נחלת אבות על אבות ג:ו

ראוי שנדע במאמר הזה:

ראשונה – למה הגביל רבי חלפתא מנין העשרה האם נאמר, שהיה דעתו שדוקא בעשרה תשרה שכינה, ולא בהיותם יותר מעשרה הרי כתיב (משלי יד, כח): "ברב עם הדרת מלך" וזכותא דרבים עדיפא ואם אמרנו, שהדבר קל וחומר אם בעשרה שכינה שורה כל שכן ביותר מזה יקשה, אם כן למה זכר מספר חמשה, שלושה ושנים? והיה ראוי, שיזכור לבד דין היחיד? ומקל וחומר נלמוד לשנים ולשלושה ולחמישה ולעשרה? או שיאמר בכלל כל המתעסק בתורה שכינה שרויה עליו ויתווסף בתוספתם.

ושנית – כי הנה מצאנו בפרקא קמא דברכות (דף ו, ע"א) המניינים האלה מהעשרה והשלושה והשנים והאחד, והביאו עליהם שם הראיות, שהביא כאן רבי חלפתא, אבל לא זכרו שם מספר החמישה. וגם השלושה נתיחדו שם לענין הדין, וראוי לדעת סיבת החלוף הזה במשנתינו ובאותה סוגיא ממסכת ברכות.

ושלישית – כמו שעשה רבי חלפתא חלוק בחמשה למה לא עשה גם כן מז' ושמונה וט' ושישה? ולמה גם כן כמו שעשה חלוקה בשלושה ובשנים לא עשה חלוקה בארבעה? ובכלל, שכמו שעשה מאחד לשנים ומשנים לשלושה היה ראוי, שיעשה משלושה לארבעה? וכן ממספר למספר באחדים ובעשרות?

ורביעית – אם נסתפק רבי חלפתא עם הראיה, שהביא רבי חנניא מפסוק (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי יי'" לענין השנים, למה לא נסתפק גם כן לענין האחד עם הראיה שהביא מפסוק (איכה ג, כח) "ישב בדד וידום 1 בכתוב:"וידם". ", והוצרך להביא פסוק (שמות כ, כא) אחד "בכל המקום אשר אזכיר את שמי"? כל שכן, שמלת אזכיר חוזר לשם (או) [לא] לעוסק בתורה, שאם כן היה לומר בכל המקום אשר תזכיר את שמי?

וחמשית – מה הראיה שהביא על מנין החמשה מפסוק (עמוס ט, ו): "ואגודתו 2 בכתוב: "ואגדתו". על ארץ יסדה"? והנה שם בכתוב לא נזכר חמשה, ומה שפירש הרמב"ם שאגודת היד הם חמשה אצבעות, הנה שם לא נזכר יד ולא אצבעות? וגם כן מצאנו שאגודת עינים או ידים הם שנים.

ששית – בסידור המשניות האלה, שהיה ראוי שיונח מאמר רבי חלפתא למעלה סמוך למאמר רבי חנניא בן תרדיון ורבי שמעון שדברו מה"שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה" ומה"שלשה שאוכלין על שולחן אחד" בהיות המאמרים האלה כולם מענין אחד?

והנה הסוגיא שבאה במסכת ברכות (דף ו, ע"א) זה נסחתה מנין לעשרה שמתפללין בבית הכנסת, ששכינה עמהם, שנאמר (תהילים פב, א): "אלהים נצב בעדת אל". מנין לשלושה שיושבין בדין, ששכינה עמהם שנאמר (שם): "בקרב אלהים ישפוט". מנין לשנים שעוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר (מלאכי ג, טז): "אז נדברו" וגו'. מאי ל'חושבי שמו' אמר רב אשי אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר (שמות כ, כא): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי". וכי מאחר דאפילו אחד תרי צריכי למימר תרי מיכתבין מילייהו בספר הזכרון דכתיב (מלאכי ג, טז): "ויכתב בספר זכרון" חד לא מכתבן מיליה.

אבל בתוספות פירשו על זה, שאפילו ליחיד כתוב וכל מעשיך בספר נכתבים, אלא שרבי תרי זכותם נכתב עם הרבים כלומר, שזכות הרבים גדול מזכות היחיד. וכי מאחר דאפילו תרי שלושה צריכי למימר מהו דתימא דינא שלשמא בעלמא הוא, ולא אתיא קמ"ל דדינא נמי תורה הויא, וכי מאחר דאפילו שלושה עשרה צריכי למימר עשרה קדמה שכינה ג' עד דיתבי.

וכבר התבאר במסכת סנהדרין (דף ב, ע"א), שעדה הויא י', כי כן כתיב במרגלים (במדבר יד, כז): "עד מתי לעדה הרעה הזאת", והיו שנים עשר יצאו יהושע וכלב העשרה הנשארים נקרא 'עדה'. ואתה רואה שהתעוררו חכמינו זכרונם לברכה שמה בסוגיא לתת טעם בחלוקים האלה, ושהם ענינים חלושים ובלתי מספיקים גם, כי לא נתנו צורך וטעם לענין חמשה כי לא נזכר שם. ואם כן לא למדנו משם טעם מספיק לענין משנתינו.

והרב מתתיה זכרונו לברכה השתדל לתת טעמים אחרים, לפי שמצינו חלוקים אלו בענין למוד התורה אמרו בפרק אין דורשין (חגיגה יא, ע"ב), שבסתרי עריות לא ילמד אדם כי אם בשנים והרב עמהם הרי ג'. ולזה ייחסום לשולחן שהשכרות מביא לידי גילוי עריות, ואלו גם שם דבקים בשם. והרב יונה פירש, שטעם השלושה, לפי שנקראים חבורה כיון שמתחברים בברכת זימונם. עוד אמרו באותו פרק שאין דורשין מעשה בראשית כי אם לאחד והרב עמו הרי שנים שנאמר (דברים ד, לב): "כי שאל נא לימים ראשונים", וזה טעם השנים ומעשה מרכבה לו לבדו וזה טעם האחד.

ואמנם טעם העשרה משום מה שאמרו בפרקא קמא דנדרים (דף ח, ע"א): אם נדוהו בחלום צריך עשרה להתירו. וטעם החמישה מה שאמרו בפרק עגלה ערופה (סוטה מד, ע"ב) שצריך חמשה זקנים ושרבי חנניא איירי בשנים ואחד שהם הדרושים היותר עמוקים והם סתרי תורה. ורבי שמעון מיירי בשלושה, לפי שהוא היותר הכרחי שמדבר המצוות מעשיות המפרישין האדם מידי עבירה בעריות, והוא הצריך לדבר על השולחן, כדי להרחיק האדם מידי איסורין והתאוות הגופניות. ורבי חלפתא כלל החלוקים והוצרך חמישה ששכינה עמהם, אף על פי שהשנים אינם אלא לפרסום. זהו דעת הרב מתתיה במלותיו ואתה רואה כמה מהחולשא יש בהם.

ומה שנראה אלי בזה הוא כפי מה שאומר. במסכת ברכות (דף ו, ע"א), כיוונו לבאר שהשכינה האלהית והשגחתו יתברך דבקה במתפללים ובדיינין ובעוסקין בתורה. ואמנם בענין התפילה אמרו שהשלימות בה תמצא בהיותה בצבור, והצבור הוא מי שיש בהם עשרה ולמעלה כמו שאבאר. ועל זה אמרו: מנין לעשרה שמתפללין בבית הכנסת ששכינה שרויה עמהם שנאמר (תהילים פב, א): "אלהים נצב בעדת אל", שהשגחת השם יתברך תדבק בעדה והיא תקרא 'עדת אל' כשהם עשרה ומשם והלאה. ואחר שדברו בענין התפלה דברו בענין הדין, ואמרו: מנין לג' שיושבין בדין ששכינה שרויה עמהם שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט 3 בכתוב: "ישפט". " (שם). לפי שהבית דין כדי שיהיה בו הכרעה צריך שיהיו ג', ולפי שלענין המשפט הוא יתברך יורם נאמר: "בקרב אלהים ישפוט". ואחר שדברו בדין דברו בתלמוד תורה ועשו בה שני חלוקים: אם שתהיה בשנים, רוצה לומר הרב והתלמיד, ואם שתהיה באחד במקום שאין אנשים, ואמרו שבהיותם עוסקין בתורה ששכינה מהם.

