נחלת אבות על אבות ג:א

ראוי לשאול במשנה הזאת שאלות מבוארות הספק:

השאלה הראשונה – למה הובאו מוסרי עקביא בן מהלל ודבריו בפרק הג' הזה, אחרי זכרון תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ודברי רבי ובנו רבן גמליאל, בהיותו קודם אליהם שנים רבות? כי הוא היה בדור שמעיה ואבטליון. והיה ראוי שיבא זכרונו ודבריו בפרק הראשון סמוך אליהם. ולמה אחרו עד כה פעמי מרכבותיו 1 לפי שופטים ה, כח. ואי האמת למי שלא יתן קשור וסמך למשניות כפי חומר הדברים, יהיה זה הספק עצום מאד.

השאלה השנית – באומרו: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה". ולמה לא הקפיד לבקש דברים אשר בעדם יבא לבקש המצוות כי אם על הרחקת העבירה בלבד? והנה השלימות הוא בקנין ולא בהעדר. ועם היות שיצטרך האדם לזכך נפשו ראשונה, הנה לא יספיק אליו אם לא יצרף לזה הקשוט, וכמאמר המשורר (תהילים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב". ולא יקשה בדברי עקביא שלא זכר כי אם "ואין אתה בא לידי עבירה"?

השאלה השלישית – באומרו: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". וזה שהאדם השלם כבר זכרו חכמי המדות, שראוי שלא ישים הבטתו במה שהוא בן מוות, כי אז לא יפעל פעולות המעלה וגודל הנפש, אבל יעשה כל הדברים כאילו אינו בן מוות. כי הנפש ראוי שתשים הבטתה בקנין החיים הנצחיים ושלימותה, לא במוות, ולא בעניני הגוף הנגוף. וכבר אמרו אנשים שלזה כיוונו בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש באומרם (תהילים מה, יא): "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך", שהיא עצה לנפש שתשכח עמה ובית אביה והם הכוחות החומריים, ותזכור עצמה שהיא רוח אלהים. ולכן יקשה על עקביא למה ציוה שיעיין האדם במותו והתחלתו, כי אדרבה בזכרו התחלותיו הפחותות, יתר עצמו לדברים הגרועים ויחשוב שהוא טבעי אליהם, שהרי חיוב לא היה פוטר נפשו מן הדין, אלא בטענות אלה עצמם. אמר (איוב יד, א-ג): "אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז 2 בכתוב: "רגז". . כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד. אף על זה פקחת עיניך 3 בכתוב: "עינך". ואותי 4 בכתוב: "ואתי". תביא במשפט עמך". כי באומרו: "אדם ילוד אשה" הוא עצמו – "מאין באתה מטיפה סרוחה". ובאמרו: "כציץ יצא וימל" הוא מה שאמר: "ולאן אתה הולך". כלומר שבמעט מן הזמן יעתק ממקומו וילך אל מקום "רמה ותולעה" אשר נסעו אבותיו. והדברים האלה עשה התנצלות וסיבה לחטאתיו ואיך עשאם עקביא סיבה לסור מן העבירה?

השאלה הרביעית – כי מה הטענה להרחיק האדם מן הגאווה כשיסתכל ביאתו 'מטפה סרוחה' כיון, שכל בני אדם באים 'מטפה סרוחה' גם כן? ולמה לא יתגאה אחד מהם על האחרים בהכירו לעצמו יתר שאת ומעלה בחכמה וגבורה ועושר על כל בני גילו, עם היות שאב אחד לכולם ומקרה אחד להם? גם כי אם בא להרחיקו מהעבירה והגאווה, היה די לו בשיזכור לאן הולך, כי עם זכרון יום המוות יוסרו ממנו הגאוות והעבירות כולם וכמאמר הפייטן 5 "ה' נגדך כל תאותי "לרבי יהודה הלוי, פיוט הנאמר בשחרית של יום הכפורים. : "ואיכה מעלה רמה אבקש, ומחר תהיה רמה אחותי".

