם ואם בלתם, כמו שיבוא בפרק קנין התורה. ואמרו שיש לו רשות לדון מאומד ובלילה ובלא התראה, וכדומה לזה בדבר שיש בו תקון היישוב. ו'זרו של ארון' – הוא כתר התורה הנזכר כאן, ולא נתנו הקב"ה למשפחה מיוחדת, אבל כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ולכן בשני הזרים נאמר (שמות כה, כד) 11 ועוד. : "ועשית לו", ובארון נאמר (שם שם, יא): "ועשית עליו" להורות, כי הוא הכתר העולה למעלה מכולם. ואין לך שתאמר שהוא פחות מהכתרים האחרים, כי על התורה נאמר (משלי ח, טו): "בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו 12 בכתוב: "יחקקו". צדק" ומעלותיו.

אמרו בפרקי רבי מאיר שהם מ"ח. ומזה התבאר בענין הכתרים האלה כללים אמתיים:

הראשון – שכתר התורה הוא כתר כולל, ששאר הכתרים נכללים בו. אם כתר הכהונה, שנאמר (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ואם כתר המלכות דכתיב (דברים יז, יח-יט): "וכתב לו את ספר 13 בכתוב: "משנה". התורה... וקרא בו כל ימי חייו ליראה את יי' אלהיו" וגו'. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא קמא צד, ע"ב): "ונשיא בעמך לא תאור 14 בכתוב: "תאר". " (שמות כב, כז) – בעושה מעשה עמך, ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי" (תהילים קיט, נו), עד שמפני זה אמרו בסוף הוריות (דף יג, ע"א): חכם ומלך בשבי פודים החכם קודם המלך. ואמרו שם: "יקרה היא מפנינים" (משלי ג, טו) – מכהן גדול שנכנס לפני לפנים. מכאן שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ואמרו: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), מתי הוא מלאך יי' צבאות כשתורה יבקשו מפיהו.

והכלל הב' – שבשלושת הכתרים האלה נכללו כל המעלות שנתנו לאומה. אם בכללה בתורה, ואם בשבט מיוחד ממנה, ככהונה וכמלכות, לפי שהם כוללים מה שבין אדם למקום. ומה שבין אדם לחבירו אם בכלל כבוד התורה, ואם תחלק חלק מהם בשאר הכתרים.

והכלל השלישי – שהכתרים האלה שלושתם הם המעלות והמתנות שנתן השם יתברך לעמו על ידי נביאו, אם לאומה בכללה ואם לשבט ממנה.

ומהכללים האלה תדע תשובת השאלות, אם למה לא עשה כתר מהמצוות המעשיות, לפי שהם בכלל התורה, גם להיותם מעשה הם מכלל העבודה ואין ראוי לתארם בשם כתר בפני עצמם. ואם כתר הלויה, לפי שהוא נכלל בכתר הכהונה, כי הלויה היא קודם התכלית והכהונה היא התכלית ובו ימצא הכתר. ואם למה לא זכר הגבורה והעושר והכבוד שזכר בן זומא, לפי שהם מפעולות הטבע או מן המערכה 15 מערכת כוכבים ומזלות. , ויזכו בהם הרשעים בעולם הזה, ואין ראוי שיקראו כתרים כי אם המתנות האלהיות, שנתנו מהשם יתברך על ידי נביא. ואם הנבואה למה לא נזכרה בה כתר, לפי שהיא בכלל התורה ונמשכה ממנה ונתיחדה בבעליה, וכמו שאמר (שמות לג, טז): "ונפלינו אני ועמך ולהיות". ולהיות כתר התורה כוללת אמר משה רבינו עליו השלום (דברים ל, יב-יד): "לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא" וגו'; "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך". ורצה לומר בפיך להגות בה, ובלבבך לשומרה ולעשותה, לשמור מצותיה. ולפי שהיא לכל אדם אמר שלמה עליה (משלי ח, יז): אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאני" 16 בשינויי כתיב בודדים. . ולכן "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב... ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (להלן פר' ו).

ואמנם "כתר שם טוב" הנאמר במשנתינו אינו כתר רביעי. אבל הוא תנאי הכרחי דבק עם שאר הכתרים, שצריך שעם כל אחד מהם ימצא 'שם טוב' אז הם נקראים כתרים כאשר 'שם טוב' עולה על גביהם. כי הנה התלמיד החכם שאינו נוהג כשורה ואינו עוסק בתורה לשמה, אינו מוכתר בכתר התורה. צא ראה בדואג ואחיתופל שהיו חכמים גדולים בתורה (חגיגה טו, ע"ב). וכן הכהן המתנהג שלא כשורה, אין לו "כתר כהונה", כי הוא כמי שלקחו המלך לשרתו ועשאו בן ביתו, ומסר לו אוצרותיו ונעשה בוגד במלכו שהוא ראוי יותר לעונש. צא וראה בבני עלי ובכהני בית שני כמו שבא בפרקא קמא דיומא (דף ח, ע"ב). ולזה היו רומזים בגדי הכהנים שנקראו "מדו בד" (ויקרא ו, ג) מתחת למדו על פי מדותיו, שהן כולם לשונות מורים על שלימות המדות על דרך "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח), שהוא שמן הטוב. וכן המלך שאינו מתנהג כשורה ועל פי התורה אין לו "כתר מלכות" מהשם, כי הוא אויב חרף יי' 17 לפי תהילים עד, יח. . צא וראה במלכי ישראל ובמלכי יהודה הרשעים. ועל זה אמר התנא שצריך שיהיה "כתר שם טוב" אשר הוא דרכי התורה עולה על גבי שאר הכתרים, ולא ימצא כל אחד מהם בלתו ולא כתר שם טוב מבלעדם.

