נחלת אבות על אבות ב:טו

(טו-טז) רבי טרפון היה חבר לרבי אלעזר בן ערך ולרבי יהושע, וכולם היו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. וראיתי לפרש מאמריו אלה בשני דרכים:

האחד – שהמאמרים האלה הובאו הנה ממסדר המשנה, כדי להכריח 1 אולי צ"ל: "להכריע". בין דעת רבי ורבן גמליאל בנו. כי לפי שהיה דעת רבי שלא יצטרך כל בן ישראל כי אם להשתדל בתורה ומצוות, מבלי שיצטרף לזה דבר מחכמת ההנהגה הפילוסופית. והיה דעת רבן גמליאל בנו ששני הדרכים טובים: 'תלמוד תורה עם דרך ארץ'. והביא מסדר המשניות מאמרי הלל ורבן יוחנן בן זכאי לסייע דעת רבי. ומאמרי חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי לסייע דעת רבן גמליאל כמו שפירשתי בדבריהם. לכן אחרי זכרון הדעות המסייעים להם הביא דעת רבי טרפון וענינו שעם היות ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הנה ימי האדם הם קצרים ומועטים ואין בהם פנאי ללמוד האדם התורה כולה, וכל שכן אם יטריד זמנו בשאר הידיעות והלמודים. ובפרט בהיות מלאכת התורה רבה וארוכה ורחבה מני ים 2 לפי איוב יא, ט. , וחכמת המדות רבה גם כן, ועצלת האדם, שאין ספק שלא יוכל ללמוד כל זה. וחבר לזה הקדמה שנית והיא, שבלימוד התורה יש שכר הרבה מה שאין כן בלמוד שאר חכמות. ויצא מכל זה שאין ראוי שיטריד האדם מיעוט ימיו, כי אם במה שיועיל לו ויקנה השכר שהוא התורה לא כזולתו. ובזה סיוע והכרעה רבה לדעת רבי. וזהו אומרו: "היום קצר" רוצה לומר, שכפי השערת האדם בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו, ימצא שכל חייו הם נמשלים ליום אחד, וגם לא מהימים הגדולים שבזמן, ולא גם כן מן הימים השווים ללילותיהם, אלא מן הקצרים שבימי החורף. וזה ענין היום קצר מסכים למאמר משה רבינו עליו השלום: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" (תהילים צ, י ). רוצה לומר, שהם ימים מעטים בערך הקדמונים שהיו חיים קרוב לאלף, ועתה "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", וגם הרוב מהם הם ימי "עמל ואון", אם ימי הילדות ברדיפת התאוות מבלי שכל, ואם ימי החולאים והצרות ועתות השינה וימי הזקנה אשר אין חפץ בהם. ולפי שהזמן קצר בבחינת המלאכה המעוטה כבר יספיק. לכן אמר שלא היה הענין כן בדבר הזה, אבל היתה המלאכה מרובה, ואיך יוכל לעשותה האדם ביום הקצר ההוא. הלא תראה מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי (סוכה כח, ע"א): שהיה קטון שבתלמידי הלל שלא הניח מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, הגדות, דקדוקי תורה, דקדוקי סופרים, קלות וחמורות, גזירות שוות, שיחות מלאכי השרת, שיחת הדקלים, שיחת שדים, מעשה מרכבה הוויה דאביי ורבא. ובכלל שלא הניח דבר קטון וגדול בעניני הנמצאות שלא למד מלבד חכמת פירוש המצוות. כמו שזכר בפרק הישן (סוכה כח, ע"א), ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלד, ע"א). ורבי אליעזר בן הורקנוס תלמידו אמר על עצמו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סח, ע"א): שהיו שני זרועותיו כשני ספרי תורה, ושלא הוציא מרבותיו אלא "ככלב המלקק מן הים" כלומר שהיה ערך ידיעתו לידיעת רבותיו כערך המים ששותה כלב אחד מן הים לכל המים הנקבים שמה.

ובבחינת ריבוי הידיעות אמר: "והמלאכה מרובה". ולפי שכבר יהיה הזמן קצר והמלאכה מרובה ותשלם המעשה ברוב הפועלים וחריצותם אמר, שאין כאן הדבר כן, כי הפועלים הם עצלים – והם בני אדם המתרשלים בלמודם.