השאלה החמשית – כי למה הזהיר עקביא בשלושה הדברים האלה בהיות די בשלישי מהם? כי בהיות האדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה, לא יבא לידי עבירה לא בחטא הגאוה, ולא בחטא התאוה ושאר העבירות, כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו ויסור מהעבירות מאי זה מין שיהיה וירא האלהים יצא את כולם 6 לפי קהלת ז, יח. . ומפני זה רבי בתחלת הפרק השני באומרו: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", לא זכר מאין בא ולאן ילך אבל נסתפק באומרו: "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", ששלושתם נכללים בענין החשבון. ולמה אם כן עקביא הפליג בדברים אחרים כל שכן שבמסכת כלה 7 כלה רבתי פרק ו הלכה א. , נזכרו ארבעה – בן עזאי אומר: "כל הנותן ד' דברים נגד עיניו שוב אינו חוטא: מאין בא – מליחה סרוחה, ממקום שאין העין יכולה לראות. ולאן הולך – למקום חושך ואפלה. ומה עתיד להיות – עפר רמה ותולעה. ומי הוא דיינו – מלך מלכי המלכים הקב"ה". הנה אם כן, בן עזאי עשה ההסתכלות בד' דברים ועקביא בג' ורבי באחד, שכל הג' שזכר נכללים בענין החשבון שהוא אחד.

השאלה הששית – כי הנה דברי עקביא בן מהללאל נראין סותרין זה לזה, כי אם הוא הולך – "למקום עפר רמה ותולעה" – איך יצייר שהוא יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים? והנה ידע שאין שם מקום משפט. וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך 8 בכתוב: "הלך". שמה".

ואומר בהיתרם עם ביאור המשנה:

הכונה הכוללת בפרק הג' הזה היא, לבקש דרכים ואופנים להרחיק את האדם מחטוא. כי בהיות האחד סובב על ביאור הג' דברים שזכר שמעון הצדיק, שהם: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" אשר המה כוללים הזכוך והקשוט, עשה ולא תעשה סור מרע ועשה טוב 9 לפי תהילים לד, טו; תהילים לז, כז. , לכן באו שאר פרקי המסכתא הזאת כולם סובבים על הקוטבים ההם.

ובפרק השני חקרנו ודרשנו בעשה טוב. רוצה לומר, מה הם הדברים אשר יעשה האדם לקנין שלימותו, האם היא התורה בלבד? או שיצטרף עמה דבר מההתפלספות והחקירה. ובאו עליו שני דעות 10 דעת רבי ובנו – ר"ג . כמו שזכרתי וסיוע מאמרי הקדמונים על כל אחד מהם.

ובפרק הג' הזה רצה מסדר המשנה לבאר ענין 'סור מרע', שהוא החלק האחר מקנין השלימות ועל זה יסוב הפרק כולו כמו שאבאר:

והנה עשה התחלתו מדעת עקביא בן מהללאל שהיה מהדור החמישי עם שמעיה ואבטליון. וכבר אמרו עליו במסכת עדיות (משנה פרק ה, ו): לא ננעלה עזרה על "אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל". ולפי שהיה שלימותו גדול ביראת חטא, לכן היתה אזהרתו ועצתו לתת דרכים להתרחק מן העבירה. ומפני זה נזכרו מאמריו בפרק הזה עם היותו מן החכמים הקדומים, לפי שהיו מתיחסים לחומר הדרוש המיוחס בזה הפרק, שהוא ההתרחק מן העבירה וסור מרע. ולכן אמר: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", כי היה ההסתכלות הזה כולו להכניע היצר, ולבטל הדמיונות הרעות המביאות האדם לחטוא.

