נחלת אבות על אבות ב:ד

עוד הביא מסדר המשנה לסיוע דעתו של רבי מאמר אחר שאמר הלל. וענינו שהבור והוא האיש שאין בו לא תורה ולא מדיניות ודרך ארץ, אי איפשר שיהיה ירא חטא, לפי שאינו מכיר בגנות החטא ועונשו, ואין בו לא שכל עיוני ולא שכל מעשי. אמרו במסכת כלה 1 פרק ה'. כיון דלא ידע באוריתא מידי לא ידע דנפריש, כלומר שתורה תיישר אותנו אל ההנהגות המדיניות ונקרא 'בור' לדמותו לשדה שלא יזרע בו דבר מן הדברים הנקרא שדה, 'בור' כדברי חכמינו זכרונם לברכה. וכן 'עם הארץ' שהוא היודע בהנהגה המדינית ושלם בשכל המעשי ולא בתורה אי איפשר שיהיה חסיד. אמרו במסכת כלה 2 פרק ד'. מאי טעמא דכיון דלא שמע במילי דאוריתא קרי ביה מסיר אזנו משמוע תורה וגו'. וכאילו אמר שיראת החטא והחסידות לא יושג באמת כי אם בלמוד התורה ודרכיה לא בשכל המעשי. ולכן כמו שהבור הנעדר מהמעשי אינו ירא חטא, כך עם הארץ שהוא היודע במדיניות אינו חסיד. וכמאמר משה רבינו עליו השלום (דברים ד, ו): "כי היא 3 בכתוב: "הוא". חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". וזה יורה על אמתת דעת רבי באומרו לא יוכל לברור לו דרך ישרה בשכלו, כי היא תמצא במצוות התורה ולימודה לא בידיעה המדינית. ואמר גם כן: "ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד" לומר, שלהיות שלימות האדם וטובו נתלה בתורה אין ראוי שיבוש ויכלם מלשאול מה שלא ידע. אמרו בפרק הרואה (ברכות סג, ע"ב): "אם נבלת בהתנשא" (משלי ל, לב) – אם מנבל האדם עצמו על דברי תורה מתנשא, ואם לאו יד לפה. ואמר החכם 4 רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל, 'מבחר הפנינים' בראדי 1881 ,עמ' יב. : "מי שיבש לבוש הבשת בבקשת החכמה ילבש מהכסילות אפוד ומעיל".

וכבר ביאר הרמב"ם ברביעי מהשמונה פרקים לפירוש זאת המסכתא, שיש הפרש בין בוש פנים לבישן, כי בוש פנים הוא המצוע, והבישן הוא בקצה התוספת. ועל כן אין ראוי שהקפדן יהיה מלמד, לפי שלמוד התורה היא שלימות האדם, וראוי שיהיה ביד נדיב יתנהו כיד אלוהיו הטובה ולא יהיה מקפיד. וכמאמר המשורר (תהילים יט, יד): "גם מזדים חשוך 5 בכתוב: "חשך". עבדך". ובמסכת כלה אמרו: אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן.

הנה אם כן היה דעת הלל שמדיניות עם הארץ אינו נחשב לכלום כי אם למוד התורה. ולכן הזהיר שיהיה האדם זהיר בה ולא ימנעהו בושת המקבל, ולא קפידת הנותן מסכים למה שאמר רבי "הוי זהיר במצוה קלה". וכן אמר "ולא כל המרבה סחורה מחכים", כי עם היות שמצאנו ברבי שהיתה תורה וגדולה במקום אחד והיה עשיר, מפני סחורתו לא ישען האדם על זה, כי הנה היה זה על המעט. והסחורה עם שיש בה הדרך ארץ והנהגה מדינית, היא באמת מונעת את החכמה וכמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת סג, ע"ב): אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו באהל שנאמר (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכן דרשו בפרק כיצד (עירובין נה, ע"א): "ולא מעבר לים היא" (דברים ל, יג) – לא תמצא תורה לא בסחרין ולא בתגרין. מסכים למה שאמר הלל במאמר הקודם "אל תאמר לכשאפנה אשנה" וכו'. ולפי שהתורה נקנית במשא ומתן הרב והתלמידים ואיש יחד פני רעהו 6 לפי משלי כז, יז. , אמר שכבר יקרה שיהיה האדם יחידי בעיונו מבלי רב ומבלי חבר, ושעם כל זה לא ימנע מתורתו, והוא אומרו "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה אם כן בכל דבריו יסייע הלל לדברי רבי.

ולפי שרבי בסוף משנתו מלבד מה שדבר על שלימות דרך התורה והמצות והזריזות בהם. עוד אמר באמונות: "הסתכל בשלשה דברים", לקיים פנת הידיעה וההשגחה האלהית, לכן זכר שגם נמצא אליו סמך בדברי הלל, כי "הוא ראה גלגלת אחת", והוא ראש אדם שנחתכה מגופו והיתה צפה על פני המים. ואמר שלא יחשוב אדם שיהיה זה במקרה כי אם מפעל ההשגחה שבעבור האדם ההוא הרג אדם אחר, לכן נהרג גם הוא, וגם ההורג אותו יהרג. וגם זה מדברי תורה לקחו שאמר הקב"ה (בראשית ט, ו): "שופך 7 בכתוב: "שפך". דם האדם באדם דמו ישפך". ואמרו (במדבר לה, לג): "לארץ לא תכופר 8 בכתוב: "יכפר". לדם אשר שופך 9 בכתוב: "שפך". בה כי אם בדם שפכו", מסכים למאמר רבי: "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". הנה התבארו שלושת השאלות .

וכמה השרישונו חכמינו זכרונם לברכה בפנת ההשגחה באומרם (חולין ז, ע"ב): אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין אותו 10 בנוסח אצלינו: " עליו". מלמעלה". והנביאים מלאים מזה – "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיה ג, יא); "כאשר עשית יעשה לך וגו'" (עובדיה א, טז). ואין לאומר שיאמר שכיון שהרשע הנהרג ברשעתו, לא היה ראוי אם כן שיהרג ההורג אותו, לפי שמפעל ההשגחה הוא שעונש הרשע יבא על ידי רשע אחר והאלהים אנה לידו 11 לפי שמות כא, יג. , כדי שיהא הוא שבט אפו ויענש גם הוא. ועליו התפלל דוד (תהילים יז, יג): "פלטה נפשי מרשע חרביך". רוצה לומר מהרשע שהוא חרבך. ולפי שהרשע ההורג לא הרג את הנפש ההוא לעשות רצון השם כי אם מיצרו הרע, לכן כשנתמלא סאתו עליו תעבור כוס. וזה היה ענין פרעה וסנחריב ונבוכנדנצר ובעשא שהכה בית ירבעם. ולכן אמרו בפרק שואל (שבת קמט, ע"ב): "כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" וכתיב גם (משלי יז, כו): "ענש לצדיק לא טוב". וכל זה נכלל באותו מאמר על "דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטיפוך".