נחלת אבות על אבות ג:י

אחרי שהביא מסדר המשנה מאמרי רבי חנינא בן דוסא לאותו צורך 1 שבאין יראה – אין החכמה מתקיימת. שזכרתי, לפי שהיה תכלית מאמריו – ש"כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", כדי שלא יטעה האדם בחושבו שהמאמר הזה כללי בהבנתו – הוצרך להביא אחריו מאמר רבי דוסא בן הרכינס, שביאר שיש דברים שרוח הבריות נוחה עמהם, ואין רוח המקום נוחה עמהם.

וזכר רבי דוסא ארבעה מיני דברים שמוציאין את האדם מן העולם:

האחד – "שינה של שחרית". שלא ישכים האדם לבית הכנסת, ויעבור זמן קריאת שמע לכתחלה שהוא אחר הנץ החמה, וזמן התפלה שהוא אחר הנץ החמה בסמוך, וכמאמר דוד (תהילים קיט, קמח): "קדמו עיני אשמורות 2 בכתוב: "אשמרות". לשיח באמרתך". והנה שינה של שחרית על הרוב יבחר בה האדם להתחבר עם אשתו, והחברה ההיא באותה שעה תוציאהו מעולם שלמותו, גם כי זה מהמותר שמספיק היה לאדם שינת הלילה כלה 3 אולי צ"ל : "קלה". . ואיפשר לומר שאמר זה, לפי שהזמן היותר ראוי לעיון התורה ולמודה הוא בהשקמת הבוקר, להשקט המיית האנשים והתכת האידים העולים למוח בסיבת הסעודה. וכמו שאמרו באיכה רבתי 4 פרשה ב, כב. : אין רינה של תורה שנאמר (איכה ב, יט): קומי רוני בלילה לראש אשמורות. ובויקרא רבה פרשת תורת המצורע 5 מצאנו בשיר השירים רבה פרשה ה' : ריש לקיש כד הוה מטי האי קרא (משלי לא, טו): "ותקם בעוד לילה" – אמר יפה למדני רבי יוחנן אין רינה של תורה אלא בלילה. ולפי ששינה של שחרית רוח האשה נוחה הימנו, אמר רבי דוסא שאין רוח המקום נוחה הימנו, כי זה מוציא האדם מן העולם.

והשני – "יין של צהרים", שמעורר עשנים להיותו אחר אכילה וכמו שאמרו בירושלמי דפסחים (דף עא, ע"א) בין שלשה לארבעה לא ישתה, למה בשביל שלא ישתכר דיין שלאחר המזון משכר, וגם כן מפני חום היום. ואמרו בפרק תפלת השחר (ברכות כז, ע"א): כחום היום הוא שש שעות, וידוע ששעת ארבע הוא זמן הסעודה. וכן הוא אומר בפסחים (דף יא, ע"ב): ועל כן אין אוכלין חמץ בערב פסחים כי אם עד תשלום ארבעה שעות בלבד, וזמן הצהרים הוא אחר חצי יום. נמצא מתשלום הסעודה ועד הצהרים לפחות שתי שעות, והשותה יין בזמן הזה משתכר ולא יעסוק בתורה, ולא יתפלל, ולא יעסוק ביישובו של עולם. וידוע שהיין בצהרים, הנה הוא מחברת האנשים הפחותים כי בבא זה אצל זה יתן בכוס עינו 6 לפי משלי כג, לא. , ודי לאדם ביין שבתוך הסעודה. ולכן אמר רבי דוסא, שאין הנחת רוח הזה רוח המקום נוחה הימנו כי הוא מוציא האדם מן העולם.

והג' – "שיחת הילדים". כי יש בני אדם שיבטלו ימיהם עם השתעשעות הילדים, וירבו השחוק והשמחה עם דבריהם, והיא שיחה בטלה תטריד האדם ותרחיקהו מעיונו ולמודו. ולכן אמרו בפרק הישן (סוכה כח, ע"א): שרבי אליעזר היה משבח עצמו וכן רבן יוחנן בן זכאי, שמעולם לא שח שיחת חולין ומכלל שעשועם של הילדים הקטנים. ושיחתם כמו שזכר רבינו יונה היא שיחת נבלות הפה, שהמשעשעים עמהם לא ימלטו ממנה. וכבר אמרו בפרק במה מדליקין (שבת לג, ע"א): שבעון נבלות הפה צרות רבות באות, שנאמר (ישעיה ט, טז): "על כן בחוריו לא ישמח יי'". אמר רבא בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקין לו גהינם, שנאמר (משלי כב, יד): "שוחה עמוקה 7 בכתוב: "עמקה". פי זרות". רב נחמן בר יצחק אמר אף השומע ושותק, שנאמר (שם): "זעום יי יפול שם". וזה לפי שהם מנטפין ומלכלכין הכלים שבראם הקב"ה להשתמש בהם בקדושה לעבודתו ובטהרה ולעבודתו.

והד' – "וישיבת בתי כנסיות של עמי ארץ". רוצה לומר המשוללים מתלמוד תורה אף על פי, שידעו במדיניות ובהנהגות השכליות, ושכבר ימצא בפיהם ובסיפוריהם טוב טעם ודעת 8 לפי תהילים קיט, סו. פעם מה. הנה אין ראוי לאדם שישב בקבע עמהם, לפי שעמי ארץ מבלים זמנם וכל עשתנותם בעסקי העולם ובהמוניות וימשך לאדם מזה, שיעשה תורתו עראי והבלי העולם קבע. וכמו שאמרו בפרקא קמא דעבודה זרה (דף יח, ע"ב): דרש בן עזאי 9 בנוסח אצלינו: דרש רבי שמעון בן פזי וכו'. "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהילים א, א) – שלא הלך בטריטאות וקרקסיאות של גוים. "ובדרך חטאים לא עמד" – בקניגאון שלהם. "ובמושב ליצים לא ישב" – בתחבולות של עמי הארץ, ואתגרה בשינה תלמוד לומר – "כי אם בתורת יי' חפצו" – הא למדת שדברים אלו מביאין האדם לידי ביטול התורה.

והתבאר מזה, שהדברים האלה שבאו במשנתנו כולם נמסרו מפני שמביאין לביטול תורה. והכלל שעם שיש בהם 'רוח הבריות נוחה הימנו אין בהם רוח המקום נוחה הימנו', כי הם מוציאין את האדם מעולמו.

והתבאר מזה שאין מוציאין את האדם מן העולם – מהעולם הבא, ולא גם כן שממיתים אותו קודם זמנו, כי אם שבשינת השחרית, ושכרות הצהרים, והשתעשעות הילדים הקטנים, וסיפורי עמי הארץ – יטריד האדם זמנו, ולא יעסוק בעניני עולמו הרצוני, גם יבטלהו מדברי תורה, שהוא המובחר שיעשה בעולם הזה.

אמרו בפרק עושין פסים (עירובין כא, ע"ב): מאי דכתיב "שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) – אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשחיר פניו על דברי תורה כעורב. דבר אחר למי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב. אמרו במדרש שהעורב רואה עצמו וגזליו לבנים סבור שאינם שלו, והשם יתברך מזמן לו יתושים מתוך צואתם, ומכניסים לתוך פיהם. והיינו דכתיב (תהילים קמז, ט): "לבני עורב אשר יקראו", רוצה לומר בזה, שלא יבחר האדם חברה אפילו בבניו, כשתבואהו לידי ביטול תורה ,כי אין רוח המקום נוחה ברוח הבריות בזה.