וכיון בתועלת ההסתכלות הזה כוונות ישרות:

האחת – שיחשוב האדם בשפלות ערכו ומדרגתו ובמעלת ורוממות הקדוש ברוך הוא. ולזה אמר: "דע מאין באתה מטפה סרוחה", שהוא כנגד התחלתו בעבר, "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה", שהיא בחינת העתיד. ורשם אם כן בזה העבר והעתיד, לפי שההווה אין לו מציאות שלם ותמיד האדם ופחיתותו. וזכר כנגד זה מעלת הקב"ה שיתן דין וחשבון לפניו מכל מעשיו ועניניו אשר עשה, ומכל מאמריו ודברי פיו וכל מחשבותיו ודמיוניו שעלו על לבו ומוחו. ואיך אם כן לא יתבייש מהתפרסמות חסרונותיו ופחיתיותיו לפני הכבוד העליון, שאין שם חומר ולא גרעון ולא חסרון כלל. והנה כינה הקדוש ברוך הוא בשם מלך מלכי המלכים, לפי שהגרמיים השמימיים הם מלכי האדמה מנהיגים אותה ומשפיעים בהם, ומלכי המלכים הם השכלים הנבדלים 11 מלאכים. המניעים את הגרמים השמימיים, והקדוש ברוך הוא שהוא סיבת הסיבות ומשפיע על השכלים הנבדלים הוא – מלך מלכי המלכים. ואיך לא ילבש האדם רתת ומורא לתת דין וחשבון לפניו אשר יתפרסמו שמה כל עונותיו וחסרוניו ופחיתיות עבירותיו. ואין ספק, שרבינו הקדוש במאמריו כיון גם כן הכונה הזאת באומרו: "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת" וכו'. רוצה לומר, שיעיין בשפל מדרגתו שהיא בתכלית השפלות ובמדרגה העליונה מהקב"ה שהיא תכלית המעלה והשלימות. ולשני הקצוות האלה אמר: "מה למעלה ממך". והיתה הידיעה אשר ידע, שבמדרגה העליונה ההיא הבלתי בעלת תכלית אשר בקצה העליון, על שפלותו ימצא במדרגה העליונה ההיא אשר בקצה המנגד לשפלותו "עין רואה ואוזן שומעת" וכו'. הנה באומרו: "דע מה למעלה ממך", היא הקדמה מונחת ממה שאמר עקביא בן מהללאל מרוממות ומעלת השם יתברך ושפלות האדם, ועליה חידש רבי שבאותה מעלה עם כל רוממותה יש שם "עין רואה ואוזן שומעת" וכו', בדברים השפלים על דרך כי רם יי' ושפל יראה 12 לפי תהילים קלח, ו. .

ואמנם בן עזאי במסכת כלה 13 כלה רבתי פרק ו הלכה א. זכר ארבעה דברים, כדי להבהיל ולהרעיד לבות בני אדם: האחד -"מאין בא מליחה סרוחה", והוסיף ביאור על זה באומרו שאין העין יכולה לראות. והוא כדברי עקביא "מאין באתה מטפה סרוחה", ירמוז לשכבת זרע האדם והאשה או לדם וסתה שהוא דם רעוע סרוח וממנו חומר העובר. והשני – ולאן אתה הולך "למקום חשך ואפלה" והוא רומז לקבר. והג' – שהוא עתיד להיות עפר רמה ותולעה שישוב גוף האדם מלאכה נמבזה ונמס, ומבשרו יתילדו רמה ותולעה. אבל שתי אלה, רוצה לומר – מקום חושך ואפלה ורמה ותולעה, כללם עקביא בן מהללאל באומרו: "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה". הנה אם כן, בכלל דברי עקביא בן מהללאל דברי בן עזאי, כי הרביעי הוא שדיינו מלך מלכי המלכים הקב"ה כדברי עקביא.

והנה נזכרו שם במסכת כלה אחר זה מאמרים אחרים: רבי שמעון אומר: ממקום טנופת בא ממקום טומאה – והולך לטמא אחרים. בא מליחה סרוחה – והולך למקום עפר רמה ותולעה, שנאמר (איוב כה, ו): "אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה". רבי אליעזר בן יעקב אומר: אנוש רמה בחייו אלו כינים ובן אדם תולעה במותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: נאה אדם זה ומשובח, אלא שמוציא ממעיו דבר שאין העין יכולה לראותו. משל למה הדבר דומה למלך שבנה פלטרין נאים והעביר נהר של בורסקי בתוכו, כך אדם זה שמוציא ממעיו דבר מגונה כך מתגאה לפני המקום אם היה מוציא בשמים ואפרסמון ושמן טוב על אחת כמה וכמה.