וכבר ידעת שענין העצל אינו הבלתי חפץ עשות, כי זה יאמר בלתי רוצה לא עצל. אבל הכוסף ומתאוה לעשות הדבר ולרפותו והתרשלותו יקצר מזה וכמאמר שלמה (משלי כא, כה): "תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות". רוצה לומר, כי העצל לא תמיתהו העצלה בלבד כי אם התאוה שיש לו לעשות הדבר והוא מתעצל ממנו, כי אם לא היה מתאוה לא היה לו צער, אבל תאותו היא אשר תמיתהו ותצערהו. ועל זה אמר: "הפועלים עצלים", והיה אם כן המניעות מצד הפועל לעצלתו ומצד המתפעל מריבוי המלאכה. ולפי שכאשר יהיה השכר מועט, לא ידאג האדם ולא יתעצב על קיצור זמנו ובלתי השלמת המלאכה ולא תמיתהו תאותו. לכן אמר שאין הענין בדבר הזה 3 בלמוד התורה. כן כיון שהשכר מרובה והוא התועלת הנמשך מהשלמת המלאכה, וגם אם לא יהיה לאדם מעיק אחר, כי אם אבידת השכר אולי כי לא יחוש לזה. אבל יש רעה אחרת, כי רבה היא 4 לפי אסתר א, כ. בש'בעל הבית דוחק' לאמר כלו מעשיכם 5 לפי שמות ה, יג. ומיסר ומעניש על ביטולם. ואם כן מלבד שלא יקבל שכר עוד יקבל עונש בעל הבית הדוחק. ומפני הבהלה הזאת והספק הזה שיש לאדם בקנין שלימותו מפאת קוצר יומו, היה אומר השלם רבי טרפון "לא עליך המלאכה לגמור". רוצה לומר, אי איפשר לך שתגמור המלאכה הגדולה הזאת, שהיא למוד התורה והמצות. ועם זה ידיעת הנהגה המדותיית שהוא הדרך ארץ כפי השכל הפילוסופי. וגם כן אין ראוי שיעלה על לבך לבעוט בשניהם לאמר מאחר שאי איפשר להשלים המלאכה טוב שלא תעשה ממנה כלום – לא תורה ולא דרך ארץ. לא תעשה כן, כי אי אתה בר "חורין להפטר", רוצה לומר – מהתורה והמצות, אבל ראוי שתעשה כמו שראוי שיעשה האדם החכם שבהיות לפניו מזונות מתחלפות ורואה שלא יוכל לאוכלם כולם, שיבחר לו מהם המזון היותר טוב ויותר מועיל לטבעו ושתרויח בו יותר. והיא התורה והוא אומרו: "אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה", כלומר שבלמוד התורה יש שכר גדול מה שאין כן בלמוד דרך ארץ ושאר הידיעות. ושלא תחשוב שבעבור שלא תוכל לגמור כל הידיעות לא תקנה שכר, כי נאמן – "הוא בעל מלאכתך", שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה, או שלא למדת גם כן הדרך ארץ אבל "ישלם לך שכר פעולתך". האמנם תדע שעיקר מתן שכרן של צדיקים על תורתם הוא לעתיד לבא. ולכן לא תהרהר על מדותיו יתברך אם לא יגיעו אליך טובות בעולם הזה שאתה משתדל בו שהיום לעשותם ואין היום לקבל שכרם. זהו הדרך הראשון בביאור המאמרים האלה כפי קשורם וסדרם .

והדרך השני הוא שבעבורה אמר רבי אלעזר בן ערך במאמר הקודם "ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", שרצה רבי טרפון לעשות בזה ספק גדול יקרה בענין שכר התורה והמצוות, ולהשיב עליו כפי האמת התוריי.

ואופן הספק הוא, שהשכל נותן, ששלימות הדבר יהיה נקנה עם תכליתו. כי כמו שהצורה תחול בדבר המתהוה אחרי התנועעות ההכנות כולם בסוף ההווייה, כי אי זה שלימות יבא ויגיע עם תכלית הדבר לא זולתו. ומזה יתחייב שיחשוב אדם שהשלימות המיועד בתורה ושכרה האמתי יגיע לאדם בהשלימו ידיעת התורה ומעשה המצוות עד תכליתם, לא בחלק ממנה שאם לא היה כן והיה חלק מהתורה והמצוות מספיק לקנין השלימות, והשכר המיועד היה אם כן אותו החלק הכרחי ומועיל, ושאר המצוות והתורה יהיו מפעל הבטלה והמותר, או מעמם ומעל מכאיב מבלי תועלת, כי מה שאיפשר להשיגו בפעל אחד תהיה פעולת שוא הרבות בו הפעלות. ואם אמרנו שזה כן יתחייב שלא יוכל אדם לקנות השלימות, והשכר המיועד, ולהגיע אל תכליתו שבעבורו נברא, לפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא 6 לפי קהלת ז, כ. , ומי האיש הירא טוב עם יי' ועם אנשים שיוכל לקיים כל מצוות התורה אחת מהנה לא נעדרה, זה היה באמת רחוק וקרוב לנמנע. וימשך ממנו שהתורה שנתנה לאדם על דרך החסד לטובתו היא תמנעהו ממנו, ויהיו כלל ישראל יורדין לבאר שחת 7 לפי תהילים נה, כד. הפך מה שהעידה המשנה (סנהדרין י, א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

