נחלת אבות על אבות א:ח

(ח-ט) כבר ישאל שואל במאמרי השלמים האלה, שפעם ידברו בעורכי הדיינין ופעם ידברו עם הדיינין עצמם. ומה ענין המאמרים האלה עם אשר קדמו להם? ומה שראוי שיאמר בזה הוא ששני השלמים האלה היו ראשי הדור הרביעי מחכמי המשנה, ושהם באו להגביל מאמרי יהושע בן פרחיה ונתאי האברלי רבותם. כי לפי שאמר יהושע בן פרחיה: "והוי דן את כל אדם לכף זכות", אמר יהודה בן טבאי תלמידו שאין ראוי שיובן המאמר הזה כללי לכל אדם, שידין מה שיש בו לדון כצדיק כרשע לכף זכות. כי אם יעשה כן 1 רוצה לומר – ידון כל אדם לכף זכות. , יהיה האדם כעורכי הדיינין שהם המדברים שעורכין טענות הבעלי דינין לפני הדיינין, שתמיד יאמרו כל אחד מהם שבעל דינו הוא צדיק בדינו ושעמו דבר המשפט. והוא פועל מגונה להצדיק את הרשע ולהרשיע את הצדיק. ויש מפרשים עורכי הדיינין – האנשים הממונים לערוך ולמנות הדיינין על הציבור, שכל אחד רוצה למנות קרובו או אוהבו ומשבח אותו ואינו זוכר דבר מגנותו, אבל תמיד הוא דן אותו לכף זכות.

וכבר הרחיקה התורה המדה הזאת במה שאמרה (שמות כג, ז): "מדבר שקר תרחק", ואמר (דברים כה, א): "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". ושלמה אמר (משלי כד, כד): "אמר לרשע צדיק אתה יקבוהו 2 בכתוב: "יקבהו". עמים יזעמוהו לאומים 3 בכתוב: "לאמים". ". והנביא אמר (ישעיה ה, כ): "הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע". ואחר שראו שאין לדון כל אדם לכף זכות מפאת האנשים, ביאר שאין גם כן ראוי בכל הזמנים. וכדי לבאר שיש זמן שאין ראוי לדון כל אדם לכף זכות, הביא ענין הבעלי דינים כשהם עומדין לדון, שאם השופט ידין אותם לכף זכות יאמין דבריהם ולא ידרוש ויחקור אמיתת הדבר כראוי. ולכן ראוי לדיין שכאשר יהיו בעלי הדין לפניו יהיו בעיניו כרשעים, ולא יאמין לא לדברי התובע ולא להתנצלות הנתבע, אבל יחקור וידרוש בוריית הדבר ואמתתו. ואם כן אין ראוי בענין כזה לדון את כל אדם לכף זכות, אבל כבר יבא זמן שראוי לדון את שניהם לכף זכות. והוא כשיהיו נפטרין מלפני הדיין וקבלו עליהם את הדין. שאין ראוי לומר אותו תובע במרמה היתה תביעתו או אותו נתבע היה מכחש בעמיתו, כי אולי בטעות עשו מה שעשו כאילו תאמר שלא היו יודעים את הדין או שהתובע בדין תבע לפי דעתו, והנתבע שמא כפר מפאת השכחה ולא בכונה רעה, כיון שבאחרונה קבלו עליהם את הדין, ראוי אז לדון שניהם לכף זכות. הנה ביאר, שמה שאמר יהושע בן פרחיה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – לא יצדק בכל אדם כצדיק כרשע, וגם לא בכל זמן ועל כיוצא בזה אמרו (קידושין לד, ע"א): "אין למדים מן הכללות", וגם זה מדברי התורה לקחו שאמר הכתוב (שמות כב, ח): "עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון 4 בכתוב: "ירשיען". אלהים" וגו'. ובענין המלקות אמר מ' יכנו לא יוסיף "להכותו 5 בכתוב: "להכתו" על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג). וכבר שאלתי באותה פרשה למה קרא "מכה רבה" מה שיוסיף להכותו, ולא בארבעים מכות המלקות? ואמרתי שהיתה הסיבה בזה, לפי שהחוטא כשיקבל מלקות שהגבילה התורה, נשאר נקי מכל עון ואשמה וזך בלי פשע, לפי שכבר יצאו ממנו עונותיו עם אותו מלקות. ולכן בהיותו זך ונקי מכל רשע אם יתנו לו אפילו מכה אחת תהיה בערכו – מכה רבת קלון גדול כאילו נלקה אדם נכבד נקי שלא חטא מימיו. כי בידוע, שהאיש הצדיק והנקי שלא חטא אם יתנו לו בבית דין מלקות אפילו מכה אחת תהיה לו חרפה רצופה, ומכה בלתי סרה כפי צדקתו ויושרו, כן יהיה הנלקה אחרי קבלתו מלקותו ישאר זכאי ונקי. ולכן מכה רבה וקלון רב תוספת המלקות. וכבר העירו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה ז, ע"ב) על הסיבה הזאת באמרם: "ונקלה אחיך לעינך" (דברים כה, ג) – כיון שנקלה הוא כאחיך, מסכים למאמר החכם הזה.

וכשהיו נפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין" שכבר קבלו עליהם את הדין. ולפי שישאר לערער על זה, כי אולי יהיו בעלי הדינין ערומים, ולא יוכל הדיין להוציא מפיהם מילים ולגלות האמת, ומה התועלת אם כן שיהיו בעיניו כרשעים? לכן אמר שמעון בן שטח: "הוי מרבה לחקור את העדים", כי הוא כמסייע ומוסיף ומשלים דברי יהודה בן טבאי חבירו, שריבוי החקירה בעדים הוא שישאלם שאלות שונות לראות היעמדו בדבריהם. ואמר שיזהר הדיין באותה החקירה ושאלות שיעשה שמא מתוכם ילמדו העדים לשקר בעדותם. ולכן צריך הדיין שיהיה ערום לעשות בדעת באופן שלאמת יוציא משפט. וכמה הזהירו חכמינו זכרונם (סנהדרין מ, ע"א) על בדיקת העדים וחקירתם ושורש כל זה בא בתורה בפסוק (דברים יג, טו): "ודרשת וחקרת ושאלת היטב". ואיפשר עוד לפרש בדברי שמעון בן שטח שלא בא לסייע ולהוסיף בדברי יהודה בן טבאי חבירו, אבל בא לבאר ולהגביל דברי נתאי הארבלי רבו שאמר: "ואל תתחבר לרשע", ואמר שמעון בן שטח שאין ראוי שיובן זה כללי, כי פעמים ראוי להתחבר לרשע ויצדק זה בדיין, כדי להרבות החקירה בעדים שאם לא יתחבר בצדיקים וברשעים, ולא ירבה מהם הדבור והשאלות – איך יודע האמת.

הנה אם כן שני החכמים האלה יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח באו לבאר דברי רבותיהם, ושניהם ביארו משפט התורה ואופן הדינים שהם מחלק התורה. ואולי שהם כיונו לבאר מה שבין אדם לחבירו שהוא מהעמוד השלישי שזכר שמעון הצדיק הנקרא גמילות חסדים.