ויתחייב מזה שהמתפללין בצבור כשהם עדה זכותם גדול ודבוקם עצום מאד והוו כעוסקין בתורה. אמנם כשאינם עדה והם מתפללין יחידים או זה עם זה, אין זכותם שווה לעוסק בתורה שעם היות שהקב"ה פונה אל תפלת הערער 4 לפי תהילים קב, יח. אבל אינו במדרגת הצבור ולא במדת העוסק בתורה יחידי או עם חבירו, לפי שאין התפלה במדרגת התלמוד תורה אלא כשתהיה בצבור ובעדה. אמנם בענין התלמוד תורה כשיהיה בשנים או באחד שכינה שרוי עמו. ולפי ששם לענין התפלה והדין ותלמוד תורה היו נושאין ונותנין לא הוצרכו לעשות מספר אחר, עם היות שרבי חלפתא עשה המספרים אשר במשנתינו מכוונים על פי כונה אחרת. והוא שרבי חלפתא עם היותו בן כפר ראה בדברי רבי חנניא בן תרדיון שני דברים בלתי מתישבים אצלו: האחד – שבענין השרות השכינה בעוסקין בתורה אמר לבד שנים, ויורה שאין מעלה יותר עליונה בעוסקין בתורה בהיותם בשום מספר מהמספרים ממה שיהיה בשנים. הב' – שבענין האחד לא אמר רבי חנניא בן תרדיון שתשרה עליו שכינה בהיותו עוסק בתורה כי אם שהקב"ה קובע לו שכר. ומפני שני הדברים האלה ראה רבי חלפתא להשיב על דבריו ולבאר שאין המדרגות שוות בעוסקים בתורה. כי הנה יש בהם מדרגות מתחלפות כפי מספרם. ועשה בענין הזה חמשה מדרגות:

האחד – מעשרה שעוסקין בתורה. ואין הבדל משיהיו עשרה או מאה או אלף או יותר מזה, כי הגבול והשלימות הוא במספר העשיריות להיותם כנגד עשר ספירות וכנגד השכלים הנבדלים הנכללים בעשרה. ולכן היה שנברא העולם בעשרה מאמרות, ונבראו י' דברים בין השמשות, והיו עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם, ונתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעשרה ניסיונות, ונעשו עשרה נסים לאבותינו במצרים, ועשרה על הים, והוכו המצרים במצרים עשר מכות, והיו נעשים תמיד עשרה נסים בבית המקדש, ונצתוו מפני זה במעשרות, ושאר העשיריות כולם רומזות לזאת הקדושה והמדרגה העליונה. ולכן היו בבריאת האדם עשרה חושים ה' חיצוניים וה' פנימיים, ונבדלו בקדושה וטהרה עשרת ימי תשובה, ונקראו עשרה – "עדת אל" (תהילים פב, א). ובתפלתם אומרים קדיש וקדושה רבה והיג' מדות של רחמים בקול רם. וכל זה ממה שיורה על קדושת המספר הזה ומעלת מדרגתו. ואין הפרש בין עשרה למאה ואלף, כי בהגיעם למספר העשרה יקנו אותו השלימות. ולכן אמר רבי חלפתא, שהעשרה שיושבין ועוסקין בתורה השכינה האלהית שרויה ביניהם מפני קדושת אותו המנין ומדרגתו.

ושיער מדרגה שנית – בחמישה, לפי שהמספר הזה רומז מספר ההווים הגשמיים, שהם היסודות הארבעה הפשוטים והגשם החמישי. גם בעולם השפל ימצאו חמישה סוגים מהנמצאים, שהם סוג היסודות הארבעה, וסוג הדוממים, וסוג הצומח, וסוג החי, והסוג המדבר עד שמפני זה נבראו באדם ה' חושים החצוניים, וחמישה כוחות הנפש הפנימיים, והיו חמשה אצבעות בכל יד ובכל רגל. וכל זה לרמוז על שלמות המספר הזה. והיתה התורה נחלקת בחמשה חומשים. ודוד עליו השלום עשה ספר תהילים בחמישה חלוקים לזאת הסיבה. ומפני מעלת זה המספר זכרו רבי חלפתא. האמנם גילה וביאר, שאין המספר הזה שווה בקדושה ובמעלה למספר העשרה, כי עם היות השכינה שרויה ביניהם תשרה בדבקות יותר גדול בתוך העשרה משתשרה בתוך החמישה, ולכך אמר: "ומנין שאפילו". רוצה לומר, שאפילו חמישה שאינם במדרגה לעשרה אשר זכר תשרה בהם השכינה למטה מהם. ואמנם הוכיח מפסוק (עמוס ט, ו) "ואגודתו על ארץ יסדה". ורש"י לא גריס כן, כי הוא גריס – "ומנין שאפילו חמשה" שנאמר (תהילים פב, א): "בקרב אלהים ישפוט", שהם שלושה דיינים ושני בעלי דינין. ומנין שאפילו שלושה שנאמר (עמוס ט, ו): "ואגודתו על ארץ יסדה" ואין אגודה פחותה משלושה, כמו שהזכירו באזוב שלושה חלקים בפרק 'שמונה שרצים', מדכתיב (שמות יב, כב): "אגודת 5 בכתוב: "אגדת". אזוב". ולפי דעתו אין לנו ספק בראיה הזאת כדרך אסמכתא, אבל כפי הגירסא שלנו שעל החמישה אמר (עמוס ט, ו): "ואגודתו על ארץ יסדה". נראה לי לפרש הפסוק שהוא בסוף עמוס בפרשת ראיתי את יי' יושב על המזבח שאמר (שם): "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", שרמז בה לחמשה סוגי ההווים החומריים שנבראו בעולם השפל כמו שזכרתי שהם: סוג היסודות הארבעה; וסוג הדוממים; וסוג הצומחים; וסוג החיים; וסוג המדברים. ולכן אמר הנביא: "הבונה בשמים מעלותיו" – כנגד הגרמים השמימיים. "ואגודתו על ארץ יסדה" – כנגד הנמצאים החומריים, שהם מחוברים ונקבצים על מרכז הארץ. והיו לאגודה אחת חמשת סוגיהם. הנה אם כן מספר החמשה רומזים עליהם ומאמר הנביא מעיד עליו.

והמדרגה הג' – היא כמנין הג'. לפי שיש במספר הזה רמז לג' העולמות הרוחני השמימיי והשפל. וכנגדם היו באדם לדעת הרופאים ג' נפשות שהם: החיונית, והנפשיית, והזנה. והיו שלושה איברים ראשיים הלב והמוח והכבד. וכפי הפילוסופים הם שלושה כוחות ושלושה פעולות באות משורש אחד כמו ששלושת חלקי העולם נמשכים מהשם יתברך. וכבר כתב האפודי בהקדמת ספרו בדקדוק, שכנגדם היו תורה נביאים וכתובים, ולכן ציוה יתברך שיהיה בית דין מספר שלושה, וכמו שהוכיחו מאומרו (תהילים פב, א): "בקרב אלהים ישפוט". ופירוש המזמור, לפי הדרשא הזאת כך הוא אצלי: "אלהים נצב בעדת אל", רוצה לומר אף על פי שאלהים בעצם וראשונה 'נצב בעדת אל' שהוא בהגיעם אל מספר הי', הנה עם כל זה – "בקרב אלהים ישפוט", רוצה לומר כאשר יתחברו שלושת השופטים שנקראים אלהים כמו שאמר (שמות כא, ו): "והגישו אדוניו 6 בכתוב: "אדניו". אל האלהים" האל יתברך ישפוט בתוכם ויורם את הדרך ילכו בה. ולזה הוכיח המשורר את השופטים כיון, שהאל יתברך בתוככם – "עד מתי תשפטו עול" (תהילים פב, ב) היה לכם לעשות כמו שיעשה אלהיכם שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות, כך אתם – "שפטו דל ויתום" (שם ב). וכמו שהאל יתברך מציל עני מחזק ממנו 7 לפי תהילים לה, י. , כך אתם – "עני ורש הצדיקו" (שם, ג); "פלטו דל ואביון" (שם, ד). ונתן הסיבה בחטאתם ופשעם באומרו (שם, ה): "לא ידעו ולא יבינו" דרכי התורה והמשפט, ולכן "בחשכה יתהלכו ימוטו" (שם ה) אותם שהיה ראוי שיהיו מוסדי הארץ ומנהיגיה. ולפי שקראם אלהים באומרו: "בקרב אלהים ישפוט", לכן אמר להם בתוכחתו (שם, ו): "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם". ואתם לא אביתם ללכת בדרכי אביכם שבשמים, ולכן "כאדם תמותון" (שם ז). רוצה לומר כמו שאדם הראשון בהיותו חי נצחי נתחייב מיתה על חטאו, כך אתם שהייתם מעותדים אל החיים הנצחיים כאלהים בעולם הבא מפני עונותיכם. ומאחר שהכל סג יחדו נאלחו 8 לפי תהילים יד, ג (בכתוב: "הכל סר יחדו נאלחו".) השופטים התפלל המשורר לשם יתברך, ואמר כיון שהשופטים אינם עושים משפט וצדקה בארץ 9 לפי ירמיה ט, כג; כג, ה; לג, טז. – "קומה אלהים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים" (שם ח), ולא השופטים האלה. הנה על המדרגה הג' הזאת אמר רבי חלפתא: "ומנין שאפילו ג'". רוצה לומר שאפילו במספר הג' שאינו שווה במעלה למספר החמישה תשרה שכינה.

וכן עשה מדרגה רביעית – בשנים, לפי שהם התחלת הריבוי ובהתחברם יתחיל השלמות, עד שמפני זה היו התחלות העולם השפל העצמיות שנים החומר והצורה, והיה האדם מורכב מהם שהם גופו ונפשו. וכנגדם היו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל זה אמר: "ומנין שאפילו שנים" – להיות המדרגה למטה מהראשונות, והראיה שהביא על זה מפסוק (מלאכי ג, טז): "אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו", כבר ביארתיה.

והמדרגה החמישית – היא באחד עצמו והיא למטה מכולם. ועם היות המדרגה שפלה כבר תורה על אחדות העולם ועל אחדות הבורא אותו, לפי שכל אחד מהנמצאים מודים ומעידים עליו, כמו שאמר הנביא (ישעיה מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ולכן אמר רבי חלפתא: "ומנין שאפילו אחד", לפי שהמעלה העליונה מכולם היא כמספר העשריות שהיא קדש ליי', ואין מספר החמישה שווה בקדושה למספר העשרה, ולא השלושה לחמישה, ולא השנים לשלושה ולא האחד לשנים. לכן אמר בכל אחד: "ומנין שאפילו" וכו'.

