נחלת אבות על אבות ב:ג

הלל זה הוא הלל הזקן שכבר קדם זכרו. וראוי לשאול במאמרו זה שלושה דברים:

האחד – למה נזכרו מאמרי הללהזקן פה אחרי דברי רבן גמליאל ודברי רבינו הקדוש אביו, בהיות הלל קודם להם ששה דורות כמו שפירשתי בהקדמה הראשונה?

והב' – למה הביא בהלל גזירות מתחלפות במאמר אחד שהם: "אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך", וכן שאר המוסרים שבאותו מאמר? ומה הגיע אליו לקבץ במאמר אחד מוסרים רבים אם היו מתחלפים, ואין יחס לזה עם זה? והיה ראוי שיזכור בכל אחד מהם 'הוא היה אומר'.

והג' – במאמר "אף הוא ראה גולגולת אחת", כי אין בספור הזה מוסר ולא גזירה מדעית כלל? והעובדה ההיא אין לה ענין בכאן, כי לא זכר אחר שקרהו בכל ימיו של הלל, ומה לי לזכור זה?

והנראה אלי בזה שאחרי שהביא מסדר המשניות דעת רבינו הקדוש ודעת רבן גמליאל בנו, שהוא בצד מה סותר אליו בזה הדרוש. רוצה לומר אם צריך לאדם למוד התורה חקירה פילוסופית והנהגה מדינית הנקראת "דרך ארץ", אם לא הביא אחרי זכרון דעותיהם מאמרים מהקדמונים יראה מהם סיוע לדעת רבינו הקדוש ודעת חכמים אחרים גם כן, שנראה שיסייעו לדעת רבן גמליאל בנו. ומפני זה הביא מאמרי הלל עם היותו זקן מהם כמה וכמה מהשנים, להוכיח מדבריו שהם סיוע לדברי רבי. כי הנה הלל להמשכו אחרי דעתו שנזכר בפרק הראשון (לעיל פרק א) "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ודלא מוסיף ייסוף ודלא ייליף קטלא חייב", ושאר המאמרים שמה, אמר עוד הולך לשיטתו באותה סברא "אל תפרוש מן הצבור", להגיד שזכות הרבים עדיף.

וכבר חשב הכוזר שהתפלה בהתיחד האדם תהיה יותר זכה ובמחשבה פנויה, מאשר תהיה בהיותה בקהל. וביאר לו החבר שגם בה אין ראוי לפרוש מן הצבור מטענות: הראשונה – שהצבור אינם מתפללים במה שיהיה בו הפסד ליחידים אחרים מה שאין כן היחיד שיתפלל בצרכיו. ואיפשר שיהיו בהזק הצבור כמי שיש לו תבואה שמתפלל על עוצר הגשמים למוכרה ביוקר? ומתנאי התפלה הנענית שתועיל לעולם ולא תזיק לאחר בשום פנים. אמר עוד הולך לשיטתו באותה סברא "אל תפרוש מן הצבור" – להגיד שזכות הרבים עדיף. הב' – שהיחיד אולי יעקבוהו עונותיו, אמנם הצבור יסתייע מזכות המתפללים, ואם ימצא פשיעה באחד ימצא זכות באחרים. וישתלם הכלל בעבור הפרטים, והדבר דומה למי שישתדל לחזק את ביתו מיראת האויבים הלוחמים בעיר ואינו רוצה להכנס עם אנשי המדינה בהעזרם על חיזוק חומותם, כי הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה. אמנם הנכנס עם הצבור מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שיקצר האחד משלימו האחר. והיחיד בצבור הוא כאבר האחד בכלל הגוף. ואילו היה מקפיד הזרוע אל דמו כשהוצרך אל ההכאה, היה נפסד הגוף כולו ויפסד הזרוע בהפסדו. ולכן טוב שיסבול היחיד הצער גם המוות כדי להציל את הצבור, וכמו שהאריך בזה דברי שלום ואמת 1 לפי אסתר ט, ל. . ועל כן נאמר בתורה (דברים כט, כ), על המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי שהיה מעונשו "והבדילו יי' לרעה מכל שבטי ישראל", כי בהיותו נפרש מן הצבור יובדל לרעה. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה, לפי שהתורה נתנה לכללות ישראל. ולכן היה אהרן אוהב שלום, וההסכמה והתאחדות בני ישראל. ואם כן אין ראוי לאדם שיתנהג על פי שכלו, אבל שיתחבר עם הצבור שקבלו עליהם מצוות התורה לעשותם. ונתן הסיבה למה יתחבר אל הצבור לעשות כמעשיהם, ולא יתנהג על פי שכלו באומרו אבחר דרכי על פי שכלי. ואמר: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", רוצה לומר לא תישען על בינתך להתנהג בה, כי אולי תפותה וכמה מהפעמים הדמיון הכוזב משיב חכמים אחור ודעתם יסכל 2 לפי ישעיה מד, כה. . וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות כט, ע"א): שיוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ובסוף נעשה צדוקי, ולכן אמרו אין הקב"ה מיחד שמו על צדיקים בחייהם עד שבפרקא קמא דראש השנה (דף יז, ע"א) מנו את הפורש מן הצבור עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא. ובפרקא קמא דתענית (דף יא, ע"א) האריכו בעונשו ש"אל יראה בנחמת הצבור".

הנה אם כן, אין ראוי לאדם שיבטח בשכלו המעשיי ובדרך ארץ שלו להיישיר מעשיו והנהגותיו, כי ברב הפעמים יחטא, אבל שיתחבר לרבים ויעשה כמעשיהם על פי התורה, וכמו שאמרה השונמית לאלישע (מלכים ב ד, יג): "בתוך עמי אנכי יושבת 3 בכתוב: "ישבת". ". ואמר: "ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו", לפי שאין ראוי לאדם שיבטח על שכלו לומר לא אחטא בעצמי כמו שעשה פלוני, לפי שהיה סכל ופתי, כי אולי בבא עתו ובהגיעו למדרגתו, גם הוא יחטא כמוהו, וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קב, ע"ב): אי הוית כההוא הוה נקיטת בשפולא ורהיטת אבתרא 4 בנוסח אצלינו: "א''ל אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". .

והכלל שהאדם לא יסמוך על דעתו להתנהג על סברתו, אבל שיתחבר עם הבריות ויאהב השלום והקבוץ וההסכמה לשמור את דרך יי' 5 לפי בראשית יח, יט. , וכמאמר שלמה עליו השלום (משלי ג, ה): "בטח ביי' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". ועל דרך זה אמר מרדכי (אסתר ד, יג): "להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים".

ולפי שהיתה כוונת הלל להזהירו על התורה בלבד, ושעליה יסמוך לא על הנהגת סברתו, לכן אמר: "ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה" וכו'. רוצה לומר לא תמנע מלמוד התורה לקושייה ועומקה, ואל תאמר על דבר ממנה שאי אפשר לשמוע. רוצה לומר, שאין בך אפשרות להבינה ושהיא רחוקה מדעתך, כי השמיעה תאמר על ההבנה. ולכן אמר אל תאמר על דבר שאי אפשר לשמוע ולהבינו, כי הנה סופו ותכליתו הוא להשמע, רוצה לומר להיות מובן, וכמו שאמרו (מגילה ו, ע"ב): יגעת ולא מצאת אל תאמין. ואמר שלמה עליו השלום (משלי כד, ז): "ראמות לאויל חכמות", וזהו שסופו להשמע אם תעמול ותיגע בהבנתו על כל פנים סופו להיות נודע ומובן. וכן לא תמנע מהלמוד מפאת עצלה או לעשות התורה טפל ושאר צרכיך עיקר, וזהו "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה". רוצה לומר אל תאמר בלבבך אחרי שאעשה צרכי ואפנה מהם אז אשנה משנתי, כי אולי לא תפנה ותשאר נעדר הלמוד. וכאילו אמר: "אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך" וסברתך – שמא תטעה מן הדרך, "ואל תדין את חבירך" אשר חטא וטעה שמא תכשל ותטעה כמוהו "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" . ויש בזה גרסה אחרת – ואל תאמר דבר שאיפשר לשמוע. וראוי שיפורש כפי כוונתי זאת שלא יאמר אדם על הדבר שאיפשר לאדם לשומעו וללמדו מיד שיאמר סופו להשמע 6 סופו להיות מובן. בסוף הזמן אלמדהו, והוא עצמו מה שאומר "אל תאמר לכשאפנה אשנה".

והר"י פירש: שלא יגלה סודו לשום אדם, כי עוף השמים יוליך את הקול 7 לפי קהלת י, כ. , ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם 8 לפי תהילים יט, ד. . והוא כפי הגירסא הראשונה, ואין פירושו זה מענין כוונתי כאן. ומן המאמר הזה יראה אמתת דברי רבי שאמר שלא "יבור לו האדם" על פי שכלו ותבונתו דרך ישרה במעשיו, אבל שישמור ויעשה המצוות האלהיות שהם הדרך האמתי. כיון שהלל גם כן ציוה שלא יפרוש האדם מן הצבור, ולא יאמין בעצמו ובדעתו לא להישרת עצמו, ולא לדון את חביריו, אבל הזהיר על זריזות למוד התורה.

וכבר למדנו שאין ראוי לאדם לפרוש מן הצבור ממשה אדוננו שאמר השם (שמות לב, י): "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" והוא השיבו (שם שם, לב): "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי לא רצה גם בעת רעתם להפרד מן הצבור עד שמפני זה אמר לו השם (שם שם, נ) בעת מותו "והאסף אל עמיך", כלומר על כוונתך היתה שלא להפרד מן הצבור לכן בחייהם ובמותם לא תהיו נפרדים ותקבר מעבר לירדן עם מתי מדבר 9 לפי תענית ל, ע"ב. . ולכן התפלל על יהודה "שמע יי' קול יהודה ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז). ואמנם שלא יאמין אדם בעצמו עד יום מותו הוא שורש היראה, וכמו שאמר (דברים ו, יג): את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע.

ואמנם שאין ראוי שידון האדם את חבירו על חטאתו עד שיגיע למקומו מי לנו גדול מאהרן שהיה מוכיח את העם במצרים על העבודה זרה שהיתה בידיהם, ואחרי כן הוא עשה להם העגל עם היות שלא היתה כוונתו לעבדו חלילה. ואמנם שהאדם יזדרז ללמוד התורה ולא ימנע ממנה לעומקה וקושייה, ולא מפני עסק צרכיו בא בפרשת שמע (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"; "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", שהבטיח אותם שדברי התורה כשיעיינו בהם שיעלו על לבם, והזהירם לשלא יאמרו "לכשאפנה אשנה", אבל שבכל הזמנים והמקומות יהגה בהם.