הנה בן עזאי ביאר שיסוד האדם מגונה ונמאס בטבעו. ורבי שמעון פירש שאין טומאתו לבד בהתחלתו לבד במה שעבר שבא ממקום הטנופת, ומקום הטומאה שהוא הקרי, אלא שגם בעתיד הולך לטמא אחרים כשימות. והיה אם כן בחייו מטמא בקרי ונדות וזיבה וטומאת לידה, ומצד היותו ליחה סרוחה דורכת תמיד אל העיפוש וההפסד להיות עפר רמה ותולעה. ורבי אליעזר חידש, כי גם בחייו ובימי טהרתו נמצא עמו ההפסד והעפוש שהם הכינים. ורבי שמעון חדש שלא לבד הכינים שהם דברים מתהווים בזמן מהזמנים ואינם תמידיים, אבל בכל יום תמיד איבריו הפנימיים נמשלים לנהר בורסיקי ולא יוכל לסובלו, והוכרח להוציאו תמיד, ואם כן כולו מעופש נתעב ונאלח.

הנה החכמים האלה כולם פירשו שפלות מדרגת האדם, ובכלל דברי עקביא בן מהללאל דבריהם שהוא כיון לגלות שפלות מדרגת האדם, ורוממות מעלת ומדרגת הקב"ה שיתן לפניו חשבונו. ועם ההסתכלות הזה לא יבא לידי עבירה, כי עם היות שראוי בפעל המעלה וגודל הנפש, שלא ישים האדם עיונו ומחשבתו במותו, כדי שלא יתרשל מהמעשים הגדולים הקיימים, הנה להתרחק מן העבירה יאות ויצטרך ההסתכלות הזה. כי בעיינו שפלות מדרגתו יכניע נפשו, ובחשבו מעלת הקב"ה דיינו יזהר מחטוא. והנה דוד עליו השלום חשב להתנצל מכשלון החטא באומרו (תהילים נא, ז): "הן בעון 14 בכתוב: "בעוון". חוללתי" ומחומר קורצתי 15 לפי איוב לג, ו. , כלומר ומה אעשה ושאור העיסה פתני ואפת. וכבר התבאר שהטענה הזאת אינה צודקת, לפי שנפש האדם מושלת בו והיא אשר תניעהו, ואליה ראוי שתיוחס האשמה בפעולות המגונות. וגם שיהיה מקום לדברי דוד שהחומר המושכת סיבה לפעולות המגונות ולעבירות, אין ספק שהתעוררותם הוא מכוח הנפש. ולכן בהסתכל האדם בדברי עקביא יכנע חומרו ויחלשו תאוותיו ולא יתפתה לחטוא במיני החטאים. זו היא הכונה הראשונה במאמר הזה.

וכונה שנית בו, שרמז השלם עקביא בן מהללאל שיש שלושה זמנים אשר בהם יקבל האדם עונשו ושכרו: הראשון – בעולם הזה ועליו אמר: "דע מאין באתה מטפה סרוחה". רצה לומר אתה בן אדם, דע לך והבן מאין באתה, לעולם הזה אשר בו אתה חי בגוף ונפש, שהוא מאותה 'טפה סרוחה'. וזה מורה שהחיים הגשמיים האלה הם מזוהמים בעצמם מוכנים לקבל כל עפוש וכל הפסד, כפי הכנת יסודם שהיא הטפה הסרוחה. והזמן הב' – הוא עולם הנשמות ועליו אמר: "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה". ורצה באומרו "לאן אתה הולך" כנגד – הנפש. ולמקום רמה ותולעה כנגד – הגוף. וידוע שהגוף לא יחוש כלל בקבר, כי כצדיק כרשע רמה תכסה עליהם 16 לפי איוב כא, כו. , אבל הנפש היא אשר תקבל השכר והעונש בעולם הנשמות. והזמן הג' – הוא בזמן תחיית המתים ויום הדין, ועליו אמר: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". כי כן אמר הנביא (ישעיה ב, יא): "ונשגב יי' צבאות 17 בכתוב: "לבדו". ביום ההוא". הנה אם כן כלל במאמר הזה שלושה הזמנים, אשר בהם יקבל האדם שכר ועונש העולם הזה הגשמי ועולם הנשמות מיד אחר המוות ועולם תחיית המתים ויום הדין.