והנה לפי בב' שלא חדש רבי חלפתא דבר על רבי חנניא בן תרדיון, קבל ראייתו כמות שהוא מפסוק (מלאכי ג, טז) "אז נדברו". אבל בענין האחד לא קבל רבי חלפתא דעת רבי חנניא, לפי שהיה דעתו שהקב"ה קובע לו שכר לא תשרה עליו שכינה. ולזה לא הביא ראיתו להיותה מיוחדת לענין קביעות השכר, והוכיחו מפסוק (שמות כ, כא): "בכל מקום 10 בכתוב: "המקום". אשר אזכיר את שמי אבא 11 בכתוב: "אבוא". אליך וברכתיך", שהוא ענין שרות השכינה, והוא בסוף פרשת וישמע יתרו. כי מאשר התחלת הפרשה בלשון רבים "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי" (שמות כ, יט-כ) וגו'. ואחרי זה אמר תעשה לי מורה שעל היחיד העוסק בתורה ידבר. ולפי שאמר (שם כא): "וזבחת עליו את עולותיך 12 בכתוב: "עלתך". ואת שלמיך", הוצרך לומר אחריו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי". רוצה לומר, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם בכל מקום – "אשר אזכיר את שמי" ואיחד לעבודתי, ואז כשתעשה זה אבוא אליך האיש היחידי וברכתיך. וכבר ידענו שהתלמוד תורה הוא לנו במקום הקרבנות כמו שאמר (ויקרא ז, לז): "זאת התורה לעולה 13 בכתוב: "לעלה". ".

הנה התבאר מזה התר השאלות כולם , אם למה הגביל רבי חלפתא המספרים האלה מזולתם, ולמה במסכת ברכות לא זכרו מספר הה', לפי שלא באו שמה כי אם לבאר שתשרה שכינה בתפילה בהיותה בעשרה. ובדין בשלושה ובתלמוד תורה, שביארו אם בשנים מפאת הרב והתלמיד, ואם לאחד כשעוסק יחידי, ואם למה לא נסתפק בראית האחד שהביא רבי חנניא כמו שנסתפק בראית השנים, וענין האגודה יורה על החמישה.

האמנם לא נזכרה המשנה הזאת למעלה סמוכה למאמרי רבי חנניא ורבי שמעון, כדי שלא להפסיק בדרוש. ולכן הביא דברי עקביא בן מהללאל, ודברי רבי חנניא סגן הכהנים, ורבי חנניא בן תרדיון, ורבי שמעון, ורבי חנניא, ורבי נחוניא בן הקנה זה אחר זה מבלי הפסק, כדי שלא להפסיק בענין הדרוש שיהיו דעותיהם עליו. ואחרי שהשלים זה הביא דברי רבי חלפתא, שהוסיף ביאור בענין התלמוד תורה.

והכלל העולה מדברי חלפתא ודעתו זה, שהעסק בתורה מביא שרות השכינה על העוסקים בה. האמנם שיש בזה כפי העוסקים הי' מדרגות זו למעלה מזו, ולכן לא זכרם כולם יחד כי אם בהדרגה לרמוז באופן קדימתו ואיחורו מדרגת הדבוק ושפע השכינה בכל מדרגה מהם. וגלה עם זה, שהמדרגה העליונה היא בהיותם עשרה, ואף שיעלו מזה המנין הרבה, לא תעלה מדרגתם. ושהמדרגה השנית היתה חמישה. ולכן אף על פי שיהיו תשעה או שבעה או ששה תמיד הם במדרגת החמישה כל עוד שלא הגיעו למדרגת העשרה. וכן מנין הג' – היא מדרגה למטה ממנה. והד' – הוא בכלל השלושה כל עוד שלא יגיעו לחמשה. והשנים – מדרגה בפני עצמה למטה מהם. והאחד – יהיה מדרגה אחרונה והיותר קטנה, ואין ספק שכפי טבע המספר יוכל לתת חלק לשבעה, וגם לשמונה וארבעה מטיבי צעד שימצאו להם מעלות כפי טבע הנמצאות וגוף האדם ומצוות התורה. אבל היה בלי ספק זה הענין מקובל אצלו, והראיות שיביאו על האמתיות המקובלות אצלם הם על דרך אסמכתא והרמז, כי העיקר היה האמתיות המקובלות אצלם בחכמתם.