נחלת אבות על אבות ג:ג

ראוי לעיין במאמר הזה: איך מפסוק (תהילים א, א) "ובמושב ליצים לא ישב" הביא ראיה על שנים שאין ביניהם דברי תורה? ועוד הוכיח מפסוק (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו" ששנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, ששכינה שרויה ביניהם. כי הנה באותו פסוק לא נזכר שנים ולא דברי תורה ולא שכינה? וג' – באומרו מנין שאפילו אחד שנאמר (איכה ג, כח): "ישב בדד וידום 1 בכתוב: "וידם". ". כי הנה זה הכתוב לא דבר מאדם שעוסק בתורה ולא מקביעות שכר, ומה שפירשו, כי נטל עליו שכר העיקר חסר מן הספר. וגם פירש רש"י 'שכר' כפי תרגומו דוחק גדול הוא.

ולפי דעתי שלושת התנאים האלה רבי חנניא בן תרדיון, ורבי שמעון שנזכר אחריו, ורבי חנניא בן חכינאי שנזכר אחריו, שלושתם מסכימים בדעת שלישי בדרוש הנזכר 2 למוד ועסק התורה. . כי הם לא קבלו שההסתכלות במחשבות אשר זכר עקביא בן מהללאל יספיק להמנע האדם מחטוא, לפי שהחומר וכוחותיו הדמיונות יגברו על ההקש השכלי. וגם לא קבלו שמוראת המלכות תהיה סיבה מספקת להרחקת העבירות כדברי רבי חנייא סגן הכהנים, לפי שעין נואף שמרה נשף לאמר אל תשורני עין. 3 לפי איוב כד, טו. אבל המונע האמתי מהחטא והסיבה המספקת להרחקת העבירות הוא, ההעסק בדברי תורה. ולפי שהעוונות נכללים בשלושה סוגים: סוג הדברים שידבר האדם ויאמר בפיו כקללת השם והרכילות והלשון הרע. וסוג המעשים אשר יעשה בפעל כרציחה והגניבה והניאוף ושאר העבירות. וסוג המחשבות והדברים שבלב כאמונות הכוזבות ושנאת הרע החמדה והגאוה וזולתם. וכמו שכלל אותם אדוננו משה באומרו (דברים ל, יד): "בפיך ובלבבך לעשותו", שבפיך הוא כולל הדברים הנאמרים בפה, ובלבבך למחשבות והאמונות ולעשותו על המעשה הפעליי. לכן שלושת התנאים האלה באו להוכיח בענין הדבור והמעשה והמחשבה שעם עסק התורה יתרחקו מהעבירה והחטא ולא באופן אחר.

והנה רבי חנניא בן תרדיון הוכיח זה בסוג הדברים ועשה בזה טענה רבה. והיא שמהדברים היותר מרוחקים מהחטא כפי הנראה הוא, כשידבר האדם עם חבירו בהיות שלא ידברו בשום דבר רע ולא להרע לזולתם, ועם כל זה אם אין ביניהם דברי תורה, יהיה הדבור מאי זה מין שיהיה יקרא "מושב ליצים". והוכיח זה ממאמר המשורר (תהילים א, א): "אשרי איש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת יי' חפצו", כי למה שאמר "לצים" הוכיח שהם שנים לפחות. וממה שכלל הלצים בחברת הרשעים והחטאים בכתוב מורה שעוונם מכל החטאים. וממה שאמר כי אם "בתורת יי' חפצו" – מורה שסיבת הליצנות הוא סיבת העדר התורה. ושבהיות תורת יי' בקרבם שכינה שרויה ביניהם, והשכינה במאמרים האלה תאמר על ההשגחה והדביקות האלהי.

והנה הוכיח זה מפסוק "אז נדברו יראי יי'" (מלאכי ג, טז), והוא בסוף ספר מלאכי (ג, יג), שאמר: "חזקו עלי דבריכם אמר יי'" וגו', עד סוף הספר. ופירושם שאמר הברוך הוא נגד פושעי ישראל "חזקו עלי דבריכם". רוצה לומר חזקו כמשא כבד יכבדו ממני טענותיכם, והם היו מכחישים שלא אמרו דבר. ולכן אמר "ואמרתם מה נדברנו עליך", רוצה לומר הלא תאמרו שלא דברתם כלל אינו כן, כי אם אתם "אמרתם שוא עבוד 4 בכתוב: "עבד". אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג, יד). רוצה לומר, שהעבודה האלהית היתה בטלה מצד השם יתברך שלא היה משגיח בה והיה שגעון מצד ישראל שלא יקבלו ממנה תועלת ולא שכר, והוא אומרו: "שוא עבוד אלהים". רוצה לומר מצד עצמו והוא גם כן 'שוא' מצדנו, כי "מה בצע כי שמרנו משמרתו" כי אין לנו מזה תועלת כל שכן שקבלנו ממנו הזק רב, וזהו: "וכי הלכנו קדורנית מלפני 5 בכתוב: "קדרנית;מפני". יי'" עד שמפני זה "אנחנו מאשרים זדים" (שם ג, טו). כלומר שהזדים והרשעים במה שעושים מהעבירות היו מאושרים בעיניהם, וגם היו מצליחין בעיניהם וזהו ו"גם נבנו עושי 6 בכתוב: "עשה". רשעה" (שם שם, יט). רוצה לומר, שהיו נבנים בעושר ובכבוד והראיה שלא ישגיח השם בזה, כי כבר "בחנו אלהים וימלטו" (שם שם, טו). ואם כן מעשיהם הרעים והמגונים היו טובים בערכם ובערך המונם ובערך השם. ואחרי זה אמר (שם שם, טז): "אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו", רוצה לומר ש'יראי יי'' עם היותם מתי מעט היו מדברים זה עם זה לא בפרסום מיראת פריצי הדור, אבל בלחש היו מדברים זה אל זה, והיו אומרים שתמיד יהיו 'יראי יי'' לא יזוזו מצדקתם והוא אומרו: "אז נדברו איש אל רעהו" והדבור הוא שיהיו 'יראי יי'' על כל פנים.

וזכר הנביא שעם היותם מדברים בלחש הקשיב יי' וישמע את דבריהם, והיו נכתבים בספר הזכרונות לפניו, והזכרון הוא שהם 'יראי יי'' וחושבי שמו. וזכר שהזכר אשר יהיה להם על זה באומרו: "והיו לי... ליום אשר אני עושה סגולה 7 בכתוב: "עשה סגלה". " (מלאכי ג, יז). רוצה לומר, שביום ההוא שיהיה "בוער כתנור" (שם שם, יט), יהיו 'יראי יי'' ההם סגולה בידו, ובהיות היום ההוא אש שורף לחטאים יהיה – "שמש צדקה ומרפא" (שם שם, כ) לצדיקים. וזכר הנביא מיד מהו הדבר אשר בעבורו ימלט מאותו יום ושריפתו ושבעבורו יזכו למדרגה ההיא, ואמר (שם שם, כב): "זכרו תורת משה עבדי" וגו'.

הנה זה הסמך הוא אשר הביא לרבי חנניא לומר, ששני אנשים שעוסקים בדברי תורה כמו אלה שאמר איש אל רעהו ואמר (מלאכי ג, טז): " "וחושבי 8 בכתוב: "ולחשבי". שמו" שהוא הידיעה בשם יתברך ושמותיו ופעולותיו עם סמך "זכרו תורת משה" תהיה השכינה שרויה בינהם.

ואיפשר לפרש "ויקשב יי' וישמע", שהוא מאמר אותם 'יראי יי'' המדברים זה עם זה. כי בשומעם דברי הכופרים – "אז ידברו יראי יי' איש אל רעהו", והדבור הוא "ויקשב יי' וישמע". רוצה לומר, שהשם יתברך ישמע ויקשב דברי הכופרים ויכתב בספר זכרון לפניו דבריהם ומאמריהם. ולכן אמר הנביא שכן יהיה, כי הנה בא "בוער כתנור" ובאותו יום יחמול השם על יראי שמו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו "והיו כל זדים וכל עושי 9 בכתוב:"עשה". רשעה קש ולהט אותם היום הבא".

הנה התבאר מזה דרשת רבי חנניא בן תרדיון, שהיה בסוג המאמרים מזהיר שתצא בהם תלמוד תורה, ובזה לא ימצא בהם חטא. וכבר הזהירה תורה על זה באומרו (דברים, ו, ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשתך בביתך ובלכתך" וגו'.

