נחלת אבות על אבות ג:יא

לפי שרבי דוסא בן הורכינס זכר ארבעה דברים שמוציאין את האדם מן העולם, שכולם סובבים על ביטול תורה, ראה מסדר המשניות להביא אחריו מאמר רבי אלעזר המודעי, כדי לבאר ממנו דברים אחרים שמוציאין האדם מהעולם הזה – "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים".

וזכר בזה חמישה דברים שיש בכולם בתורה לשון ברית, להורות על קיום שיש בהם בין השם יתברך ובינינו:

האחד – "המחלל הקדשים". וענינו, שהקרבנות שהם קדשים לפני השם, מי שיחלל אותם יפר בריתו. ועל זה נאמר בפרשת ויקרא (ב, יג): "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל... קרבנך". ובפרשת קרח (במדבר יח, יט): "כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל... נתתי לך" ברית עולם – "ברית מלח". וקרא 'מלח', שבטבעו לקיים הבשר שלא יסריח, ולהפסיד השדה שלא יזרע ולא יצמיח. ואל זה רמז הרמב"ן בפרשת ויקרא. ובפרק מרובה (בבא קמא פב, ע"ב) אמרו במחלוקתם הורקנוס ואריסטובלוס: "אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרין בידכם". וכבר מצינו שהקרבנות היו ממשיכות השפע הנבואיי, שהרי כתיב בנח (בראשית ח, כ-כא): "ויבן נח מזבח...ויעל עולות 1 בכתוב: "עלות". במזבח וירח יי' את ריח הניחוח 2 בכתוב: "נחח". ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל" וגו'. ובאברהם כתיב (בראשית יב, ז): ויבן מזבח ליי' הנראה אליו. ומצינו בבלעם 3 עיין במדבר כג. , שהעלה עולות להוריד עליו נבואה. ובשמואל (שמואל א' ז, ט): "ויקח שמואל טלה חלב... ויעלהו עולה... ויענהו יי'". וכמה מהראיות על תועלת הקרבנות והקדשים. אבל אם לא יתנהג בם כהוגן ויעשה חולין מהקדשים ימשך מההזק מה שלא ישוער. אמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק מקום שנהגו (פסחים נז, ע"א): צווחה העזרה צאו מכאן בני עלי שטמאו את היכל יי'. ועוד צווחה העזרה יצא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו, ומחלל קדשי שמים דכריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ונענש שנדון במלכות וכרתו שתי ידיו. וכל שכן אם אינו זהיר בטהרתו, שיענש בחללו הקדשים, ובהנאתו מהם בענין בלתי ראוי או מקריב שלא כהוגן. ובכלל "מחלל את הקדשים" – המבזה ספרי קדש וכלי בית הכנסת, והתלמיד חכם ודומה לזה.

והשני – "המבזה את המועדות". כי הנה בשבת שהוא תחילת מועדי יי' כתיב (שמות לא, טז): "לעשות את השבת לדורותם 4 בכתוב: "לדרתם". ברית עולם", ושאר המועדים נכללים בבריתו. וכן פירש רש"י שם 'כל המחלל את המועדות' – כאילו מחלל את השבת. ובפרק כל כתבי (שבת קיט, ע"ב): "אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר (יחזקאל כב, כו): 'ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם'". ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיח, ע"א): אמר רב ששת אמר רבי אלעזר בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה שנאמר (שמות לד, יז): "אלהי מסכה לא תעשה" וכתיב בתריה (שם שם, יח): "את חג המצות תשמור" וכולי, כלומר שמכחיש החידוש והנסים. ומכלל המבזה את המועדים מי שאינו מכבד אותם, באומרו שלא נקבעו הימים ההם בתורה, אלא שהנשיא ובית דין הגדול קבעו אותם לפי דעתם. והנה הקב"ה ציוונו לנהוג בהם קודש על פי קביעותיהם, שנאמר (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי יי' מקראי קדש" – משתקראו אתם אותם מועדי יי' הם מועדי. ובפרק שני דביצה (דף טו, ע"ב), אמרו חכמינו זכרונם לברכה שרבי אליעזר היה דורש כל יום המועד ומחרף ומגדף כל מי שהיה יוצא מדרשתו ונפסקה הלכה כרבי יהושע, שאמר כתוב אחד אומר (דברים טז, ח): "עצרת ליי'" וכתיב (במדבר כט, לה): "עצרת תהיה לכם" הא כיצד חלקהו חציו לבית המדרש חציו לאכילה ושתייה. ונכלל גם כן ב'מבזה את המועדים' העושין מלאכה בחול המועד אם לא אותם המלאכות שקבלו חכמי האמת, שמותר לעשותם וכפי האופן שהתירוהו כדאיתא במסכת משקין 5 מסכת מועד קטן ויש הקוראים מסכת משקין. . ולכן השטיפות במאכל ומשתה במועדי יי' ומשחקים בקוביא בחול המועד, שמתוך כך באים לקנטור ומריבה ולכפירה וקללת השם, הפך מה שציותה תורה (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך", שעיקר השמחה היא בתורה והם מתרחקים ממנה עליהם נאמר (במדבר טו, לא): "כי דבר יי' בזה".

