נחלת אבות על אבות ג:ט

קשור המאמרים האלה וטעם סמיכותם הלא הוא אצלי משני דרכים:

האחד – הוא שבעבור שרבי יעקב הזהיר שלא יפסיק אדם ממשנתו, ורבי דוסתאי הזהיר על שחכתה, בא רבי חנינא לבאר באי זו אופן תתקיים חכמת התורה ביד האדם, ולא יפסוק ממנה, ולא ישכחה. ואמר במאמרו הראשון שהדרך היותר טוב להביאו לזה הוא בהיות כפי טבעו ומזגו יראת חטאו קודמת לחכמתו. אמנם מי שלא יהיה נולד במזג כך ביאר במאמרו השני שעם כשרון המעשים תתקיים חכמתו. ובמאמר הג' ביאר שהאות המורא על הירא חטא כפי טבעו, ועל זה המאושר במעשיו באמת ובתמים, ושאינו במרמה ותוך למרמות בני אדם הוא אם רוח הבריות נוחה הימנו, וכמו שאבאר. זהו הדרך הראשון.

ואמנם הדרך השני – הוא שאחרי שהביא מסדר משניות מאמרי החכמים שקדמו בביאור דברי הדעות שנאמרו בדרוש 1 עסק התורה. , ראה להביא מאמרי רבי חנינא בן דוסא שהם פירוש לדברי חלפתא. כי בעבור שהוא זכר איך תשרה השכינה האלהית בעוסקים בתורה באותם המדרגות שבאו בדבריו, ביאר רבי חנינא שהחכמה, והיא חכמת התורה שעליה היו מדברים כולם לא תתקיים לשתשרה עליה שכינה, כי אם בהתחבר אליה על דרך הקדימה יראת חטא. וזה ענין מאמרו הראשון. עוד ביאר במאמר השני שיצטרך עוד לשלימות חכמת התורה וקיומה, כדי שתשרה עליו השכינה שיקדמו אליה המעשים המאושרים.

הנה אם כן, היה המאמר הראשון בסור מרע שהוא עיקר הפרק ודרושו. והמאמר השני בעשה טוב שבא אגב גררא, ומהכרח הדרוש ושניהם כפי התורה. עוד ביאר במאמר השלישי שמלבד זה כבר יצטרך העוסק בתורה שיהיה רצוי לרוב אחיו, כי בזה תשרה עליו השכינה, כמו שאמר רבי חלפתא והוא אומרו: "רוח המקום נוחה הימנו". זהו קישור המאמרים וטעם סמיכותם.

ואמנם פירושם וכוונת השלם בהם, ומה היא ענין הקדימה שיצטרך בהכרח שיקדם היראת חטא, והמעשים לחכמה, הוא כפי מה שאומר כולל לשני הדרכים. הנה שיש אנשים שמזגם טוב ונאות ויראים לנפשם מהשתמש בהם בדבר חסרון וחטא כי אם על דבר אמת ושלימות. והאיש אשר כזה הוא המכיר את נפשו והיא היתה יקרה בעיניו וירא ויחרד מאד על שמירתה מהחטיאה. הנה באמת הוא ידרוש החכמה, כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא, ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת. כלומר יוקר נפשו בעיניו והחרדה על שמירתה, גם שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה, הנה הוא חטא גדול מצד עצמו, ואחר שיראת חטאו קדמה לו אף כי יזקין לא יסור ממנה.

אמנם מי שלא קדמה לו הכרת נפשו ויראת חטאו ביושר מזגו, אלא שנזדמנה לו החכמה באחת המלאכות, הנה אי איפשר שתתקיים בידו, לפי שאינה נדרשת ממנה לעצם צרכה וענינה המיוחד – שהוא שמוש נפשו וקשוטה, אלא לענין מקרי חיצוני בעושר ובכבוד והדומה, שבהסתלק הצורה ההוא או שלא יעלה בידו, יסתלק העסק בה ויפסוק ממשנתו וישכחה, ולא תשרה עליו שכינה. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קיא, י): "ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם 2 בכתוב: " עשהם". תהלתו עומדת 3 בכתוב: "עמדת". לעד". רוצה לומר, כשיהיה ראשית מחשבת החכמה ותכליתה יראת יי' יורה זה על – "שכל טוב לכל עושיהם", רוצה לומר 'שכל טוב' מושל באדם ועושה שניהם – היראת החטא והחכמה, כי ודאי ימצאו שניהם יחד. ולא עוד, אלא שתתקיים חכמתו בידו ולא יבא לידי הפסק ולא לידי שכחה, והוא אומרו: "תהלתו עומדת לעד", כי בזה בלי ספק בהיותו ירא חטא ונושא מקבל חכמה שכינה שרויה עמו.

