נחלת אבות על אבות ב:יג

לפי שהיה רבי שמעון ירא חטא הזהיר על קריאת שמע ותפילה, שלא יחטא בהם לאלהיו ולא יעשה תפילתו קבע, ולא יהיה רשע בפני עצמו, שהם דברים כולם נכללים ביראת חטא. וממאמריו אלה קשורים עם מאמרי חביריו שנזכרו למעלה. כי לפי שראה דברי רבי יהושע מהזק 'עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות', שהם חולאים רעים ממיתים, וראה גם כן התרופות אשר השתדל רבי יוסי לתת בהם, לכן אמר רבי שמעון יש תרופה אחרת להם יותר טובה ועצמית והיא שיתפלל לאלהיו בכונה גמורה ובתפלתו יסכון גבר 1 לפי איוב כב, ב. להמלט מהפגעים ההם.

האמנם מה היא האזהרה אשר כיון באומרו: "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה" תתבאר כן. כבר ידעת שהתפילה אצלנו היא במקום הקרבנות, כי בה יתקרב האדם ויתדבק באלהיו. ולכן אנשי כנסת הגדולה, בדעתם הגלות העתיד לבא ושתבטל עבודת הקרבנות – תקנו התפילות במקומם על דרך מאמר הנביא (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים שפתינו". וכבר העיר על זה המשורר באומרו (תהילים נא,יז-כא): "יי' שפתי תפתח" וגו'; "זבחי אלהים" וגו'; "הטיבה רצונך" וגו'; "ואז תחפוץ" וגו' . שהיה מתפלל לאלהיו יפתח פיו בתפלותיו, ויתן לו מענה לשון להגיד תהלתו. ואומרו: "כי לא תחפוץ" מלת 'כי' ישמש במקום כאשר כמו (דברים כב, ו) "כי יקרא קן צפור לפניך"; "כי תבנה בית חדש" (דברים כב, ח); "כי תבואו אל הארץ" (שמות יב, כה); יאמר "יי' שפתי תפתח" – לתת לי לשון להתפלל והיה עם פי להגיד תהלתך כאשר "לא תחפוץ זבח ואתנה ועולה 2 בכתוב: "עולה". לא תרצה" (תהילים נא, יח), שיהיה זה בזמן הגלות וחורבן הבית. ונתן טענה על בקשתו באומרו (תהילים נא,יח-כא): "זבחי אלהים רוח נשברה", רוצה לומר, הנה הזבחים שציוה האלהים עליהם אינם מפאת עצמם, כדי שיהיה רוח המקריב נשברה ונכנעת לפניו וכיון שזה כן גם עתה בתפלתי – "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". אחרי שאין לאל ידינו לעשות זולת זה, כי כאשר תטיב "ברצונך את ציון" ו"תבנה חומות ירושלים", שאז "תחפוץ זבחי צדק עולה" וכליל כמו שענין עתה ש"לא תחפוץ זבח" וגו'. אז "יעלו על מזבחך פרים". הנה ביאר שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבנות וגם יותר רוחנית מהם. ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (תענית ב, ע"א): "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) אי זו היא עבודה שבלב – זו התפילה.

האמנם יתחייבו בתפלה שני חלקים חלק קודם וחלק מתאחר. אם הקודם בסדור שבחי השם יתברך, ואם המתאחר בשלושת הצרכים. כי אם האדם לא יודע שהאל יתברך נמצא אחד ויכול יודע ומשגיח בבני אדם איך יבקש ממנו צרכיו? ולכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב, ע"א): לעולם יסדר אדם שבחיו של מקום תחלה ואחר כך יתפלל. וממשה רבינו עליו השלום למדנו זה שנאמר (דברים ג, כד): "יי' אלהים אתה החילות 3 בכתוב: "החלות". להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך 4 בכתוב: "וכגבורתך" ". ואחרי זכרון שבחי המקום שאל צרכיו שנאמר (דברים ג, כה): "אעברה נא ואראה". ומפני זה תקנו חכמינו זכרונם לברכה פרשיות שמע עם הברכות שלפניה ולאחריה, שבראשונה יודה האדם במציאותו יתברך ואלהותו באומרו: "ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם", ואחרי כן יגיד יכלתו במעשה בראשית שיצר "אור וברא חשך", ויזכור בריאת המאורות והשכלים הנבדלים 5 מלאכים. ואופן שרותם, ויגיד אחרי זה שאליו יתברך ראוי לתת התהלות, שהוא בכל יום עושה נסים ונפלאות "פועל גבורות עושה חדשות", ויתן על הטובות האלו אשר עשה עם בריותיו שבח והודאה ויחתום ב"יוצר המאורות". ואחרי זה יתן הודאה על האהבה אשר אהב השם לנו, והתורה שנתן לנו מתוך אותה אהבה. ולכן יאמר לכל איש ישראל שישמע ויבין ויאמין שיש יי' מחוייב במציאות, ושהוא אלהינו ואליו נעבוד, ושהוא אחד מבלי ריבוי. ולכן ראוי לאהבו בכל לב ובכל נפש, ויזכור דבריו ומצוותיו.