והנה ה"כתר שם טוב" המיוחס לתורה, הוא המעשים והמצוות התוריות שיהיה התלמיד חכם "נאה דורש ונאה מקיים" (חגיגה יד, ע"ב), לפי שהתורה מבלעדי זה אינה כתר. ולכן אמר משה רבינו עליו השלום: "ועתה ישראל שמע אל חוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות" (דברים ד, א), שיהיה המעשה דבק עם הלמוד.

ואמנם בכהן בא ענין הבגדים לכבוד ולתפארת שהוא השם הטוב. וכבר יורו הבגדים על המעשים הטובים הטובים בשלש בחינות:

האחד – כי כמו שהאדם יוכר בלבושו היכרה חיצונית אם הוא סוחר או פרש או פרוש, או עובד אדמה וכיוצא בו, כן התחלת הכרת נפשותינו בדברים הנעלמים הוא מפאת הפעולות החיצוניות, כי ודאי מהפעלות יודעו הכוחות. ולפי שהשם יתברך הוא נודע מצד פעולותיו, נאמר בו על צד הדימוי וההמשל לשון לבוש זה "הדור בלבושו" (ישעיה סג, א); "הוד והדר לבשת" (תהלים קד, א); לבושיה כתלג חיור (דניאל ז, ט)

והבחינה השנית – כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות בגדי חול ובגדי שבת, כי על זה נאמר (בראשית כז, טו): "בגדי עשו בנה הגדול החמודות 18 בכתוב: "החמדת". אשר אתה" וכו'; "ושמת שמלותיך 19 בכתוב: "שמלתיך". " וכו' (רות ג, ג). כן היה לכהן שני מיני בגדים: הארבעה הכוללים לכל כהן, והארבעה שהיה הכהן גדול מוסיף כנגד שני פעולות אשר ראוי שימצאו בו, אם במה שהוא בן ישראל, ואם במה שהוא כהן לאל עליון 20 לפי בראשית יד, יח. .

והבחינה השלישית – היא כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן שימצא הכהן ערום מהמצוות האלהיות, כי המה 21 המצוות האלהיות. הבגדים האלהים. ועל זה אמרו במדרש קהלת (פרשה ט, א): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט, ח), אמר רבי יוחנן בן זכאי אם בבגדים הלבנים הכתוב מדבר כמה בגדים יש להם לאומות העולם? ואם בשמני הטובים הכתוב מדבר, כמה שמנים טובים יש להם לאומות? הא אין הכתוב מדבר, אלא בתורה ומעשים טובים. ולכן נזכרו בתורה בגדי הכהנים להעיר פעולותיהם ומעשיהם הטובים, כי הוא עיקר בכתר הכהונה, ועליו אמר (שמות כח, לה): "ונשמע קולו בבואו 22 בכתוב : "בבאו". אל הקדש ובצאתו ולא ימות", כי ה'קול' הוא היה ה'שם הטוב' העולה על כתרי התורה. ואמנם בענין המלך הזהירה גם כן התורה (דברים יז, טז-כ) להזהירו מהגאוה והכבוד ש"לא ירבה לו סוסים", ולהזהירו מהתאוה ש"לא ירבה לו נשים", ולהרחיקו מהקנאה וחמדת הממונות – "וכסף וזהב לא ירבה לו". ושיתנהג על פי התורה כי הוא חלק ממנה. וכמו שאמר: "למען ילמד ליראה". ועל השם הטוב העולה על כתרו – "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים" וגו'.

הנה התבאר מכל זה, שעם היות שהם שלושה כתרים, הנה יש בכתר התורה שני חלקים: חלק מעיונה וחלק המעשה אשר קרא: "כתר שם טוב", ושאי איפשר לב' כתרים. רוצה לומר, כהונה ומלכות מבלי כתר התורה, אם בידיעתה ואם במצותיה, שהוא השם הטוב העולה על גביהן. ולהיות כתר התורה יותר כולל ועליון בכתרים, היה ראוי שיהיה אדם זהיר בתלמוד "ששגגת תלמוד עולה זדון" כמו שאמר רבי יהודה. וזהו קשור זאת המשנה עם הקודמת אליה שענינה שבח התורה ומעלתה.

וראיתי להודיעך פה, ענין מצאתי בין האומות מבני אדום, שהקיסר אשר אצלם ישימו לו שלושה כתרים. ויאמרו שאחד מהם – הוא לקיום הדת ולהלחם בעדה עם האויבה. והכתר השני – הוא להנהיג המלכות בצדק ומשפט ומישרים. והכתר הג' – הוא לחזק ידי כהני דתם ולכבדם. ולכן הכתר אחד – יקבל במלכותו בארץ שהוא נמשח שמה. והכתר השני – יקבל אותו בעיר מערי מילאן המדינה, כי כן החוק להתעטר שמה על דבר הדת. והכתר הג' – יוכתר בו ברומי על ידי האפיפיור ראש כהניהם. הנך רואה שכל מעשיהם למדו מתורתנו למוד חלוש. ולכן תקנו אלו הג' כתרים: כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות מה לתבן את הבר 23 לפי ירמיה כג, כח. .

ובספרי הצרפתים וגם האשכנזים, כתוב במקום הזה קודם משנת רבי נהוראי רבי אומר משנה אחרת: רבי אומר עשה רצונו כרצונך וכו' והיא אותה שפירשתי בפרק שני, כי שם היא בספרים אשר לנו, ולכן לא פירשתיה פה.