ואמר עוד רבי חנניא בן תרדיון, שאפילו שיהיה אדם יחידי קובע בתורתו הקב"ה קובע לו שכר שנאמר (איכה ג, כח): "ישב בדד וידם". והפסוק הזה הוא במגילת איכה נאמר שם: "טוב יי' לקוויו 10 בכתוב: "לקוו" לנפש תדרשנו"; "טוב ויחיל ודומם לתשועת יי'"; "טוב לגבר" וגו' (שם שם, כה-כז). וכבר ראיתי מה שפירשו המפרשים בראיה הזאת, שאמרו שמלת 'וידום' הוא מלשון דממה דקה, רוצה לומר הדבור בלחש, ולכן יהיה נטל עליו, רוצה לומר ה'שכר'. אבל העיקר שהוא ה'שכר' לא נזכר בכתוב. וה"ר מתתיה ז"ל פירש: שכי נטל עליו חוזר אל העול שזכר למעלה. רוצה לומר, שנשא עליו עולו של הקב"ה, וכל זה בלתי מתיישב.

ונראה לי שהתנא יפרש הכתובים כן "טוב יי' לקוויו", רוצה לומר שכר השם יתברך וטובו. כי "טוב יי'" נאמר על השכר, כמו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יי' אלהיך" (דברים כו, יא). יאמר, שהטוב האלהי שהוא מיוחד לקוויו ולנפש שתדרשנו, כי אין השם יתברך כמלכי בשר ודם שיקוצו בריבוי הדרישה, אבל הוא ישפיע מטובו ושכרו על הנפש שתדרשנו. ומזה התבאר ש"טוב ויחיל ודומם לתשועת יי'" (איכה ג, כו) ומלת 'דומם' היא מענין תקוה כמו "דום ליי' והתחולל לו" (תהילים לז, ז). ואף על פי שהאדם ישא עול וצרות, טוב לו הוא ובלבד שאף שישב בדד וידום. רוצה לומר יקווה לתשועת יי', כי אז בלי ספק נטל עליו הטוב הנזכר למעלה "טוב יי' לקוויו". הנה התקוה היא מפעל התורה והדבקות, ולכן בה יזכה האדם ויטול השכר הנקרא "טוב יי'". וכבר נקרא בדברי הנביאים השכר האלהי טוב יי' כמו שאמר (הושע ג, ה): "ופחדו אל יי' ואל טובו באחרית הימים". הנה בזה חתם רבי חנניא דבריו להוכיח שהצרי והתרופה האמתית להרחיק העבירה מהדברים הנאמרים היא התורה.

גם בדברי שמעון יש ספקות:

האחד – באומרו: "שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כח, ח): 'כי כל שולחנות 1 בכתוב: "שלחנות". '". כי הנה לא גינה הכתוב שמה, לפי שלא אמרו דברי תורה כי אם שהיו שכורים, ואין הנדון דומה לראיה?

והשנית – שהכתוב לא דבר בג' כי אם סתם, ולמה לא יובן בשנים כדרשת רבי חנניא בן תרדיון? האם מפני הזימון שאינו אלא בשלושה כדברי רבי יונה יקשה? ולמה לא אמר ואפילו אחד כמו שאמר רבי חנניא האם השנים שאכלו על שולחן אחד בהיותם מברכין, אף שיהיה מבלי זימון לא תשרה השכינה ביניהם?

השלישי – מה ענין אומרו: "מזבחי מתים"? והיה לו לומר כאילו אכלו קיא וצואה, כי זהו מה שנזכר בכתוב לא "זבחי מתים"?

הרביעי – באומרו: "אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'זה השולחן'" וגו'. והנה הפסוק הזה הוא ביחזקאל והוא ידבר על המזבח ולא ידבר על שולחן האדם שאמרו עליו דברי תורה? ולא ייוחס הפסוק הוא לשלושה יותר מלשנים או לאחד כל שכן שכבר נאמר שאחד שעוסק בתורה הנה שכרו אתו.

אבל אמתת זה כולו הוא כפי מה שאומר. הנה רבי שמעון דבר בחטא המעשה להוכיח, שהתורה היא מרחקת האדם מן העבירות בדברים המעשיים יותר מדבר אחר. ולכן עשה נושא דרושו המאכל כאילו אם נבקש מכל המעשים היותר מרוחק מהחטא, הוא אם יאכל אדם מאשר לו מאותם הדברים שלא אסרה התורה, כי בזה לא יחטא נגד אדם, ואף על פי כן אם ישבו שלושה אנשים בשולחן ולא אמרו עליו דברי תורה, הרי הוא כאילו אוכלים 'מזבחי מתים', שהוא עבודה זרה או שמאכלם זבחי מתים שאין להם נפש. אבל בהיותם עוסקים בתורה, הנה העסק ההוא יעשה פעולתם כל כך שלימה "כאלו אכלו משולחנו של מקום". זה ממה שיוכיח, שהתורה תעשה מעשים רצויים ותרחיקם מהגנות והעדרה סיבה לכל הרעות. והנה הראיות שהביא רבי שמעון לדעתו אם להוכיח שאוכלים 'זבחי מתים' היא בספר ישעיהו (כח, ה), והתחלת הפרשה "ביום ההוא יהיה יי' צבאות לעטרת צבי" וגו' עד "את מי יורה דעה" (ישעיה כח, ט).