עוד יבאר ידיעתו והשגחתו בפרשת אם שמוע וזכרון יציאת מצרים ועוצם נפלאותיו, וכולו בפרשת ציצית. ובאותם האמונות שתקנו בין קריאת שמע לתפלה. וזה ממה שיורה שקריאת שמע בפרשותיה בקודם ובמתאחר הם סדור שבחיו של מקום ביום. וכן הוא הענין בברכות קריאת שמע של ערבית. ואחרי הדברים והאמת האלה תקנו התפלה בבקשת הצרכים כמו שהוא מבואר בענינה, כי כאשר לא יהיה האדם לפני אדוניו כפוי טובה מהחסדים אשר קבל ממנו כי אם מודה ומברך עליהם אז יהיה ראוי לתת לו שאלתו ובקשתו.

הנה אם כן מפני ההכרח שיש לקדימת קריאת שמע לתפלה מהסבה אשר זכרתי, אמר רבי שמעון "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה". רוצה לומר, שיזהר לעיין ולתת לבו אל הפנות הנכללות בפרשיות קריאת שמע ובברכות התפלה שאחריה, כי בזה יתקרב לבוראו.

והחבר אמר לכוזר במאמר ב' מספרו שהתפלה היא מזון לנפש כמו שהמאכל הוא מזון לגוף ושסדרה כסדר המזון הגופני. כי האדם יעיר בבוקר בבוקר יתפלל לנפשו, וכן נותן מזון לגופו בבוקר ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלת המנחה כהתמדת כוח סעודת הבוקר עד שיאכל בערב, ומשם עד הלילה שיזון לנפשו בתפלת ערבית, ויזון גופו בסעודת הלילה ויפקוד רוחו בידי בוראו וישקוט גופו בידי מעמלו אז ינוח לו. גם יכלול האזהרה זאת ענין שני, והוא שצריך לאדם שיקרא קריאת שמע בקול רם, ושאין כן התפלה שאין ראוי שישמיע בה קולו. וכבר אמרו חז"ל (ברכות כד, ע"ב): כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה 6 דהיינו סובר שהקב"ה לא שומע אותו. , וגם כן אמרו שהוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א' יח, כח): "ויקראו בקול גדול" ועליו דרשו (תענית טז, ע"ב): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב, ח ), והוא מה שלמדתנו חנה שנאמר (שמואל א' א, יג): "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". והטעם בכל זה הוא שברכות קריאת שמע הם עדות והודעת ופרסום האמונות הפנות האלהיות. ולכן צריך שישמיע אדם קולו ויעיד על עצמו עדות אמת באמונתו, ועל כן אמר משה (דברים ה, א): "שמע ישראל" כאילו המדבר ירים קולו לאמר שמעו עמים כולם 7 לפי מיכה א, ב. שאני מאמין זה.