והג' – "המפר בריתו של אברהם אבינו". והיא מצות המילה שנקראה 'ברית'. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בפ"ד 6 נמצא בפרק שלישי "ארבע נדרים". נדרים (דף לא, ע"ב): שנכרתו עליה י"ג כריתות. ובבראשית רבה (פרשה כא) אמרו: "ואת להט החרב המתהפכת" על שם – "ולהט אותם היום הבא" (מלאכי ג, יט), שמתהפכת על האדם מראשו ועד רגליו ומרגליו ועד ראשו. אמר אדם מי מציל מאש לוהטת זו היא גיהנם. רבי הונא בשם רבא חרב מילה דכתיב (יהושע ה, ב): "עשה לך חרבות צורים". ובפרק ד' נדרים (דף לב, ע"א) אמרו חכמינו זכרונם לברכה כל זכיות שעשה משה לא עמדו לו בשעה שנתרשל מהמילה שנאמר (שמות ד, כד): "ויהי בדרך במלון". ובכלל זה המושך בערלתו כי הוא מפר בריתו של אברהם, ובכלל כל שאינו מקדש עצמו במותר לו ואינו מתרחק מן המותרות.

והד' – "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה". פירש הר"ם בשם הירושלמי ממסכת פאה, העובד עבודה זרה בפרהסיא. ובפרק חלק (סנהדרין צט, ע"ב): זה הדורש ברבים בהגדות של דופי, כלומר שמלעיב על סיפורי התורה ועל האגדות ועל המדרשות. וכבר נקראת התורה ברית – "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה); "אלה דברי הברית" (דברים כח, סט); "לעברך בברית" (שם כט, יא). ולי נראה שהכונה הראשונה שכיון באומרו: "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה", הוא כנגד כתות צדוק וביתוס וגם הנקראים היום קראים, שמפרשים פשוטי התורה כפי דימיונם, ולא על דרך הפירוש המקובל שהיא ההלכה.

והה' – "המלבין פני חבירו ברבים". כלומר שמכלימין האדם בפרהסיא. ולפי שעם ההכלמה תתבטל ותסור אדמימות הפנים ויתלבנו אמר לשון 'מלבין' ולשון התלמוד (בבא מציעא נח, ע"ב): "דאזיל סומקא ואתי חיורא", וגם זה בכלל ברית התורה, לפי שהתורה לא נתנה, אלא לרבים שיוכלו לעזור זה את זה. וכמו שאמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד, ע"א): "אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל" דקים להו שמספר זה מספיק לכל צרכי האדם ההכרחיים. ועוד שיסוד התורה שעליה תסוב הוא אומרו (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". וכמו שפירש הלל (שבת לא, ע"א): "דעלך סאני לחברך לא תעבד". ועל כן אמרו בפרק הזהב (ברכות מג, ע"ב): ד"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן? – מתמר". וכתב ה"ר יונה זכרונו לברכה, ששלושה אבות הן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ושתולדותיהן כיוצא בהן. תולדות עבודה זרה – אשרה ומשמשיה; תולדות גילוי עריות – מסתכל בערווה; תולדות שפיכות דמים – מלבין פני חבירו ברבים, והכונה היא שהבזיון דבק בנפש. והאדם אשר נשמה באפו יבחר מוות מהחיים הבזויים וחרפות וגידופים, ושיפרסמו עליו שעשה דבר שלא כהוגן. ולזה אמרה תורה (ויקרא יט, יז): "הוכיח 7 בכתוב: "הוכח". תוכיח את עמיתך", כלומר בינך לבינו. ומוכח בפרק יש בערכין (ערכין טז, ע"א) שענין התוכחה של ילבין פניו, שלא ילבין פניו, ואין ספק שבכלל זה, שלא יתכבד בקלון חברו, ולא ישמח בהשפלתו, ולא יספר בגנותו.