הנה הספק הזה כלל במאמרו הראשון שאמר: "היום קצר" – על מיעוט ימי האדם. "והמלאכה מרובה" – על ריבוי המצות והידיעות התוריות. "והפועלים עצלים" – להגיע אל התכלית ההוא בהיות "השכר הרבה"; "ובעל הבית דוחק", שכל זה ממה שיוכיח שלא ימצא אדם שיזכה באותו שכר וימצא חובו וישיג שלימותו. ולכן השיב במאמר השני "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להפטר". רוצה לומר, אמת הוא שטבע המלאכה התוריית הגדולה הזאת כך היא שלא יגמרנה שום פועל, כי רבה היא. אבל אל תחשוב שהשכר והשלימות לא יושג כי אם בהשלמתה אינו כן – "לא עליך המלאכה לגמור", רוצה לומר אין אתה מחוייב לגמור המצוות כולם, וללמוד התורה כולה ואין השכר נקנה בתכליתה. וגם אין לך רשות – "להפטר ממנה". ולזה ראוי לכל אדם שיזדרז לעשותה, לפי ש"אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה" כפי העמל אשר עמלת בה, אף על פי שלא תגמור אותה "ונאמן הוא בעל מלאכתך" שלא יבא עליך בתואנות בעבור שלא גמרת התורה והמצוות כולם, כי הוא בלא ספק – "ישלם לך שכר פעולתך", אם מעט ואם הרבה כפי מה שתלמוד ותעשה. כי כפי השכר הכולל שיש בעשיית כל מלאכה בשלימותה, תהיה השכר בחלקיה בחציה או בשלישיתה או בכל חלק וחלק, והשכר ההוא הוא בעולם הבא, כי שכר מצוות בהאי עלמא ליכא 8 לפי קידושין לט, ע"ב. .

הנה ביאר השלם הזה שהתורה תתן השכר זה והשלימות בכל אחד מחלקיה ושיתוסף השכר והשלימות ההוא כפי תוספת המעשים, כי כמו שהצורה האנושית אחת ושוה בענין המין בבחינת עצמה ותמצא מתחלפת 9 משתנה. באישים שיש מהם שלמי הצורה האנושית מזולתם, כן התורה היא צורה אחת שוה בכלל בני ישראל בבחינת עצמה, והיא מתחלפת באישים שיש מהם שלמים בחלק מה ממנה, ומהם השלמים בחלק אחר ויתחלפו המדרגות כפי התוספת והחסרון. ואולי שעל זה אמר רבי חנניא (מכות כג, ע"ב): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", להגיד ששלימות התורה מושג ונקנה בכל אחד מחלקיה. ואמנם היו המצוות רבות על צד היותר טוב, כדי שלא ימלט שום איש מישראל מלקיים אחת מהנה או זו או זו, כפי מה שיקר ויבא לידו ובזה יזכו כולם לחיי עולם הבא.

וכבר ביאר זה הרמב"ם בפירוש המשנה על אותו מאמר מרבי חנניא בן עקשיא הנזכר זכרונו לברכה מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כסדר וכהוגן ולא ישתף עמה דבר מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה מאהבה לשמה – הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ונסתייע הרב מרבי חנניא בן תרדיון ששאל את רבי יוסי בן קסמא (עבודה זרה יח, ע"א): מה אני לחיי העולם הבא והשיבו כלום בא מעשה לידך, כלומר הלא נזדמן לך לעשות מצוה מה כהוגן, והוא השיבו שנזדמנה לו מצות צדקה.

האמנם כבר יפול בזה ספק והוא שמאמר רבי יוסי בן קסמא יראה שבמצוה אחת אשר יעשה אותה האדם יזכה לשכר המיועד. וכן כתבו הרב כמו שזכרתי. ולפי זה 10 שבמצוה אחת יזכה האדם למלוא שכר התורה המיועד. , החסד האלהי והזכות שרצה לזכותנו בהרבות התורה בהמציא דרכים ואמצעיים רבים לפני האדם, יוכל לקנות השלימות בכל אחד מהם, כדי שאם לא יזדמן לו לקיים מצוה אחת יקיים מצוה אחרת, אבל בעשותו מצוה אחת אי זו שתהיה בשלימות ובחירה השכלית, יקנה כל שלימותו ויגיע לתכליתו כמו שיהיה בעשותו מצוות רבות או כולם. ויסכים לזה מה שבא בפ"ק דברכות (דף ה, ע"ב): שאמר רבי יוחנן לרבי אליעזר כשמצאו בוכה מאי טעמא קא בכי מר אי משום תורה שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, שיראה מזה שלא יקנה האדם יותר שלימות ושכר בריבוי תלמוד תורה משיקנה במיעוטו. וגם כן אמרו (קידושין לט, ע"ב): "כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין 11 בנוסח אצלינו: " מאריכין לו ימיו". ימיו" וכו'. ואיך תספיק מצוה אחת בלבד לכל זה השכר הגדול, וכל שכן לנחול את הארץ שנחלתה תלויה בכל המצוות או בהרחקת עבודה זרה ששקולה כנגד כולם? ופשיטא שמי שאינו עושה שום מצוה או שאין מטיבין לו, אלא שיראה היות כוונתם שבמצוה אחת אי זו שתהיה יושג כל השכר והטובות המיועדים בכל המצוות, ושאין הבדל בין מצוה למצוה לענין השכר, ולא בין אחת לרבות, וכן בענין תלמוד תורה שיהיה קצתו ככולו לענין שכרו.

אבל סותר לזה אמר רבי טרפון במשנתנו: "אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה", מורה שאין השכר במעט מלמוד התורה כשכר התלמוד הרב ממנה. גם בפרקא קמא דקידושין (דף לט, ע"ב) אמרו: מי שזכויותיו מרובין על עונותיו דומה כמי שקיים התורה כולה ולא יחסר ממנה אפילו אות אחת. תראה מזה שקיום התורה כל דבר גדול מקיום מצוה אחת. וגם על אותו מאמר שזכרתי כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו'. הקשו בגמרא (שם): מהא דתנן "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיים לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים " וכו' דמשמע דהני דוקא ולא אי זו מצוה שתזדמן, ותירצו כל העושה מצוה אחת יתרה על זכויותיו מטיבין לו וכו'. הנה אם כן לפי דבריהם אלה לא יקנה אדם שלימותו ושכרו הגדול בעשותו מצוה אחת שתזדמן.

והרב ניסים זכרונו לברכה בדרשותיו הביא דעת הרמב"ם הנזכר, ואמר שורש נכבד מאד. אבל לא נחה דעתו שיסתפק רבי יוסי בן קסמא על רבי חנניא בן תרדיון, אם קיים מצוה אחת מן המצוות, כי תורתו היתה אומנתו, ושלם היה בתורה ומצוות ואיך ישאלהו? וחשב הרב שלא שאל ממנו, כי אם אחד מפרטי המעשיו, כדי לדעת חשקו במצוות ושלימותו בעבודת האלהים. וכולן גזר הר"ן שאין הגמול שווה בכל המצוות, כי יש בהם מצוות מועטות שמתן שכרן שקול כנגד מצוות אחרות רבות. ולא רצתה התורה לגלות זה, כדי שלא ירוצו כל בני אדם אחרי אותן ששכרן מרובה ויעזבו את השאר, ובהיות האדם בלתי יודע ירדוף אחרי המצוות, ויעשה כולם מספק מי היא אשר שכרה מרובה, והוא אומרם: "הוי רץ למצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". הנה ביאר הרב החסיד הזה, שאין כל המצוות שוות בענין השכר, כי יש הבדל גדול לאחת מן האחרת וכן, שכן שיהיה מהמצוות הרבות על מצוה אחת ובתלמוד תורה מהרב את המעט.

ולכן ראוי לנו שנאמר בתשובת הספק הזה שיש מדרגות בשכר ובשלימות, אם בענין המצוה ממצוה אחת למצוה אחרת כפי מעלתה וסגולתה אצלו יתברך, ואם בלמוד התורה בין רב למעט. וכן במצוות בין בן הרבה בהם או מיעט בהם, ובכלל שיתחלפו המדרגות כפי כמות העבודה והלמוד וכפי איכותו.

האמנם בענין השכר יש ב' בחינות: האחד – היא למלט נפשו מני שחת 12 לפי איוב לג, יח. ומעונשי העולם הבא, ולהיות לה שכר מה וזה יקרא חיי העולם הבא וחלק לעולם הזה. רוצה לומר, שהנפש לא תמות בפשעה אבל שחיה תחיה בעולם הנשמות, ויהיה לה חלק בתענוג הרוחני אי זה חלק שיהיה. והמדרגה הזאת אין ספק שיספיק אליה עשיית מצוה אחת כסדר וכהוגן כדברי הרמב"ם, שלזה יכיון. ומזאת הבחינה שאל רבי חנניא בן תרדיון (עבודה זרה יח, ע"א): "מה אני לחיי העולם הבא", כי הוא מתוך ענותנותו, רצה לומר שעם היותו לומד תורה ומקיים מצוות, אולי לא היה כסדר וכהוגן לקנות העולם הבא. והשיבוהו: "כלום בא מעשה לידך", לא שיספק רבי יוסי בן קיסמא אם עשה רבי חנינא בן תרדיון מצוה מה, וגם לא שישאל על פרטי מעשיו כדעת הר"ן, אבל היתה שאלתו אם בכל המצוות שעשה כל ימיו בא מעשה לעשותו בשלימות ובחירה שכלית כסדר וכהוגן, מבלי שישתתף בו דבר מכוונות העולם בשום פנים אלא לשמה מאהבה, כי על זה אמר "כלום בה מעשה לידך", לפי שבמעשה אחת המצוות באותו שלימות יזכה לזה.

ולפי שכל איש מבני ישראל אי איפשר שלא יעשה מצוה מן המצוות בכל ימיו, לכן אמרו (סנהדרין צ, ע"א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". רצה לומר, לשיהיה ניצול מדינה של גהינום ויהיה לו חלק מה בעונג הנפשיי, ומזאת הבחינה גם כן היו הדברים בין רבי יוחנן לרבי אליעזר (ברכות ה, ע"ב): ששאלו מאי טעמא קח בכי מר אי משום תורה, רוצה לומר אם היה בוכה מפחד עונשי העולם הבא, לפי שלא קיים את התורה בלמודה שלא היה לו לבכות על זה. כי הנה לענין ההצלה מהעונשין וקבלת שכר מה כבר שנו חכמים 13 ראה ברכות ה, ע"ב; יז, ע"א. ועוד. שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו. כי בהיותו לומד התורה בכונה רצויה באי זה חלק ממנה ימלט מההפסד ויקנה ההשארות. ועל זה גם אמרו (קידושין לט, ע"ב): "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו". ופירשו בגמרא שההטבה ההיא היא חיי העולם הבא, שבעשותו מצוה אחת אי זו שתהיה לשם מצוה מטיבין לו, וההטבה היא שכר מה בעולם הבא. ובעולם הזה מאריכין לו ימיו ושנותיו "ונוחל את הארץ", לפי שלא יהיה בכלל, וינערו רשעים ממנה 14 לפי איוב לח, יג. . ואמנם מי שלא יעשה שום מצוה לא יקבל ההטבה הרוחנית ולא הגשמית. ולפי ששנו חכמים שאותם המצוות הרשומות מכבוד אב ואם וגמילות חסדים היו מיוחדות בקנין שני מיני השכר בעולם הזה ובעולם הבא, לא שיהיו שניהם במדרגה אחת, אבל שיהיה השכר הגופני מעין פירות והנפשיי הוא הקרן הקיים.

הקשו בגמרא (קידושין לט, ע"ב): איך אמרו שכל העושה מצוה אחת אי זו שתהיה יזכה לשתי שולחנות בב' מיני השכר, שהיא ההטבה בעולם הבא ואריכות ימים ונחלת הארץ בעולם הזה? והיתה התשובה, שזה יובן בכל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו. רוצה לומר, שבהיותו מחצה זכאי ומחצה חייב בעשותו עוד מצוה אחת, אז יזכה להטבה הרוחנית ולשאר הטובות הגשמיות כההיא בפרקא קמא דקידושין (שם), מי שזכויותיו מרובין על עונותיו, דומה כמי שקיים התורה כולה, ולכן יזכה לכל מיני השכר והטובות. אמנם אם לא יעשה מצוה אחת יתירה לא יזכה לכל מיני השכר האלה.