והכונה השלישית שכיון השלם הזה, והיא יותר אמתית בדבריו בעיני היא, שהעבירות כולם יוכללו בשלושה סוגים, תחתיהם יעמודו כל מיני הפשעים ואישיהם. והם אשר זכרו חכמינו זכרונם לברכה "הקנאה והתאוה והכבוד":

אם סוג של כבוד – שיתגאה אדם במעלתו וכבודו יותר מדאי ויחרף ויגדף חבירו בגאה וגאון ודרך רע 18 לפי משלי ח, יג. , ועל זה אמר: שיסתכל מאין בא שהוא מטפה סרוחה. ובהסתכלו בתולדתו והתחלתו ואין ראוי שיתגאה, כי אף על פי ששאר בני אדם מחומר קורצו 19 לפי איוב לג, ו. , גם המה וכולם היו מטפה סרוחה, הנה בהיותם שווים ומתדמים בתולדותם, אין זה ראוי שיתגאו זה על זה. כמו שהחמורים והכבשים והעזים ושאר הבעלי חיים לא ישתררו ולא יתגאו זה על זה להיות תולדותם אחת. ואף על פי שיהיה באדם מהיותר שאת ומעלה על זולתו, למה יתגאה מפני זה. וכמו שאמרו במשלי החכמים תמה אני מי שעבר שני פעמים במעבר השתן איך יתגאה. הנה אם כן אף על פי שיהיה לו יתרון ומעלה על זולתו כאשר יסתכל בפחיתותו יהיה נבזה בעיניו נמאס ולא יתגאה.

וכנגד סוג התאווה והתענוגים הגשמיים מאכל ומשתה והמשגל ודומיהם, ציוה שיסתכל לאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה. וכמאמר הלל (לעיל פרק ב): "מרבה בשר מרבה רמה". ואם תענוגות בני אדם אצלו שדה ושדות מה יוסיף ומה יתן בתענוגיו.

וכנגד הקנאה והוא סוג העושר והממון וחמדת הקנינים, שיתבהל האדם עליהם לאסוף ולכנוס כדין ושלא כדין אמר: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". רוצה לומר, שלמה יתעמל לאסוף ולכנוס בגזל ועושק ואונאה, כיון שהוא עתיד לתת ממנו חשבון לפני רבון העולמים, ובפקוד חשבונו מרה תהיה באחרונה 20 לפי שמואל ב' ב, כו. . וכמאמר שלמה (קהלת יא, ט) : "שמח בחור בילדותך 21 בכתוב: "בילדותיך". ... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט".

הנך רואה שעקביא בן מהללאל כלל במאמריו אלה ג' הסוגים הכוללים לכל מיני עבירות. ולכן זכר ג' המה מפני ההתיחסות הזה אשר זכרתי ולא נסתפק עם זכרון החשבון. ואין סתירה ממה שאמר שהאדם הולך "למקום עפר רמה ותולעה" לענין החשבון, לפי שהרמה והתולעה ימשול בגוף עם יאכלהו. ואמנם החשבון עתידה הנפש לתת אותו לפני קונה, גם כפי הקבלה האמתית ביום התחייה שניהם עתידין ליתן את הדין.