ופירוש הכתובים אצלי, שכלל האנשים יתחלק לג' חלקים ביישובם המדיני: חלק – אנשי מלאכה. וממנו עובדי אדמה, ורועה צאן, ובעלי אומניות והסוחרים ויורדי הים באניות, שכולם ענינם המלאכה. וחלק – אנשי החכמה. וממנו החכמים שופטים ושוטרים כהנים ולווים משוררים ויתר בני אדם שענינם ואומנותם הידיעה. וחלק – אנשי הגבורה והמלחמה. והשלוש האלה קראו חכמי המדות בלשונם : 'לאבראדוריש אורודוריש דיפינשוריש', ועליהם אמר הנביא (ישעיה כח, ה), שבזמן הגאולה – "יהיה יי' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה", בכלל אם לבעלי מלאכה והעבודה אמר (שם יא, טז): "לשאר עמו", כי בעלי המלאכה והעבודה הם הנקראים ביחוד עם. ועל החלק השני אמר (שם כח, ו): "ולרוח משפט ליושב על המשפט" רוצה לומר, שיהיה יי' צבאות "לעטרת צבי" לחכמים בעלי המשפט. וכנגד החלק הג' אמר (שם שם, ו): "ולגבורה משיבי מלחמה שערה", רוצה לומר, שיהיה השם "לעטרת צבי" לאנשי הגבורה והמלחמה, שעתה מפני קללתם הם שבים מהמלחמה בורחים אל שער העיר, ואז בזמן הגאולה יהיה השם "לעטרת צבי" לכל חלקי האנשים האלה. ואמרו (שם שם, ז): אחר זה "וגם אלה ביין שגו", הוא כנגד ג' חלקי האנשים הנזכרים, שעתה הם שכורים נרדפים אחרי התאוות "ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא". רוצה לומר נביאי שקר שגו בשכר כאילו הם נבלעים ונשחתים מן היין כמתים. וביאר גודל שגיאתם וערבובם בסיבת היין שאומרו (שם): "תעו מן השכר שגו ברואה 2 בכתוב: "בראה". פקו פליליה". רוצה לומר, ואמנם מה שאמרתי שתעו מן השכר, הנה טעותם היה בב' דברים: האחד – בדברים המוחשים, שבסיבת היין טעו במה שיראו בחוש הרואה. כי מפני היין והשכר היו עולים לראשם אדים מן האצטומכא 3 קיבה. , שבעבורם היו מעורבבים בראות. והטעות הב' – היה בדברים המושכלים, שמפאת השכר היה יוצא מפיהם משפט מעוקל והוא אומרו: "פקו פליליה". והמשיך לזה "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" להגיד, שלרוב שכרותם ושטיפתם במאכל ומשתה – היה כל שולחנם מהאנשים האלה עמים חכמים וגבורים מלא "קיא צואה בלי מקום". רוצה לומר, שהיו מתמלאים כל כך מהמאכל והמשתה שלא יוכלו להתנועע מהשולחן ושם יעשו צרכיהם מדרך הפה, שהוא הקיא ומדרך המטה שהיא הצואה מבלי, שיפרדו למקום נפרד לעשות צורכיהם כמו שציותה תורה, והוא אומרו: "בלי מקום", או יהיה פירושו כי לרבוי המאכל והמשתה יצטרכו להקיא ולהשתין ולצאת, לפי שאין בגופותיהן ואצטומכתן מקום להכנס שמה כל כך מחוץ. ולכן בסיבת רוב ההכנסה מהמאכל והמשתה יצא מיד שם בהיותם על השולחן, מה שלא יוכלו לסובלו. וזה שאמר: "בלי מקום", רוצה לומר – בלי היות מקום בגופם, שיוכל לשאת כל מה שיאכלו. ולפי שהיה כל זה להעדר דרכי התורה והתעסקותה סמך לומר (שם כח, ט): "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה".

הנה אם כן, קרא זה "זבחי מתים" להיותם כאנשים מתים, שאין להם שכל ואור עיניהם גם הם אין אתם ו"פקו פליליה". ומצא התנא סמך למספר הג' מאותם שלושת חלקי האנשים, שנזכרו בכתוב וראה, שהיה הענין לביטול דברי תורה מפאת סמיכות פסוק (שם) "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה".