ואמר התנא: ש"אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים", שהם השלימות שזכר רבי חנניא בן דוסא – לא יהיה לאדם אשר יעשה מחמשת הפעולות המגונות האלה חלק לעולם הבא, והיא מידה כנגד מידה. הוא חלל קדשי המקדש – לא יבוא אל מקדשי אל שהם עולם הבא. הוא מבזה המועדים והשבת – לא יזכה לעולם שכולו שבת, ולא ינוח במנוחתו. הוא הפר 'בריתו של אברהם' אבינו שציוה בו יתברך להציל זרע קדש משחת 8 לפי ברכת ברית המילה. . וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 9 ראה גם, בראשית רבה פרק מח'. (עירובין יט, ע"א): שאברהם אבינו עומד על פתח של גהינם לשמור שלא יכנסו שם בעלי בריתו, לכן הוא ינצל מזה. הוא גילה פנים בתורה שלא כהלכה ולא חס לדברי הנביאים ולחכמי התורה, שהעתיקו קבלתה לא יזכה להתחבר עמהם בארץ החיים. הוא הלבין פני חבירו ברבים ופרסם עוונותיו גם השם ילבין פניו, ולא ימחול לו עוונותיו, כדי שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ואמרו: "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים", ענינו שאפילו ייסורין ומיתה לא יועילו לו, ובמסכת פאה 10 מצאנו בירושלמי א, ע"א. מפרש על זה דווקא שלא עשה תשובה, אבל אם עשאה אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

וזהו המחוור שראיתי בכל דברי המפרשים בפירוש המשנה הזאת, ועדיהם אתבונן. ואין אחד מהם מתעורר על הספיקות אשר יתחייבו במאמר הזה, ולא על תשובתם? וזה, כי בריש פרק חלק אמרו (סנהדרין צ, ע"א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס, כא) 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, והאפיקורוס 11 בנוסח אצלינו: "ואפיקורוס". . רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצוניים והלוחש על המכה ואומר (שמות טו, כו): 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי' רופאך'. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו".

ומזה יתחייבו על משנתנו שלושה ספקות:

האחד – שמאמר שאמרו שם באותה משנה – "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ, ע"א) וזכרו אותם השישה. מבואר הוא שבכל שאר העוונות לא נוכל לומר, שבעבורם אין להם חלק לעולם הבא כיוון, שאותם שזכר שמה הם דוקא 'אין להם חלק לעולם הבא'. ויקשה אם כן לרבי אליעזר המודעי איך אמר: ש"מחלל את הקדשים ומבזה את המועדות", ושאר הדברים – אין להם חלק לעולם הבא, כי הנה אחת מאלו לא נזכרו שם?

והשני – מה ראה להגביל 12 רבי אלעזר המודעי. חמישה אלה העוונות מזולתם. ומה שאמר הרב מתתיה זכרונו לברכה שנזכרו אלו בעבור שכתוב בהם ברית, הנה במועדות לא נזכר ברית עם היות שנזכר בשבת, וגם התורה לא נקראת ברית אבל נכרת ברית עליה, והראיות שהביא בעל ברית התורה יעידו בדבר. ויקשה למה לא זכר גם כן ענין תחיית המתים, ותורה מן השמים, ואפיקורוס שנזכרו שמה 13 בסנהדרין צ, ע"א. שהם העיקריים והיותר גדולים כפי איכותם?

והג' – מה ראה להזכיר בכלל אלה "המלבין פני חבירו ברבים", וזו היא במה שבין אדם לחבירו. וכמו שלא זכר הרוצח, והגנב, והנואף שהם יותר חמורים בהיזקם להיותם דברים שבין אדם לחבירו, ככה לא היה ראוי שיזכור "המלבין פני חבירו ברבים" שהוא למטה מהם. והנה בהלבנת פנים לא נזכר ברית, אלא בכללות התורה שכל המצוות שוות בזה. ואתה תראה ששם בפרק חלק (סנהדרין צט, ע"א), הביאו המאמר הזה מרבי אליעזר המודעי בשמו, ולא נזכר 14 בנוסח אצלנו נזכר. בו 'מלבין פני חבירו חבירו'. אמרו על אותה פיסקא 'אין תורה מן השמים' אמר רבי אלעזר המודעי: "המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תשובה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא".