ושלושת הדברים האלה שזכר עקביא בן מהללאל שורשים בתורת האלהית. כי היא הזהירה על הרחקת העבירות כולם. אם על גאה וגאון ודרך רע 22 לפי משלי ח, יג. , אפילו בחוק המלך שהוא גדול המעלה אמר (דברים יז, כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו". וגם בחוק הגר שהוא בשפל המדרגה מכל העם ציוה (שמות כג, ט): "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". ואמנם בענין התאוות רוב גופי תורה בנויים על זה איסורי המאכלות והעריות, ועל כולם אמר (ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם". ואם בסוג חמדת הממונות באה מצות (שמות כ, יג):'לא תגנוב; ולא תחמוד; לא תעשוק את רעך לא תגזול' (ויקרא יט, יג); "אל תונו איש את אחיו" (שם כה, יד), וזולתם. הנה התבאר עצת השלם עקביא, כדי שלא יבא אדם לידי עבירה ויסור מהרע.

ובמדרש פרשת זיבה 23 ויקרא רבה, מצורע יח. תנן עקביא בן מהללאל הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, שלושתן דרש רבי עקיבא מתוך תיבה אחת, וזכור את בורך בארץ בוראך בארץ זו ליחה סרוחה. בורך – זו רמה ותולעה. בוראך – זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחורותיך בימי טליותיך עד אשר לא יבואו (קהלת יב, א) וכו'.

וכבר ראיתי בדברי שלמה בספר משלי (כב, כט;כג א-ה) זכרון שלושת אלה בפרשה אחת באומרו: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב"; "כי תשב ללחום"; "ושמת סכין 24 בכתוב: "שכין". " וגו' ; "אל תתאו למטעמותיו"; ,אל תיגע להעשיר"; "התעיף עיניך" וגו'. כי הנה התחיל לגנות הכבודות וקורבת המלאכים. ואמר: "ראית איש מהיר במלאכתו" – זריז מאד שבעבור זה – "לפני מלכים יתיצב", וישים מגמתו להשגת הכבוד ולעבוד המלכים בארמנותיהם, יהי רצון מלפני השם שיזהר בעצמו, כי מעותד הוא לבא לידי ירידה, וזהו: "בל יתיצב לפני חשכים", כלומר שתכליתו יהיה חושך ואפלה, כי כן דרך רודף אחר השררה והולך אחרי עבודת המלכים, שימות באפס תקוה. אחר זה, דבר מהתענוגים הגופיים ועליהם אמר: "כי תשב ללחום את מושל" שהוא היצר הרע כשתשב להאכילו ולתת לגוף המזון הצריך לו, בין תבין את אשר לפניך שהוא זמן העתיד, כי לפניך הוא רמז למה שיהיה בסוף ימיו – רמה ותולעה, או יאמר אשר לפניך על הנפש, שיבין הצריך וההכרחי לשלימותה. ולכן אף על פי שהגוף יבקש תענוגים שונים ומותרות נמרצות תשים "סכין בלועך", כי בעל נפש שכלית אתה, שהנפש תמשול על החומר. וכדי להנהיג עצמך בהרחקת התאוות ראוי שלא תרבה המטעמים, כי ריבויים והתחלפותם יביא האדם לשטיפת התאוות, והוא אומרו: "אל תתאו למטעמותיו" וגו', שכנוי מטעמותיו שב אל המושל שזכר שזהו יצר הרע. אחרי זה ציוה על סוג החמדה לממונות באומרו: "אל תיגע להעשיר", כלומר שלא יהיה נבהל להון, לפי שזה יחדל מהבינה והחכמה, כי "לא כל המרבה סחורה מחכים" (לעיל פרק ב'), והוא אומרו: "מבינתך חדל", רוצה לומר תחדל מבינתך ומחכמתך בסיבת יגיעתך אחרי העושר, כל שכן שלא יתקיים "התעיף עיניך בו", ואיננו כי עשה לו כנפים. ואמר: "כנשר יעוף השמים" – לרמוז שבעונש האלהי השמימיי יאבד העושר ההוא בענין רע. הרי שלמה עליו השלום בפסוקים הזהיר יחד על שלושה הדברים שזכר עקביא בן מהללאל במאמרו מהכבוד והתענוגים והעושר. והותרו עם ביאור דבריו השאלות אשר העירותי עליהם כולם .