נחלת אבות על אבות ב:ה

וראוי לעיין במאמר הזה בארבעה מקומות: האחד – באמרו: "מרבה תורה; ומרבה ישיבה ומרבה חכמה; ומרבה עצה ומרבה תבונה" – שהם חמישה שמות קרובים בענינם, וכאילו הם שמות נרדפים. וב' – למה יחס החכמה לישיבה והתבונה לעצה? והיה ראוי שיאמר מרבה תורה מרבה תבונה? מרבה חכמה מרבה עצה? שהתבונה מסובבת מהתורה, והעצה מהחכמה. שלישית – באמרו: "קנה שם טוב קנה לעצמו". וידוע שכל מה שיקנה האדם יקנה לעצמו, ולא לאחר? ולמה ב'שם הטוב' בייחוד אמר קנה לעצמו, ולא אמר כן באחרים? ורביעית – באמרו: "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא", וכבר דבר בתלמוד תורה למעלה ולמה חזר לזוכרו כאן בקנינים?

והנראה שהמאמר השלישי מהלל הביאו גם כן מסדר המשנה להוכיח ממנו דעת רבי, כי על פי "שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו). ובמאמר הנכבד הזה עשה השלם חקירה כוללת על כל מיני החיים המפורסמים בקרב האנשים, לחקור ולדעת באי זה מהם ימצא האושר וההצלחה. וזכר בזה ד' דעות:

האחד – הוא שחיי התאוה לאכול ולשתות ולהתעדן גופם ולהאריך קצם, זהו תכלית האדם, כי הוא חלקו מכל עמלו במחשבת ההמון, כמאמר שלמה (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו". ועליו אמר שלמה גם כן (שם ו, א-ב): "יש רעה... ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם". ואמר: "איש אשר יתן לו האלהים עושר 1 בכתוב: "עשר". ונכסים וכבוד... ולא ישליטנו האלהים לאכול 2 בכתוב: "לאכל". ממנו". ואמר על זה (משלי יא, יז): "גומל 3 בכתוב: " גמל". נפשו איש חסד ועוכר 4 בכתוב: "ועכר". שארו אכזרי". וביטל מיד הדעת הזה באמרו "מרבה בשר מרבה רמה". רוצה לומר, שבעלי הדעת הזה חשבו שבהחיות גופם יאריכו ימיהם ואינו כן, כי "המרבה בשר" בעדון המאכל והמשתה יחיש את המוות לבא עליו, וימהר את קצו ברוב הבשר ויהיה מאכל לרמה. ולכן הזהירה התורה על המאכלות האסורות, ואמרה (דברים יד, ג): "לא תאכל כל תועבה"; "לא תאכלו כל נבלה" (שם שם, כא), ואסר להם ממיני הנאכלים הטהורים מפאת אופן מיתתם, אם לא תהיה בשחיטה כשרה, וגם מפאת תקונם ובישולם אם יהיה בשר וחלב. וגם על הכמות ציוה שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. ויש מפרשים – "מרבה בשר מרבה רמה" – שתאכל הרמה בשרו והוא כאב גדול. וכאמרם (ברכות יח, ע"ב): "קשה רמה למת כמחט בבשר החי".

והדעת השני – הוא לאנשים שירדפו חיי הערבות והשעשוע בנשים ובתענוגות בני אדם לנצח על עלמות ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו 5 לפי בראשית ו, ב. , וכמו שאמר (קהלת ט, ט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". ותכלית כוונתם בזה לעורר את האהבה, וכדי שישבעו בנים. ואמר שזה פעל בטל, לפי ש"מרבה נשים מרבה כשפים", ובמקום שהיה בוחר נשים שיהיו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ויוליד בנים בדמותו בצלמו 6 לפי בראשית א, כו. , יולדו לו באמצעות הכשפים שיעשו נשיו להטות לבבו שדים ורוחות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין יח, ע"ב), באדם הראשון שכל אותם ק"ל שנה שהיה נזוף היה מוליד שדים ורוחות. וגם שהדרו וסלסולו יהפך לשגעון, כי הנשים השאננות יבלבלו את מוחו באהבתו אותן עד שיהיה משוגע ממראה עיניו. וזה עצם הכשפים. ויצא לו אם כן הענין בהפך כוונתו. ומפני זה ציותה התורה באיסור העריות, וציותה גם כן להפרד מהנשים המותרות בזמן מה בעת נדותם ולידתם. וגם בטהרתם ציוו הקדושים שאל ירבה שיחה עם האשה פן יבא לידי הרהור.