עוד תמצא בפרק חלק (סנהדרין קיא, ע"א), שחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן בפסוק: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק" (ישעיה ה, יד). ודרש ריש לקיש למי ששייר אפילו אות אחת מן התורה. אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא ליה למריהו דאמרת עליהו הכי, אלא למי שלא קיים אפילו חוק אחד מן התורה. הנה ריש לקיש חשב שהמצוות כולם בשלימות היו צריכות לקנין השלימות ולהנצל מרדת שחת 15 לפי איוב לג, כד. , ולזה אמר שהשאול הוא גהינם הרחיב פיה למי ששייר אפילו חוק אחד מן התורה. ורבי יוחנן השיבו שלא ייטב בעניני יי' הדרשה שהוא דורש. אבל שבקיום מצוה אחת וחוק אחד מן התורה ינצל האדם מן השאול שהוא המות הנפשי.

הרי לך מבואר שכל המאמרים האלה אין ענינם להגיד באי זה אופן יגיע האדם למעלה עליונה בתענוג נפשיי בעולם הנפשות, אלא לענין הסרת העונש וקנין חלק וחיים לעולם הבא, שהוא שכר מה.

אמנם הבחינה השנית – היא בתוספת השכר ההוא וריבויו, כי אי איפשר שיהיה כי אם ברבוי התורה והמצוות וכמה שיוסיף האדם בעבודה ובתלמוד התורה יתוסף שלימותו ושכרו. הנה אם כן יספיק אי זו מצוה לשיקנה האדם חיים לעולם הבא, ויצטרכו מצוות רבות הרבה כדי שיגיע האדם שמה למדרגה עליונה. כי כמו שבעולם הזה על הלחם לבדו יחיה האדם ויתקיים, אבל לא יקנה מעלה וכבוד ומלכות כי אם בפעולות רבות אחרות אשר יעשה, ככה בעולם הבא .עם היותשיקנה האדם חיים והשארות במצוה אחת לא תגבר מדרגתו ומעלתו באותם החיים כי אם בלמוד תורה הרבה ומעשה מצוות רבות. ולזה כיון באמת רבי חנניא בן עקשיא במה שאמר (מכות כג, ע"ב): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", כי היה הזכות לאומה אם בתת אליהם דרכים ואמצעים רבים שיקנה החיים הנפשיים בכל אחד מהם, ואם לפי שבריבוי התורה והמצוות יתוסף שכרו ושלימותו. ויקרה בזה כמו שיקרה לחולה מתעב המאכל שלא יוכל לאכול להעמדת חייו, וכל שכן לקנות כוח ואומץ רב, והרופא החכם יסדר לו מזונות רבות שונות זו מזו וישים לפניו לאכול, כדי שיערב אל חיכו זה או זה. ויעמוד על המזון הערב אצלו ויוסר תיעובו ויאכל ויחיה ולא ימות. גם יוסיף עצמה וגבורה ושאר הטובות הנמשכים אחר זה, כן הוא ענין המצוות. ולכן אמר השלום רבי טרפון: "אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה".

והכלל העולה מכל זה הפרק שהוא סובב על הזכרון שתי דעות שהיו לרבינו הקדוש ולרבן גמליאל בנו. שהאב סבר – שאין ראוי לכל בן ישראל שישתדל בדבר אחר כי אם בתורה ובמצוות ואין לו צורך להנהגה אחרת מדותיית כפי הסברא השכלית, כי אם כפי ההגבלה התוריית. והיה דעת הבן – ששני הדברים ראוי שיתחברו השכל והדת לפי ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". והביא מסדר המשנה סיוע לדעת לדעת רבי ממאמר הלל הזקן וממאמר רבן יוחנן בן זכאי, וגם הביא סיוע לדעת רבן גמליאל ממאמרי חמשה תלמידים שהיו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ובסוף דבריו הביא מאמר רבי טרפון בדרך הכרעה רבה בין שתי הדעות, כי עם היות ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" כדברי רבן גמליאל, הנה ימי האדם קצרים ואין בהם כדי ללמוד התורה וללמוד הדרך ארץ, ולכן ראוי שיעשה האדם עיקר מהתורה שנותנין עליה שכר, ולא מהדרך ארץ שאין נותנין שכר עליו. וצדקו אם כן כפי זאת הבחינה דברי רבינו הקדוש ודעתו. ואתה רואה שכללות הפרק הזה היה במה שיעשה האדם לקנין שלימותו – אם במצוות עשה ואם בתלמוד וקנינה.