נחלת אבות על אבות ג:ח

כמו שאחרי זכרון דעות עקביא בן מהללאל, ורבי חנניא סגן הכהנים, ורני חנניא בן תרדיון, ורבי שמעון, ורבי חנניא בן חכינאי בענין הדרוש המסודר בפרק הזה, והוא להרחיק אדם מן העבירות, הביא מסדר המשנה מאמר רבי חלפתא להגביל ולבאר דברי רבי חנניא בן תרדיון כמו שפירשתי, ונמשך אחרי מאמר רבי אליעזר שהסכים עמו, ככה הביא אחר זה מאמר רבי יעקב שהוא מגביל ומבאר דברי רבי חנניא בן חכינאי, כי מפני שאמר: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו", ביאר רבי יעקב שאין ראוי שיובן המאמר הזה כולל, שהאדם המהלך בדרך יחידי אם יחשוב בדבר אחר אם לא בדברי תורה יתחייב בנפשו. כי הנה זה לא יהיה צודק, אלא כאשר האדם המהלך בדרך היה שונה משנתו והפסיקה, כדי לעיין בדברים שאין בהם תועלת שאז הוא מתחייב בנפשו מפני שהפסיק משנתו ועשה ממנה טפל, ומשאר הדברים הגשמיים עיקר, אבל אם לא היה שונה לא יתחייב בנפשו. וזה שאמר רבי יעקב "המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו", כדי לעיין שאילנות ובניר שהוא מעשה ערוגות כמו שאמר (ירמיה ד, ג): "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים", הנה אז מפני שעזב תלמוד תורה ופסק משנתו לאמר: "מה נאה אילן זה מה נאה מה נאה ניר זה", מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. רוצה לומר, שהסיר מנפשו השכלית השלימות שהיה דבק בה בתלמודה ומשנתה, והיה כאילו חייב בנפשו למלך לשתענש על על זה עונש נפשיי. ורבי דוסתאי הוסיף עליו ואמר שגם המפסיק ממשנתו ואמר: "מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה" לא עלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, אלא כאשר ישתקע כל כך בדמיונותיו ודבריו הבטלים שישכח משנתו, שאז מפני השכחה ששוכח משנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. כי אין הנפש חייבת בהפסק משנתה, אם לא יהיה ההפסק כל כך שתביאה לידי שכחה, והוא אמרו: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו". והנה הכתוב אשר בנה עליו רבי יעקב את דעתו מה שאמר אדוננו משה (דברים ד, ט): "רק השמר לך" וגו' "פן תשכח את הדברים" ואפילו שלא יהיה זו ראייתם. הנה הכתוב הזה מבאר שהיתה האזהרה על השכחה.

והנה אמר הכתוב (דברים ד, ט): "השמר לך ושמור נפשך"להגיד שיהיה מתחייב בנפשו כשישכח הדברים מצד התרשלותו. ולכן ראוי שלא תפסיק משנתך להטריד לבך בדברים בטלים פן תבא לשכחת הדברים התוריים ותפסיד נפשך. ואמנם אומרו עוד: "יכול אפילו תקפה עליו", רוצה לומר, שכבר יבא לשכחה לא לעצלת האדם והתרשלותו כי אם להיות המדע ההוא עמוק עמוק, ואף שיבין אותו האדם פעם אחת לא יחזיק בו דעתו ויברח ממנו. ולזה אמר יכול שהשכחה שנזכרה בכתוב היא מפני שתקפה עליו משנתו רוצה לומר, שהיא תקיפה ועמוקה ואף על פי שהבינה תעלם ממנו אחרי כן אם לעיינו בדבר אחר, או לאי זו טרדה הכרחית תלמוד לומר – "ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב לו ויסירם מלבו". כלומר שהוא מצד התרשלותו וביטול מעשיו וטרדת מחשבותיו ללא הועיל יסבב השכחה, ואז להיותו סיבה אליה יהיה מתחייב בנפשו.