והרמב"ם פירש: 'בלי מקום' – בלי הזכרת השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ושהפסוק של מעלה מורה שמדבר בענין אכילה ושתייה. וכן פירשו רשי ז"ל.

ובסותר אמר: "אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני יי'". והפסוק הוא ביחזקאל בבנינה. אמר: "המזבח עץ שלש 4 בכתוב: "שלוש". אמות גבה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו 5 בכתוב: "וקירתיו". עץ וידבר אלי זה השולחן 6 בכתוב: "השלחן". אשר לפני יי'". ובסוף חגיגה (דף כז, ע"א) אמרו: פתח במזבח וסיים בשולחן מה מזבח מכפר בזמן שבית המקדש קיים כך עכשיו שולחנו של אדם מכפר. וענינו, שהמזבח היה צורה ומשל לשולחן האדם, או השולחן היה דוגמת המזבח. כי הנה בדברי הנביאים יקרא המזבח שולחן וכמו שאמר מלאכי (א, ז) "שולחן 7 בכתוב: "שלחן". יי' נבזה הוא" ויחזקאל אמר (מד, טו): "והכהנים הלוים בני צדוק" וגו'; "המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם" וגו'; "המה יבואו 8 בכתוב: "יבאו". אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני 9 בכתוב: "שלחני" לשרתני" וגו'. הרי שקרא המזבח שולחן גבוה. ורשי פירש, שהשלושה אמות שנזכרו במזבח פירוש 'אמות' – אם למקרא; אם לנביאים; אם לכתובים. וה"ר מתתיה פירש מקרא משנה תלמוד.

ויותר נכון לדרוש, שאמר: "המזבח עץ" – רמז לשולחן האדם, שהוא עץ חיים למחזיקים בו 10 לפי משלי ג, יח. . שלוש אמות גובה – רמז לשולחן האדם, שיהיה גבוה כשיזכרו עליה תורה נביאים וכתובים. "וארכו שתים" – רמז לשולחן האדם, שידברו עליה תורה שבכתב ותורה שבעל פה ומקצעותיו לו. "וארכו וקירותיו עץ" – רמז לגדרים ולסייגות שכל זה עץ מעצם התורה שהיא עץ חיים 11 לפי משלי ג, יח. . וכאשר יהיה השולחן נושא ידבר עליו מהדברים האלה לא יהיה שולחן אנושי, כי אם אלהי, וכאילו הקרואים אשר בסעודה אוכלים משולחנו של מקום והשולחן הזה יכפר כמזבח, והוא אומרו: "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני יי'". ואם נפרש 'בלי מקום' שהוא כינוי לשם יתברך, יהיה פירוש המאמר שאחרי שביאר שהשולחן שלא אמרו עליו דברי תורה אינו שולחנו של מקום באומרו: "בלי מקום" – הוליד משם הפכו והוא, שהאוכלים על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה – "כאילו אכלו משולחנו של מקום". וביאר שכבר מצינו שולחן מיוחס לשם באומרו: "זה השולחן אשר לפני יי'", כי לא הביא הכתוב הזה להכריע הדרוש אשר היה בו כי אם לבאר, שכבר יוחס בכתוב השולחן לשם יתברך.

הנה בזה ביאר רבי שמעון שגם בדבר היותר משולל מהחטא, שהוא בהיות האדם אוכל משלו מבלי אסור תפול בו העבירה אם לא תמצא שמה תורה.

ואמנם למה הגביל רבי שמעון מספר הג' האוכלים על שולחן אחד? ולא אמר ומנין שאפילו שנים? ומנין שאפילו אחד? לפי שהיה דעתו שדברי תורה הצריכין וההכרחין על השולחן הוא ברכת זימון, אשר בו מהתורה מהנביאים מהכתובים ומדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שאין זימון כי אם בשלשה הוצרך לומר: "שלושה שאכלו" וגו'. אמנם כשאוכלים שנים או אחד עם היות שיברכו אין שכינה שרויה ביניהם, ולא יאמר כאילו "אכלו משולחנו שלמקום", אבל הקב"ה קובע להם שכר כמאמר רבי חנניה בן תרדיון.

ואיפשר גם כן לומר על דרך אסמכתא, שעשה ראיה ממה שאמר הכתוב "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני יי'" , שאמר הקב"ה: "וידבר אלי" – באשר האוכלים על השולחן ידברו אלי ויזכרו את שמי ויתפללו אלי, אז בלי ספק – "זה השולחן אשר לפני יי'". ולכן ציותה תורה (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך".