נחלת אבות על אבות ד:יב

זו הי הגירסא הנמצאת ברוב הספרים ובפירושי הרמב"ם כך היא. עם היות שבפירוש רש"י ובספר המצוות מקוצי יש גירסא אחרת, שהיא "יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חבירך וכבוד חבירך" וכו'. והכונה בשתי הגרסאות אחת. והיא, כי בעבור שאמר רבי יוחנן הסנדלר: "כל כנסיה שהיא לשום שמים סופה להתקיים", ראה רבי אלעזר בן שמוע לתת הדרך הראוי לשיתקיים הקיבוץ בין האנשים. והוא בשיחבב כבוד זולתו ומוראו, וכל אחד במדרגתו עד התכלית האחרון.

ועשה בזה שלוש מדרגות: לאדם עם הזולת צעיר ממנו, ואם שיהיה שווה לו, ואם שיהיה גדול ממנו. ונתן הדרך איך יתנהג עם כל אחד מהם, כדי שיתקיים ביניהם חוט האהבה, ויהיה הכנסיה לשום שמים מתקיימת.

ועל המדרגה הראשונה – מהקטון ממנו במעלה אמר: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". רוצה לומר, לא די למי שאין לך חוב עליו ולא נהנה ממה שלך בשם דבר, שאין ספק כי אין ראוי לך לבזותו או להראות מדרגה ומעלה עליו 1 להתעלות עליו. , שהנה יאמר "מי שמך לאיש שר ושופט 2 בכתוב: "ושפט". עלינו" (שמות ב, יד) . ועל זה פירש הרב חסדאי פסוק – "חלבמו סגרו פימו דברו בגאות" (תהילים יז, י). כלומר הם סוגרים טובם וחלבם ואינם מהנים ממנו לשום אדם. ועם כל זה ש"חלבמו סגרו פימו דברו גאות". אבל בתלמידך שהוא לך במקום בן, ונהנה מחמתך והשתדלת לעשותו איש, אין ראוי לבזותו ולפחות כבודו. אבל שיהיה כבודו שמור אצלך בלתי מחולל כשלך, רוצה לומר, כמו שלא תחלל כבוד עצמך כך לא תחלל כבודו. ואמרו בברייתא 3 ראה פירוש רש"י לשמות יז, ט. שכבר לימדנו זה אדוננו משה במה שהיה מכבד את יהושע, שנאמר (שמות יז, ט): "בחר לנו אנשים", שהשווהו עמו במדרגתו. וכן תמצא בזקנים שהיו תלמידיו. ואל הזקנים אמר (שמות כד, יד): "שבו לנו בזה עד אשר נשוב", וריבוי 'נשוב' חוזר לו ליהושע שהושוהו עמו.

ואמנם המדרגה השנית – מהאנשים היא מהשווה לו. ועל זה אמר: "וכבוד חבירך כמורא רבך". וידוע שהכבוד והמורא אינם דבר אחד, וכמו שפירשו בפרקא קמא דקידושין (דף לא, ע"ב): גבי כבוד ומורא אב ואם, שכבוד מונח על כל דבר הוצאת ממון, מורא על שאר הדברים. כדאמרינן התם כבוד מאכילו ומלבישו וכו'. מורא לא יסתור דבריו, ולא יקראנו בשמו, ולא ישב במקומו. האמנם עשה כאן הדימוי והערך 4 יחס. בין כבוד ומורא להגיד, שיחרד לבבו על כבוד החבר וידקדק בו, שלא לבזותו בשום צד ולא ימשך לו מצדו בשום ענין בזוי וחרפה, כמו שייחרד ליירא מרבו. ואיפשר שכיון גם כן בזה למה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לג, ע"א): אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, ומקרעין זה על זה, ומספידין זה על זה. ופירש רש"י: כדין תלמיד – לרב, לפי שיושבין ביחד בבית המדרש ומקשין ומפרקין זה לזה ולמדין זה ומזה. ולכן ציוה שיהיה כבוד חבירו מוטלת על צוארו כמורא רבו, כי החבר כבר למד ממנו והיה לו במקום רב. וכבר המשילו בירושלמי דנדרים (דף ל, ע"ב) ענין האדם עם חבירו למי שחתך בשרו עם סכין, שהיה בידו שלא יעלה על לבו להנקם מידו שבו היה הסכין, כך יש לאדם להתנהג עם חבירו שאם ירע לו יחרד לבבו מלהזיקו, לפי שהוא עצמות ובשרו. וגם זה מן התורה נלמוד כמצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). וכמה ראוי לאדם שלא יתכבד בקלון חבירו. אמרו בפרק בני העיר (מגילה כח, ע"א): שאלו את רבי נחוניא בן הקנא במה הארכת ימים? אמר: לא נתכבדתי בקלון חבירי. כי הא דרב הונא דהוה דרי יאזיל מרא אכתפיה, אתא רב חנא בר חנילאי שקל ליה מניה. אמר ליה אי רגילת דדרית במתך דרי, ואי לא אתיקורי אנא בזילותך לא בעיא. הנה ביאר שרב הונא היה נושא אותו משא על כתפו ורב חנא רצה לקחת ממנו ולהוליכו. והשיבו רב הונא היית מורגל במקומך לעשות כזה אניחך לעשותו, כי אין ביזוי וחרפה בדבר המורגל. ואם אינך מורגל בכך איני רוצה להתכבד במה שאתה תקבל קלון ובזיון. ובברייתא אמרו: "וכבוד חברך כמורא רבך", שכן אמר ליה אהרון למשה בי אדוני 5 לפי שופטים יג, ח. , אף על פי שהוא אחיו וקטן ממנו עשאו כרבו. ואין ראוי שנחשוב מפני זה שחייב אדם לכבד את חבירו יותר מעצמו ולפחות להשפיל עצמו לפניו, כי על כן לא אמר התנא וכבוד חבירך ככבוד רבך, לפי שאינו מחוייב לעשות אל החבר הכבוד וההכנעה אשר יעשה לרב. אמרו בירושלמי בסוף הוריות (דף יט, ע"ב): רבי פזי ורבי הושעיא עילין ושאלין בשלמיה דבי נשיאה כל יומא, ואילין דבי רבי הושעא עילין ונפקין קדמוי רבי פזי בעון מעיל קדמוי שאלון לרבי אמי 6 ראה גם אסתר רבה פרשה ד, ד. . אמר: "והקמות 7 בכתוב: "והקמת". את המשכן כמשפטו" (שמות כו, ל), וכי יש משפט לעצים, אלא כלי שזכה שניתן בצפון ינתן בצפון, לינתן בדרום ינתן בדרום. רצה בזה ששני החכמים האלה היו הולכים בכל יום לשאול שלום הנשיא, והיה הרגלם שרבי הושעיא היה נכנס ראשונה ויוצא ראשונה ואבי פזי אחריו. ושפעם אחת רצה רבי פזי ליכנס ראשון ורבי הושעיא טען חזקתו ובאו לפני רבי אמי, והוא בחכמתו לא רצה לפסוק הדין כפי מעלותם, כי היו שניהם טובים וחכמים. אבל פסק הדין כפי החזקה כמשפט קרשי המשכן. האמנם הביאו שם עובדה אחרת בכיוצא כזה שפסקו הכבוד כפי התורה. אמרו תרתין זרעין הוו בצפורי בופטייה ופנגיה. בן לפטיי עילון קמוי פנגיה זכון באוריתא בעון מיעול קמחי, לא שביקין בולפטייה שאלון בבי מדרשא אמרו אפילו "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" 8 ראה גם הוריות יג, ע"א; במדבר רבה פרשה ו, א. . בין לפדות ולהחיות ולכסות בין לישיבה, רוצה לומר שהיו שתי משפחות בצפורי. האחת – נקראת בולטפייה. והב' – פנגיה. ושמשפחת בולטפייה היתה רגילה להכנס ולצאת קודם משפחת פנגייה, ושבני פנגייה זכו בתלמוד תורה והיו חכמים ובקשו ליכנס קודם משפחת בולטפייה מפני מעלת תורתם. ומשפחת בולטייה לא היו רוצים בזה מפני חזקתם. ועל כן שאלו בבית המדרש מה יהא דינם ופסקו הדין שמעלת התורה קודמת לשאר המעלות כלם, ושאין חזקה כנגדה והוא אומרם: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". וביארו ענין הקדימה בין לפדות. רוצה לומר אם היו שניהם שבויים בידי לסטים, שיפדה ראשונה התלמיד החכם. וכן להחיות במקום שיש פקוח נפש או לכסות עליו, וכל שכן בקדימת הישיבה וההכנסה. הנה אם כן במקום שיש קדימת מעלה.

ואמנם המדרגה השלישית – הוא לאדם עם מי שגדול ממנו נשיא או רבו, ועל זה אמר: "ומורא רבך כמורא שמים". רוצה לומר, שיירא מלפניו באימה, במורא ברתת כאילו הוא לפני המקום וכמו שביראת שמים יעבור על מצות אביו כדאיתא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, ע"א) מנין שאם אמר ליה לכהן תטמא או לא תחזיר אבדה שלא ישמע לו, שנאמר (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו" 9 בשינויי כתיב. אתה ואביך חייבין בכבודי, כן כבוד רבו קודם לכבוד אביו, ורבו בשביה פודה רבו ואח"כ פודה אביו. האמנם שפירש שם שזה לבד יצדק ברבו מובהק ושאין אביו תלמיד חכם, הא אם אביו תלמיד חכם אביו קודם או אם אינו רבו מובהק אביו קודם. ולהיות מורא רבו כמוראת שמים, אמרו בפרק האיש מקדש (קידושין נז, ע"א): נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע "לאת יי' אלהיך תירא" (דברים ו, יג) פירש. כלומר שלא היה חושב שיהיה נמצא אחר נתחייב במוראתו כמוראת האל יתברך, עד שבא רבי עקיבא ולמד את "יי' אליהך תירא" – לרבות תלמיד חכם. וראוי היה לידרש כן, לפי שהם המשלימים הכונה האלהית בבריאת האדם, ומלמדין אותנו דעה ובינה והשכל, ומישרים אותנו להדבק בו יתברך. ולכן היה מוראת הרב היא עצמה מוראת שמים. ובברייתא שם אמרו 'ומורא רבך כמורא שמים', שכן אמר לו יהושע למשה: "אדוני 10 בכתוב: "אדני". משה כלאם" (במדבר יא, כח) – שקלו כנגד הקב"ה, ולכן גנתה התורה האלהית את האומה בדברם על משה ואמר: "וידברו 11 בכתוב: "וידבר". העם באלהים ובמשה " (במדבר כא, ה), שהשווה מוראו כמורא שמים. וגם לאהרן ומרים אחיו אמר (במדבר יב, ח): "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה", הנה שהאשימם על מורא רבם.

ובזה כלל התנא הזה מוסרו התורני היאך יתנהג האדם עם הקטון ממנו, ועם השווה לו, ועם הגדול ממנו, כי הנה כאשר יעשה זה הנה תהיה כנסייתם לשום שמים וסופה להתקיים.