אמנם התפלה שהיא בקשת הצרכים אין צורך להשמעת קול בה, ודי שיוציא האדם הדברים מפיו וישמע אל 8 לפי מלכים ב' יט, ט. ויענם, כי הוא השומע דברים שבלב ואינו מצטרך לקולות. וכמאמר חנה (שמואל א' א, טו): " ואשפוך 9 בכתוב: "ואשפך". את נפשי לפני יי'", שהנפש היא השואלת לא הלשון. וכן נאמר (בראשית כא, יז): "כי שמע אלהים את קול הנער", לפי שהצער שהיה בו הוא היה קולו הנשמע לפניו יתברך כי ידע את מכאוביו. וצרכי האדם שיבקש ממנו יתברך מה לו להשמיעם לשכניו. ולכן אמרו במדרש (שמות רבה כא, ד): בשר ודם הוא שומע לחבירו דן דינו ואם לא ישמע אותו לא יכול לדון אותו אבל הקדוש ברוך הוא עד אשר לא ידבר האדם ידע מה בלבו, שנאמר (ישעיה סה, כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה". ועל זה גם כן אמר החכם רבי שמעון: "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה", רוצה לומר שיזהר בקריאת שמע לאומרה בקול רם, ויזהר בתפלה בהפך זה שלא ישמיענה לזולתו.

עוד יכוין במאמרו זה כונה שלישית והיא, שלא יחשוב אדם שהקדוש ברוך הוא בעל ליחות שיתפעל כשידברו לו רכות ותחנונים, ולא גם כן שהוא יתעלה יצטרך לדברי בני אדם ותחנויו. אבל שבהיות האדם שלם באמונותיו שלכך נוצר אז ישא ברכה מאת יי' 10 לפי תהילים כד, ה. , וישפע עליו מלפניו ברכות לראש צדיק 11 לפי משלי י, ו. ויתקיימו שאלותיו וכמו שאמר אדון הנביאים (דברים י, יד-טז): "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים והארץ וכל אשר בה"; "רק באבותיך חשק יי' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה"; "ומלתם את ערלת לבבכם וגו'". ועל זה אמר גם כן השלם "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה", רוצה לומר שתדע שאין בה צורך לגבוה אבל היא לתועלתכם, והטוב הנמשך הוא על צד החסד לא מפני הפעולות והמיית הרחמים.

וכלל זה גם כן כונה רביעית שיזהר האדם בקריאת שמע ובתפלה, שיאמר אותם בכונה רצויה ולא יהיו בפיו מצות אנשים מלומדה 12 עפ"י ישעיה כט, יג. . כי הנה הדבור אינו מעלה באדם אלא מאשר יסכים עם הנפש ויוציא הדבר המצוייר בלב לחוצה. ובמה יודע איפה 13 עפ"י שמות לג, טז. , כי נפלינו אנחנו בני אדם מהעופות המצפצפים והמהגים אם לא שדבורם וצפצופם הוא מבלי ציור שכלי וכונה נפשיית, ודבור האדם הוא בכונה ודעת וציור שלם וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש שמואל ב, טז): תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה. ומפני זה החמירו לסמוך גאולה לתפלה כדי שלט תפרד מחשבתו מתפלתו, ולכן בחר השם לתת למשה רבינו עליו השלום את התורה בהר, וצוהו שלא יעלה איש עמו כדי שיהיה שמה מתבודד בכונה רצויה, ולא ימצא עמו דבר מפסיק התבודדותו וכונתו. ולכן צוה יתברך (דברים ו, ה) "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שהכחות כלם יהיו מאותה מחשבה ועיון אלהי. ועליו אמר כאן: "הוי זהיר בקריאת שמע ותפילה" כלומר שיזהר שלא לאומרם כי אם בכונה.

וכלל עוד עם זה כונה חמשית והיא, שיאמר האדם תפלה וקריאת שמע בעונתה אם בשחרית – עם הנץ החמה, ואם בערבית – אחרי צאת הכוכבים, ואם של מנחה – בעוד שהשמש באורה וזיוה, לא כמו שראיתי במנהגי היהודים היונים שמתפללים שחרית קודם יציאת החמה, בהיות הכוכבים עדיין ברקיע, כדי שישאר היום פנוי ובלתי ערוד לעשות מלאכתם ועסקיהם. וכן ראיתי ביהודים האיטליאנים שמתפללין ערבית מיד אחרי השלימם תפלת מנחה ויעמוד השמש בחצי השמים 14 עפ"י יהושע י, יג. , והם אומרים המעריב ערבים ומסדר את הכוכבים. והיה כל זה להיות התפלות עליהם משא כבד, ולכן יבחרו לומר שתי התפלות מנחה וערבית בשעה חדא. לא כן עשו אבות הקדושים. כי אברהם בבוקר התפלל שחרית, ויצחק בערב התפלל מנחה, ויעקב לא התפלל ערבית כי אם כאשר בא השמש ובצאת הכוכבים. ולכן הזהיר השלם "הוי זהיר בקריאת שמע ותפלה", רוצה לומר – לאמר אותה בעונתה.