עוד זכר דעת שלישי – שיחשוב ההמון שהוא תכלית נאות באדם לאסוף ולכנוס עושר רב, כדי שישכון בטח 7 לפי משלי א, לג. , שלא יחסר דבר לצורכי מחיתו ולא יצטרך למתנות בשר ודם 8 לפי ברכת המזון. . ואמר השלם הלל, שגם זה הבל ולא תעלה בידו כוונתו, לפי – ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", כי הדאגה היא כשאדם ירא משום צרה שתבא עליו לעתיד, וכמו שאמרו (יהושע כב, כד): בני גד ובני ראובן אם לא מדאגה מדבר פן יאמרו בינכם לבנינו וגו' ונאמר בשאול (תהילים לח, יט), ודאג לנו ואמר: "אדאג מחטאתי", רוצה לומר אדאג שמא תגרום חטאתי עלי צרה. ולפי שדאגה תמיד בערך העתיד לכן אמר שהנבהלים להון חשבו להדיח מעליהם דאגה אחת, והיא צוק הפרנסה וצער הדלות. וגרמו לעצמם דאגות הרבה דאגת הקיבוץ ואסיפת הממונות מיראה שלא יבואו לידי גמר, ולא יתוספו כתאות האדם וכמו שאמר (קהלת ה, יא): "והשבע לעשיר אינו 9 בכתוב: "איננו". מניח לו לישון". ודאגת השמירה מפחד המקרים הבאים עליה, כי הרבה מהלסטים ילוו אל העשיר כזאבים אל הצאן. וכמו שאמר (קהלת ה, יב): "עושר 10 בכתוב: "עשר". שמור לבעליו לרעתו". וכתב חכם אחד שראה שני אנשים שכל אחד מהם טמן ממונו בקרקע והאחד מהם נגנב ממונו וישוב העפר אל הארץ 11 לפי קהלת יב, ז. כשהיה והוא לא ידע בכל זה, אבל היה חושב שהיה ממונו מונח שמה אין שטן ואין פגע רע 12 לפי מלכים א' ה, יח. . והיה שמח ונעלז בעשירים יתקלם ברוב חילו 13 לפי תהילים לג, יז. ועשרו, והאיש האחר שכח תלמודו ולא זכר מקום ממונו, וחשב שהיה במקום אחר ויחפש ולא מצא ויצעק צעקה גדולה מרה כל ימיו מכאובים וצום ובכי ומספד 14 לפי אסתר ד, ג. באומרו שאבד ממונו והוא עני וחסר לחם 15 לפי עמוס ד, ו. בהיות דמיונו כוזב, והממון ברשותו טמון באהלו. ומזה תדע שהעושר והדלות כולו מפעל הדמיון, ושאינו כפי האמת וכפי המציאות. ועל כן אמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה" ועל הכל מאמר שלמה (קהלת ב, יח): "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי". ולהרחיק האדם מלרדוף אחרי העושר והממונות ציותה התורה על הצדקות; על התרומות; על המעשרות; על השמטות; על היובלים ועליית הרגלים, ומתנות הכהונה, ואיסור הריבית. ולמלך בפרט ציוה "וכסף וזהב לא ירבה לו" (דברים יז, יז). וגם בשאר בני אדם אמר (דברים ח, יג-יד): "וכסף וזהב ירבה לך וגו'"; "ורם לבבך ושכחת". ועל זה אמר שלמה (משלי כג, ד-ה): "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל"; "התעיף עיניך בו וגו'". ואמר המשורר (תהילים מט, יז-יח): "אל תירא כי יעשיר 16 בכתוב: "יעשר" איש וגו' כי לא במותו יקח הכל וגו'".

עוד זכר דעת רביעי – והוא היותר נחשב בעיני ההמון, שהכבוד הוא התכלית אשר אליו יכוונו הדברים כולם, עד שייעד הקב"ה בו לאוהביו ולשומרי מצוותיו, כמו שאמר (שמואל א' ב, ח): "וכסא כבוד ינחילם 17 בכתוב: "ינחלם" ". ועיקר כבודו של אדם הוא במשרתיו ועבדיו, באופן אשר יהיו לו עבדים רצים לפניו והולכים אחריו ולעשות מלאכתו באופן שלא תגע בה ידו, ושפחות לשרת את אשתו ואת בנותיו. וכמו שאמר הפילוסוף 'מי שאין לו עבד הוא עבד'. וזכר הלל שגם זה הבל ורעות רוח 18 לפי קהלת א, יד. , לפי שבמקום הכבוד שיחשוב האדם לקנות מהעבדים והשפחות והתועלת המקוה מהם, ימשך לו בהכרח קלון מתמיד וחרפה רצופה, לפי ש"מרבה שפחות מרבה זמה" ובשפחות כנעניות התנא מדבר שסתם – זונה גויה. וכל שכן השפחות שכבר יצאו מכבוד משפחותם, ואין אימת בעלן עליהם. ובפריצות השפחות יוכללו גם שאר נשי הבית וכדי בזיון וקצף 19 לפי אסתר א, יח. , שיצא שם אשתו ובנותיו שבעלי זמה, הנה מפני שפחותיו. וכן ה"מרבה עבדים מרבה גזל", כי יגזלו בכל העיר, ובזה יהיו שמו קללה בגוים 20 לפי זכריה ח, יג. שאסף עליו אנשים רקים ופוחזים 21 לפי שופטים ט, ד. ללסטם את הבריות יקבוהו לאומים 22 לפי משלי כד, כד. , ותהיה לו חרפה במקום כבוד. מי לנו גדול ממשה שהיה בישורון מלך 23 לפי במדבר לג, ה . האם היו לו עבדים רבים ללוותו ולעבדו? הנה העידה התורה שלא היה לו כי אם נער אחד משרתו יהושע בן נון – "נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא). וגם אברהם אבינו אמר (בראשית טז, ב): "ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר".

הנה אם כן ארבעת התכליות האלה הבל המה מעשה תעתועים 24 לפי ירמיה י, טו. .

אמנם חיי התורה האלהית ולמודה ימצאו בה בהפך זה כל הדברים. כי אם מהתענוג הגשמי מהמאכל והמשתה 25 כנגד הדעת הראשונה. הרב תתגלגל המוות ומהר הקץ לבא, בהפך יהיה בענין התורה ש"מרבה תורה מרבה חיים". רוצה לומר חיים רוחניים נפשיים, לפי שהתורה מאכל לנפש, והיא תחיה את בעליה. וכמו שאמר (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב". והנביא אמר (ישעיה נה, ב-ג): "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם". ולפי שאמר: "מרבה חיים" בהחלט ראוי לפרש החיים על הגשמיים גם כן, לפי שבלמוד התורה נאמר (משלי ג, טז): "אורך 26 בכתוב: "ארך". ימים בימינה"; "עץ חיים היא למחזיקים בה" (שם שם, יח). ולכן נתנה התורה שכר מצוות בשני מיני החיים כמו שאמר (דברים ו, כד): "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום 27 בכתוב: "לחיתנו כהיום". הזה". אמרו חז"ל (יבמות קה, ע"א): בפירוש מצות חליצה: רבא ואביי מדבית עלי קח אתו רבא דעסק בתורה בלבד חיה ארבעין שנין. אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה ששים שנין.

וכנגד הדעת השני מאהבת הנשים שימשך אחריו השגעון והבלבול וחברת השדים והכשפים, שהם כלם דברים יוצאים מדרך המושכל, אמר שיהיה בהפך ענין התורה שה"מרבה ישיבה מרבה חכמה". רוצה לומר מי שירבה בבית המדרש לא ישתגע ולא יתבלבל, אבל תרבה חכמתו כמו שקרה למשה רבינו עליו השלום שכאשר הרבה ישיבתו בהר גדלה מעלת נבואתו וקרן עור פניו.

וכנגד הכת השלישי שאמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה" – אמר שלא יהיה כן בענין התורה, כי בהיות האדם מרבה עצה שהיא המשא ומתן בעניני התורה, כי ממנה היה מדבר ועליה אמר עצה לא יקנה משם דאגה, אבל ירבה תבונתו בנפשו כי חכמת אדם תאיר פניו 28 לפי קהלת ח, א .

וכנגד הדעת הרביעי שה"מרבה שפחות מרבה זמה", וה"מרבה עבדים מרבה גזל", ויהיה ביתו בית מלא זבחי ריב 29 לפי משלי יז, א. . אמר שלא יהיה כזה בענין התורה והמצוות, כי בהיותו מרבה צדקה לתת לעניים ובכל גמילות חסדים – "מרבה שלום". כמו שאמר (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת 30 בכתוב: "ועבדת" הצדקה השקט ובטח עד עולם".

הנה התבאר מזה שכל דברי העולם הזה הם שוא ודבר כזב 31 לפי משלי ל, ח. בלתי התורה האלהית ומצוותיה. והחיים, והחכמה, והתבונה, והשלום כבר יתבאר בתורה שימשכו ממנה. ועל כן נאמר בברכת הכהנים "יברכך יי' וישמרך", כי השמירה מהפגעים היא החיים וכנגד אור השכל והשגתו בחכמה ובתבונה אמר: "יאר יי' פניו אליך ויחונך", שהחנינה היא החכמה והתבונה כמו שאמרו 32 אנשי כנסת הגדולה. בתקנתם אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה 33 לפי תפילת יח. . וסמיך ליה "ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום" כנגד "מרבה שלום".

וזכר ארבעה תועלות עצומות שימשכו מהתורה ולמודה שלא ימצאו באחד מארבעת התכליות המדומים אשר זכר:

האחד – באומרו: "קנה שם טוב". רוצה לומר, שבמאכל ובמשתה ובתאות הנשים ובבקשת העושר ורדיפת הכבוד, כבר ימצא שם רע פעמים הרבה מהיות האדם זולל וסובא 34 לפי דברים כא, כ , נואף חסר לב 35 לפי משלי ו, לב , חמדן וגזלן, גאה וגאון ודרך רע 36 לפי משלי ח, יג . אמנם בתורה ובחכמתה ובמעשה הצדקה והמצוות לא יוכל אדם לקנות כי אם שם טוב. וכבר שיבח שלמה עליו השלום מעלתו באומרו (קהלת ז, א): "טוב שם משמן טוב". והנביא אמר (ישעיה נו, ה): "ונתתי להם בביתי ובחומותי 37 בכתוב: "ובחומתי" יד ושם טוב מבנים ומבנות". ולכן בשכר המצוות אמרה תורה (דברים כו, יט): "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר" 38 בשינויים כתיב בודדים. .

הב' – שהתכליות המדומים אשר זכר, הם כלם דברים חצונים מעצמות האדם ונפשו. כי כבוד העבדים והעושר והנשים מבואר הוא שאינם עצמו. וגם הבשר עם היותה 39 אולי צריך להיות : "היותו". מגופו אינה עצם האדם כי עצמותו באמת היא צורתו ונפשו. אמנם בקנין התורה ומעשה המצוות יקנה שלימות עצמי לנפשו שלא יפרד ממנה, ועל זה אמר כאן "קנה לעצמו". וכן אמרו במסכת כלה משום דכתיב (משלי ט, יב): "אם חכמת חכמת לך", רוצה לומר, כי כל שאר התועלות שיבקש האדם בעולם הזה הם זולת מציאותו האמתי. אמנם החכמה התורנית והמעשים הטובים הם הם עצם אמתתו, והוא אומרו "קנה לעצמו". וכיון בזה עוד מה שיורה עליו פשט המאמר, כי כל קניני האדם הגשמיים ישארו במותו לזולתו. וכמאמר איוב (איוב כא, כא): "כי מה חפצו בביתו אחריו". ודוד אמר (תהילים מט, יח): "לא ירד אחריו כבודו". אמנם מה שיקנה מהתורה והמצוות "קנה לעצמו", כי הם הנשארים והולכים עמו אחר המוות. וכמאמר הנביא (ישעיה נח, ח): "והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספך", ועליו אמרה תורה (דברים ל, יט): "בחרת בחיים למען תחייה", כי אלה הם החיים האמתיים.

והג' – ששאר הדברים הגשמיים אינם מיוחסים ולא מצרנים 40 צמודים. אל התורה, והם דברים זרים בחוקה. אבל הישיבה והעצה והחכמה והצדקה, הם כולם חלקי התורה. ואם כן בקנותו מהם קנה לו דברי תורה, וידוע שתכלית האדם וטובו הוא בקיום התורה ושמירתה, וכמו שאמר (דברים כח, יד): "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל".

והד' – שהדברים הגשמיים והמדומים אשר זכר, הם כולם מביאים האדם לתענוגי העולם הזה ואינם מקנים אליו חיי העולם הבא. אמנם התורה והמצוות אשר יעשה אותם האדם קנה בהם העולם הבא שהם חיים בהחלט, ואין עמהם מות ואין הפסד כלל. וכמו שאמר משה עליו השלום (דברים ל, יט): "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים".

הנה גם מזה המאמר השלישי שהלל שבח מעלת התורה וגנה שאר הדברים הגשמיים, יסתייע דעת רבי שאמר שלא יבור האדם דרך ישרה לעצמו, כי אם בתורת יי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה 41 לפי תהילים א, א. . והותרו עם זה השאלות .