האמנם איך ישיג האדם תכונה ליראת החטא והקנין המשובח הוא בנפשו, שהוא יסוד לחכמה וקיומה, ביארו במאמר השני באומרו: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת". רוצה לומר, שכמו שהחומר הוא נושא הצורה, שתחול בו ובהעדר החומר אי איפשר שתמצא הצורה, ככה המעשים הטובים התוריים הם נושאים אל החכמה, ואי איפשר שתמצא ותתקיים בלעדיהם, לפי שמתוך הפעולות והשנותם תתיילד התכונות היראת חטא בנפש. ומי שקדמה לו היראה, אין ספק שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, כי אם ידע יעשה מפי עצמו, ואם לא ידע יעשה מפי אחרים. וכמו שאמר רבי אלעזר בן עזריה (להלן) : ש"כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן שענפיו מעוטין ושרשיו מרובין" וכו' שהוא מתקיים ו"אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו", והוא אומרו: "חכמתו מתקיימת". לפי שהמעשים אחוזים בשורשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה.

אמנם על מי שמחסר את חוקו בזה 4 המעשים המביאים ליראת החטא – יסוד החכמה וקיומה. אמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת לא, ע"ב): חבל על דלית לי ביתא ותרעא לביתא עביד. כי מי שיש לו חכמה מבלי יראת חטא ומעשים טובים הוא דומה ממש למי, שישתדל לעשות פתח ועדיין אין לו בית, כי כן זה האדם הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה ואינו ירא עליה, ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה. ולכן לא תתקיים בידו כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד, שאין לו מקום לקובעה בו. וזה המשל כיון הנביא באומרו (ישעיה לג, ו): "חכמה 5 בכתוב: "חכמת". ודעת יראת יי' היא אוצרו". ולזה בהכרח בהיות מעשיו מועטין בסוף תתבטל חכמתן. ובזה תתפרש הסוגיא שבפרק במה מדליקין (שבת לא, ע"ב): אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שנמסרו מפתחות פנימיות ומפתחות חיצוניות לא מסרו לו, היכי עייל כדרב יהודה דאמר לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא "שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד). רבי סימון ורבי אליעזר ברבי שמעון הווי יתיבי חליף ואזיל רבי יעקב בר אבא אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דגברא דחיל חטאין, הוא אמר ליך אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא וגו'. תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר וגו' דאמר ר"י משום רבי אלעזר ברבי שמעון אין לו לקב"ה בעולמו, אלא יראת שמים בלבד שנאמר (איוב כח, כח): "ויאמר לאדם הן יראת יי' חכמה וסור מרע בינה". הנה שגדול ענין יראת החטא ולא יגיע אדם לשלימות הזה כי אם בהיותו בעל מעשים ועושה סייגים לחושיו ולאיבריו, ויכניעם בהתרחקו מהשתמש בהם לולי ההכרח כי אם לעבודת השם יתברך, ואז יתקיים לו עיונו.

הנה שבאו שני המאמרים הראשונים מהשלם הזה מצרנים ומתיחסים זה לזה, לבאר קיום חכמת התורה ושלא תבא לידי הפסק, ולא לידי שכח, ולא תסתלק ממנו השכינה בביאור היסוד הראשון שהוא יראת חטא. ואם לא יהיה במזגו כך שיכניע איבריו ביותר מדאי, והוא ש"כל מעשיו מרובין" וגו'. וגם יתכן לפרש 'חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת' – בבחינת השומעים, לפי שהדברים היוצאים מפי אנשים שאומרים מעט ועושים הרבה, הם מתקבלים ומתקיימים בידי שומעיהם להיותם יוצאים מפי עושיהם ביראת חטא ובכשרון המעשים. וכאשר יהיה בהפך אין חכמתם מתקיימת בלב השומעים ולומדים אותם, כי הדברים פחות יאמינו במאמרים מבפעולות. ולפי שפעמים רבות האדם אין תוכו כברו 6 לפי ברכות כח, ע"א. ומראה עצמו ירא חטא ובעל מעשים ובתוכו ישים חרבו, לכן בא המאמר השלישי – "כל שרוח הבריות רוח המקום נוחה הימנו". וענינו שאף על פי, שיהיה האדם אלה פיהו מלא מרמות ותוך 7 לפי תהילים י, ז. , הנה הפרסום הכולל יגלה רעתו, לפי שכללות העם תמיד ישיג אמתת הדברים ולא יוכל הרמאי לרמות את הכל, ולכן היה קול הרבים כקול שדי 8 לפי יחזקאל א, כד. . ומפני זה נאמר לאברהם (בראשית כח, יד): "ונברכו בך כל משפחות 9 בכתוב: "משפחת". האדמה". והם 10 בני חת. גם אמרו (בראשית כג, ו): "נשיא אלהים אתה בתוכנו", לפי שהאמת תמיד בכללות בני אדם. וכמו שאמרו בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן טז, ע"ב): מאי דכתיב: "חכמות בחוץ תרונה" (משלי א, כ), כדאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו בפרהסיא. שרצו לומר, שהעוסק לשום שמים והוא באמת ירא חטא ומעשיו ישרים, הפרסום מכריז עליו שלמותו וענטה בו צדקתו 11 עפ"י בראשית ל, לג. , והוא אומרו: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". וכמו שאמרו במקום אחר כל מי שהוא אהוב למטה אהוב למעלה 12 בנוסח אצלינו: "אהוב למעלה ונחמד למטה". (ברכות יז, ע"א). זהו פירוש המאמר הזה אצלי.

וכבר יראה מסכים לזה מה שקראו בברייתא 13 מצאנו באבות דרבי נתן פכ"ב מ"א. ליראת החטא – 'כלי אומנות'. אמרו שם שאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם וירא חטא מהו אמר להם: אומן וכלי אומנתו בידו. חכם ואינו ירא חטא – אומן ואין כלי אומנותו בידו. ירא חטא ואינו חכם – כלי אומנותו בידו ואינו אומן. ואמרו שם על זה שמי שנשתקע ביראה תחילה ונשתרש במעשה היושר, ומניעת כל דבר בלתי הגון – חכמתו מתקיימת. הנה אם כן יש לנו בזה שלושה דברים. הכלי שהוא – יראת החטא, והפעל שהוא – המעשה הישר, והחכמה שהיא אצלו תכלית הכל.

הנה התבאר מזה שהיראה על זה האופן, היא יסוד כל המצוות האלהיות, וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים י, יב-יג): "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל 14 בכתוב: "שאל". מעמך כי אם ליראת את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את כל מצות יי' ואת כל חוקותיו 15 בכתוב: "חקתיו". " וגו'. רוצה לומר, שיסוד הכל הוא ליראה את השם הנכבד, בהכיר האדם מעלת נפשו וחרדתו עליה שלא תחטא, ומזה ימשך שילך בכל דרכיו ולאהבה אותו ולשמור מצותיו. ויסכים לזה מאמר חכמינו זכרנם לברכה (מגילה כה, ע"ב): וכי יראה מילתא זוטרתי, אין לגבי משה מילתא זוטרתי. היא כי באמת לגבי דידיה דבר קטון היה להכיר חלקי עצמו, ולייקר החלק המשובח הנפשיי, וליראה עליו שלא יתקלקל בידו. ואמנם פירוש הכתובים והמאמר הזה כבר חקרתי עליו בשלימות בפירוש הפרשה במרכבת משנה 16 פירוש רי"א לספר דברים (ראה מבוא). אשר לי.