והנה באומרו: "אל תעש תפלתך קבע", פירשו בו שלא יעשה תפלתו עליו כמשא כבד וכחוב המוטל עליו אחרי שיפרע אותו אז ינוח לו, אבל יעשה אותה דרך תחנונים לפני המקום, כי רחום וחנון הוא וישוב מחרון אפו וירחמהו כאשר יתחנן לפניו. ועל זה אמרו (ברכות לב, ע"ב): "אף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר (תהילים לט, יג): 'אל דמעתי אל תחרש'". וזה יקנה האדם כשיעשה תפלתו בכונה, ולא יהיה לו למשא כבד. וכמאמר יואל (ב, יג): "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יי' כי חנון ורחום הוא" וגו'.

ונראה לי בפירושו, שלפי שאמר: "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה" – כפי הכונה הראשונה אשר ביארתי. וידענו שהקריאת שמע הוא ספור שבחיו של מקום, והתפלה היא שאלת צרכים, שלכן אמר שלא יעשה סדור שבחי המקום טפל ויאמר אותו בקצרה ובלתי מתכוון, ויעשה מתפלתו קבע ועיקר, לפי שבשאלת צרכיו לא תעשה כן. אבל תתמיד ותאריך התחנונים לפניו יתברך שהם בסדור שבחיו, כי הוא יתברך מעצמו חנון ורחום ונחם על הרעה 15 עפ"י יואל ב, יג; יונה ד, ב. , ואף על פי שאתה לא תתפלל ולא תשאל צרכיך, כי אם בלבד שתסדר שבחיו הוא ישוב מהרעה מבלי תפלתך. וכמו שאמר (ישעיה סה, כד): "טרם יקראו ואני אענה". ואמר על כל זה "ואל תהי רשע בפני עצמך", אם שאמרו על הכונה שלא יתפלל בלתה, או שלא בעונתה, או מקצר בשבחיו של מקום, או במחשבה נפסדת שהקב"ה מתפעל מתחנוניו או צריך אליהם, כי כל זה הוא רשע ופשע באמונות, ולא ידע אדם מזה כי אם אתה לבדך. ולכן אמר: "אל תהי רשע בפני עצמך" – שלא תחטא בינך לבינך. ואולי יאמר שלא יחשוב אדם הריני רשע חוטא ומה אועיל כי אפגע בו, לכן הזהירו שלא יחשוב עצמו כרשע להסתלק מן התפילה. אבל על כל פנים תתפלל, כי "רחום וחנון יי' ארך אפים ורב חסד" (תהילים קג, ח), וישמע תחנתך ותפלתך וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרקא קמא דקידושין (דף מ, ע"ב): "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי", מסכים למה שפירשתי בזה. ורש"י פירש – אל תעשה דבר היום שלמחרת תרשיע את עצמך. וכמאמרם בפרקא קמא דמסכת ביצה (דף ט, ע"א): כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וכן כתבו הפילוסופים מי שלא יבוש מעצמו לא יבוש מזולתו. ומה שפירשתי בראשונה הוא יותר נכון שהכלל בו – ששערי תפלה ושערי תשובה לא ננעלו עם כל רשע וחטא האדם. וכמאמר משה אדוננו לישראל אחרי מעשה העגל (שמות לב, ל): "אתם חטאתם חטאה גדולה 16 בכתוב: "גדלה" ועתה אעלה אל יי' אולי אכפרה בעד חטאתכם". וכל זה אמר השלם להיותו ריפוי חזק ובטוח להזק 'עין הרע'.

האמנם ממה שזכר הזה רק התפלה וקריאת שמע, וצרף לזה הנהגת דרך ארץ "ואל תהי רשע בפני עצמך" מצאנו ראינו שהיה דעתו כדעת רבן גמליאל ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".