ומה שנראה לי בזה הוא שכל הדברים שזכר רבי אלעזר המודעי הם בכלל – "אין תורה מן השמים". כי אין אדם מחלל את הקדשים ואומר, שהקרבנות הם חולין ואין בהם קדושה, או מבזה את המועדים ומפר בריתו של אברהם, אלא אם כן נכנסה בו רוח מינות, שחשב בלבו ש"אין תורה מן השמים", ולכן אין קדושה בקרבנות, ולא במועדי היי', ולא בברית מילה, לפי שלא ציוה השם בהם. וזהו הכחשת האלהות בתורה שבכתב. אמנם ה"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", הוא המאמין בתורה שבכתב ואינו מאמין בתורה שבעל פה המקובלת. הנה אם כן ארבעת אלה הם כולם בכלל – "אין תורה מן השמים" שבא במשנה. והראיה המורה על זה ששם בפרק חלק הביאו המאמר הזה מרבי אלעזר המודעי בפיסקא, האומר "אין תורה מן השמים" לפי שכולם נכללים בה. אם השלושה הראשונים – מהקרבנות והמועדות. וברית מילה כנגד – תורה שבכתב ובהם יוכללו המצוות כולם שבין האדם למקום. והד' הוא 'המגלה פנים' הוא כנגד – תורה שבעל פה. ולכן אמר על כולם ש"אין להם חלק לעולם הבא", לפי שיוכללו באומר: "אין תורה מן השמים". ולכן לא נזכר שם המלבין פני חבירו ברבים, לפי שלא ראו שם בגמרא להביא ממשנתנו זאת כי אם מה שיוחד ל"אין תורה מן השמים".

האמנם הה' שזכר "המלבין פני חבירו ברבים" לא זכר אותו רבי אלעזר כי אם לתת רמז וסימן בדבר להגיד, שהמלבין פני חבירו ברבים הוא מנת אפיקורוס, וכבר נאמר באותה משנה, שהאפיקורוס – אין לו חלק לעולם הבא.

ופירש הרמב"ם שהיא מלה ארמית. ענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה ולומדיה, ושלכן נקרא בזה השם אפיקורוס מי שמבזה את החכמים או אי זה תלמיד שיהיה או רבו. ולפי שהיה המלבין מכלל אפיקורוס, לכן לא הביאו הגמרא עם שאר הדברים שזכר רבי אלעזר, לפי שאותם היו מסוג האומרים: "אין תורה מן השמים". והמלבין אינו מאותו סוג כי אם מסוג האפיקורוס. אבל זכר הגמרא אחרי כן המלבין פני חבירו ברבים, והקורא לחבירו בכינוי, והמתכבד בקלון חבירו וכתב הרמב"ם שמה זכרונו לברכה, לפי שלא יעשה מעשה מאלה, ואף על פי, שהן עבירות קלות כפי מחשבת החושב, אלא בן נפש גרועה שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא. עד כאן.

ואתה רואה כמה מהחולשה בטעם הזה, כי מה הגרעון אשר מצאו מפאת הדברים האלה שלא ימצא כמותו בעוונות אחרות שלא שכר? אבל הכונה האמתית היא, שהעושה זה 15 מלבין פני חבירו ברבים. הוא כופר בשכר ועונש והוא אפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא. ולכן הביא רבי אלעזר המודעי במה שבין אדם לחבירו בעוון הזה, שהוא קטון מהם, שבהיותו מזאת הסיבה אפיקורוסית – לא יהיה לו חלק לעולם הבא והוא הדין לשאר, שבערך האפיקורסות כולם שווים כקטון כגדול וחדא מניהו נקט. ולכן הביאו בכלל שאר המיניות, כדי לבאר מזה שגם זה ענינו המינות והאפיקורסות, ולכן נכלל במספרם.

הנה התבאר מזה שכל הדברים האלה שזכר במשנתנו רבי אלעזר המודע כולם יוכללו באותה משנה של פרק חלק (סנהדרין צט, ע"א), אם לא שבאו שמה בכללות הסוגים ורבי אלעזר ביאר מיניהם. והותרו בזה השאלות.