נחלת אבות על אבות ד:יא

אמרו שהיה השלם הזה משליך גזירות רבות במלות מועטות, והוא אמרם (עירובין סב, ע"ב): "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי". והחכם הזה ראה להזהיר על מעשה המצוות, לפי שהיה דעתו שהמעשה עיקר. והובא הנה מאמר אחרי דברי רבי יונתן ורבי מאיר להגיד, כי כמו שהם הגדילו מעלת תלמוד תורה כפי שכרה, ככה רבי אליעזר בן יעקב ראה בענין המעשיות, שהעושה מצוה אחת אפילו שלא יעשה עוד, הנה "קנה לו פרקליט אחד", שפירושו מליץ טוב שיליץ בעדו לפני המקום. ובהפך "העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד", שהוא האויב המליץ רע וזוכר חובותיו.

וכדי שתבין כוונת המשנה הזאת תן לבך שבמסכת סוטה פרק נוטל (סוטה כא, ע"א) אמרו את זו: דרש רבי יוסי ברבי מנחם "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג) – תלה הכתוב המצוה בנר. מה נר מאירה אלא לפי שעה – אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ופירש רב יוסף מגינה – מגינה מייסורין ומצילה מהרהור עבירות. דוקא בעידנא דעסיק בה, אבל בעידנא דלא עסיק בה מגנא ולא מצלא. ותורה אור, מה אור מאיר לעולם, אף התורה מגינה לעולם בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה מגנה ולא מצלא. וכן אמרו שם דבר אחר עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר (שיר השירים ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

וראוי שנדע הטעם במאמרים האלה. והוא אצלי, כי הם הנה עשו הבדל בין זכות תלמוד תורה לזכות המצוה בדברים שניים:

ראשון – שהתורה למה שזכותה עדיפא בין בשעה שהאדם עוסק בה בין בשעה שאינו עוסק, מגינה מייסורין שהם עונשי העולם הזה, ומצלת מהרהורי עבירות. והיה זה, לפי שהתורה בלמודה תשתקע תבונה וקנין בנפש. ולכן מלבד השכר המיועד בה להגין מהיסורין, הנה גם כן היא מצלת מהרהורי עבירה בכל שעה, בין בשעה שעוסק בתורה ובין בשעה שאינו עוסק, לפי שהתכונה הנפשיית ההיא ההיא תסיר כל הרהור וכל מחשבה. אמנם המצוה הזאת אינה כי אם פעל ובשעת המעשה תציל מהרהורי עבירה, לפי שאי איפשר שיתקבלו שני הפכים יחד – כוונת המצוה בעשייתה, והרהורי עבירה. אבל שלא בשעת המעשה למה שאין שם עדיין תכונה בנפש, כבר יוכל להרהר בעבירה, אבל תגין מהייסורין בבחינת שכר המצוה.

והשנית – שהעבירה מכבה מצוה לפי ששתיהן פעולות. אחת טובה ואחת רעה, ולהפכיותם האחת מכבה את האחרת כמים המכבים לאש. ולכן כשהאדם עושה עבירה שקונה לו קטיגור אחד, הנה יכבה את פרקליט שקנה המצוה, כי שניהם מליצים אם לא שהאחד מליץ טוב והאחר מליץ רע ותרי קלי לא משתמעי 1 לפי ראש השנה כז, ע"א. . אמנם התורה היא קנין נפשיי ולא תכבה אותו העבירה שהיא פעל מעשיי, כי כמה מהפעמים יפעל אדם דבר שאין כן בנפשו. ומזאת הבחינה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה את התורה. וזהו שאמר הכתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח, ז), כי המים הוא דבר חומרי והאהבה הוא קנין נפשיי, ואיך יכבה הגשם למה שאינו גשם.

ומזה התבאר לך כוונת משנתינו שרבי אלעזר בן יעקב אמר אין המצוה כענין התורה, שהתורה כשיעסוק בה אדם לשמה, ותשתקע נפשו לא תכבה אותו העבירה, כי אין דבר עומד כנגד התורה וכמו שאמרו (ברכות ה, ע"א): "תלמודו מתקיים בידו" 2 ראה גם: עירובין נד, ע"א ; קידושין כט, ע"ב ; בבא מציעא קז, ע"ב. .

אמנם בענין המצוה, הכיבוי, כי מי שעושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קנה קטיגור אחד והקטיגור יכבה לפרקליט. אם כן מאי תקנתיה? הנה בעבור זה אמר עוד: "תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות". ו"כתריס" פירושו – 'מגין', ו"פורענות" מלשון – 'פרעון', שהוא ענין העונש הבא על לאדם על העבירות, והוא הקטיגור שזכר. וכאילו אמר מי שיעבור עבירה שבה קנה לו קטיגור שהוא כסם הממית, הנה תרופתו והצרי שלו הוא התשובה שיעשה מהעבירה שעבר. ואחרי התשובה שיעשה מעשים טובים ואל ישוב לכסלה, וזה יהיה לו כתריס ומגן לשלא תבואהו הפורענות והעונש שהיה לו לקבל על העבירה שעשה.

וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (רות רבה ה, ו): אילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב עליו (בראשית לז, כב): "למען הציל אותו 3 בכתוב: "אתו". מידם" – היה מוליכו על כתפו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה כותב עליו (רות ב, יד): "ויצבט לה" – קלי תרנגולות פטומות היה מאכילה. וכל זה להעיר שמצוה אחת היא גדולה כשלא תבוא עבירה נגדה. והכתריס הוא המגן שאפילו יצא החנית מיד הגבור האויב, יוכל להנצל ממנו במגן והתריס אשר בידו כן, אפילו יהא חרב מונחת על צוארו של אדם 4 לפי ברכות י, ע"א. , אם יעשה תשובה שם ורפא לו.

והר"ם פירש: "תשובה ומעשים טובים", שהם שני דברים: אם תשובה אחר המעשים הרעים, ואם מעשים טובים מתחלתו שלא יפול עליו שם תשובה. ואין להקשות ממה שבא בפרק יום הכפורים (יומא פו, ע"א): תשובה תולה וייסורין ממרקין, ואם כן אין התשובה 'כתריס', שהרי הייסורין שאין למרק, שנאמר (תהילים פט, לג): "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". והכונה באומרו כאן "כתריס" הוא מה שכוונו שם באומרם 'תולין', שהוא שלא יפסדו ולא יאבדו האנשים לגמרי, שהייסורין באים בענין שיכופר עוונם וישובו לקדמותם ומעלתם, כפי שיקולו של אל דעות 5 לפי שמואל א' ב, ג. . והכלל בו הוא שיהיה להם כתריס ומגן שלא ילכו לאבדון. וכבר נאמר על פרקליט המצוה "והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספף" (ישעיה נח, ח). ואדוננו משה אמר על ענין התשובה שהיא כתריס לפני הפורענות: "ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאיך אשר רדפוך ואתה תשוב וגו' והותירך יי' אלהיך בכל מעשי ידך וגו' " 6 בשינויי כתיב. (דברים ל, ו-ט).

יוחנן הסנדלר וכו'

החכם הזה בא לבאר, שלא די שבעשיית עבירה אחת קונה האדם קטיגור כמו שנזכר במשנה של למעלה. אבל גם בקבוץ האנשים והתכנסותם בדבר, שאין בו לא עבירה ולא מצוה, ראוי שתהיה אותה כנסיה מכוונת לעבודת השם יתברך וקיום תורתו ומעשה מצוותיו. ובהיותה מכוונת לזה – סופה להתקיים. וכאשר אינה מכוונת לשום שמים – לא תתקיים. והרי זה כתוב בתורה בענין דור הפלגה, שבהתכנסם לא נמצא בהם עוון אשר חטאו, כי אף שהיו עושים מגדל וראשו בשמים (בראשית יא, ד), לא היתה כוונתם לעבוד עבודה זרה ולא לעלות לרקיע, כי לא היו שוטים וכדברי הר"ן. אבל מפני שלא שמו תכלית קבוצם לעבודת השם כי אם לגסות הרוח. וכמו שאמרו (שם): "ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני האדמה". לכן לא נתקיימה כנסייתם – "ויפץ יי' אותם 7 בכתוב: "אתם". משם על פני כל הארץ" (שם שם, ח).

ואמנם בהיות הכנסיה לשום שמים, אמר יעקב לבניו: "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט, ב). כי בהיותם שומעים אל אביהם והולכים בדרכיו, יתקיים קבוצם וכנסייתם. וכן ציוה השם על קיבוץ ישראל על דבר אמת וענוה צדק 8 לפי תהילים מה, ה. , שנאמר (דברים ד, י): "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים" 9 בשינויי כתיב. וגו'. וכיון בזה עוד, כי לפי שאמר למעלה "תשובה ומעשים טובים כתריס", שאינו דומה היחיד העושה למרובין העושין שהוא הקבוץ לעבודת השם, ובהפך לענין העבירה. הנה הקבוץ והכנסייה בהם יותר רע מביחידי. וכמו שאמרו בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עב, ע"א): פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, ושל צדיקים רע להם ורע לעולם, וכנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם. והטעם בזה, כי בהיות הרשעים מכונסים כל אחד מהם מחזיק ידי חבירו לעשות עבירות, ולכן הפזור טוב להם והכנוס רע להם ורע לעולם. אמנם הצדיקים בהתכנסם מחזיקים זה את זה ביראת שמים ולתקן תקנות לעבודת השם ואהבתו, ולכן הכנוס טוב להם והפזור רע להם. ואמנם בענין העולם הזה, הנה הכנוס לרשעים סיבה לרעות רבות לזולתם. כי הם מסכסכים חביריהם ומספרים לשון הרע מזה לזה ויועצים עצות רעות לבני אדם, ולכן כנסייתם רע לעולם ופזורם טוב לעולם, כדי שלא יתחברו זה עם זה ולא יתיעצו להשחית זולתם. וההפך בצדיקים כי בקבוצם יתישבו על דרכים טובים להטיב לכל בני אדם, ולכן כנוס טוב לבריות. ועליו נאמר (תהילים פב, א): "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט 10 בכתוב: "ישפט". ", והפזור בהפך. והרמב"ם פירש גם כן בזה פירוש אחר, שאומרם הנאה לעולם הוא מצד שהעולם נדון אחר רובו, והזכויות הרבים מכריעין את העולם לזכות, וההפך מכריעין אותו לכף חובה.

והנה החכם הזה ראה שטבע קבוץ האנשים וכנסייתם יחייב החלוף והקטטות, כי להיותם ממזגים מתחלפים, ירצה ויבחר זה מה שימאס זה. וכל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך 11 לפי מלכים א' א, ה. וקבלו דעתי 12 לפי המשנה לעיל. אם לא ימצא ביניהם דבר מתאחד וקושר אותם, והוא יראת שמים ואהבת השם. כי כאשר ישים כל אחד מהם פניו אל זה התכלית המשובח, כולם יבחרו בטוב במה שהוא טוב, וכל אחד יכניע עצמו למה שראוי ויביט אל תועלת הכללי, ולא יביט אחד מהם לתועלתו הפרטי. וזהו אומרו: "כל כנסיה שהיא לשום שמים סופה להתקיים ושאינה לשום שמים". וכלל עוד בזה שלא יהיה משא ומתן האדם עם חבירו בדרך הניצוח, כי זה יגרום להרוס כל מצב ובטול האמת ואין סופו להתקיים, אבל יתחברו לשם שמים. וזה כשיודה זה לזה האמת ובזה תתקיים החברה והאהבה. ובברייתא 13 ראה אבות דרבי נתן פרק נ', מש' י'. אמרו כנסייה שהיא לשם שמים – זו כנסת ישראל בהר סיני, שאינה לשום שמים – זו כנסת דור הפלגה.