נחלת אבות על אבות א:י

שני השלמים האלה היו ראשי הדור החמישי מחכמי המשנה. וכבר כתבתי שהיו מקהל גרים. ואודיעך מה שראיתי בספרי הגוים. הנה מניחי הדתות הנימוסיות שלהם, כתבו הנימוסים והדתות שעשו חכמי הרומיים הראשונים. וזכרו כל דבר בשם אמרו ומכללם נזכר זה אבטליון. ואמרו עליו שהיה בחור וסדר נימוסים ודתות רבות, ועוד היום יש ביניהם דת אחת הנקראת דת אבטליון. ואמרו שאבטליון זה עזב עבודת הצלמים שהיו ברומי, והלך לו לבקש דת אחרת. והוא בלי ספק זה הנזכר במשנה, שעם היותם גרים נשתלמו בחכמתם כל כך שהיו ראשי בני ישראל וגדולי דורם, והיו שניהם מתחברים זה עם זה על דרך מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא בתרא צב, ע"ב): "לא הלך זרזיר אצל עורב" אלא שהוא ממינו.

והנה שמעיה בעבור שראה את יהודה בן טבאי רבו שהרבה לדבר באזהרת הדיינין, אמר שראוי לאדם שיברח מהרבנות, כי הוא באמת משא כבד רב הסכנה, ואי איפשר לדיין שלא יחטא כי בזה יכלה זמנו ולא יוכל להגות בתורה לשמה. והוא אומרו: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". כלומר אשרי ואשריו מי שלא יצטרך לאותם האזהרות שהזהיר יהודה בן טבאי, אבל שיחיה מיגיע כפיו והוא – המלאכה וישנא את הרבנות, שהוא היותו דיין או פרנס מנהיג הצבור. ואמר שבזה ימשך לאדם מהתועלת שלא יתודע לרשות. רוצה לומר, שבהיות אדם דיין או פרנס בהכרח יהיה נודע לרשות שהוא כינוי למלך או לשר העיר ונקרא רשות, לפי שהכל ברשותו וכמה מהרעה וההזק לאדם שיתודע למי שהכל ברשותו ונפשו אותה ויעש, ומי יאמר לו מה תעשה 1 לפי קהלת ח, ד. . ולכן יותר טוב הוא שיעסוק האדם במלאכתו באופן שלא יבא להתודע לרשות. ולפי זה לא יהיה אומרו: "ואל תתודע לרשות" – אזהרה וצווי בפני עצמו, כי אם הודעה והבטחה שאם יאהוב את המלאכה וישנא את הרבנות – לא יתודע.

והרמב"ם כתב שהתודעות לרשות הוא ממה שיפסיד האדם בתורתו ואמונתו, לפי שלא ישגיח רק במה שיפיק רצון הרשות ולא ישמור החגים והמועדים ושבתות יי' כראוי להתעסקו בעבודת המלכות. והם באמת דברים מוצדקים. וגם אני אודהו שכל ימי גדלתי בחצרי המלכים ובטירותם, ואוי לו למי שהכירם ונתקרב אליהם, ואשריו מי שיתרחק מהם ומכובדם ולא יתקרב כי אם למלך מלכי המלכים הקב"ה, וכמאמר המשורר (תהילים עג, כח): "ואני קרבת אלהים לי טוב".

והנה אמר החכם הזה: "אהב את המלאכה" ולא עסוק במלאכה, להגיד שאין טוב לאדם שיעשה מלאכה על צד ההכרח והאונס מתדאג עליה ובעל כרחו, אבל שיאהב אותה ואז יעשנה בשמחה ובטוב לבב, וכמו שאמר דוד (תהילים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ודרשו (ברכות ח, ע"א): "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". ולכן היו רבים מחכמי ישראל בעלי מלאכה כרבי יהושע שאמרו בפרק תפילת השחר (ברכות כח, ע"א) שהיה פחמי. ובירושלמי (ברכות ז, ע"ד) נאמר שהיה עושה מחטין. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, ע"ב) בחייהון דרבנן קדישי דהוו אושכפי. רוצה לומר עושים מנעלין, ורבי יוחנן הסנדלר שהיתה מלאכתו כן, ורבי יהודה חבירו של רבן שמעון בן גמליאל בפרק הנודר, ורבי שמעון שם ורבי חנניא בן דוסא, ואבא חלקיה ורבים אחרים בפרקא דחסידי. ורבא בפרק בתרא דמועד קטן שכולם היו בעלי אומניות, כדי שלא לקבל מתנות מבני אדם ולהתפרנס מדברי תורה כמו שאמרו (שם שם, ע"א): פשוט נבלתא בשוקא... ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וזילא בי מלתא. עד שאמרו בפרק נוחלין (בבא בתרא קי, ע"א): "לעולם ישכיר אדם עצמו" – אפילו לעבודה שהיא זרה לו.

ואמנם שנאת הרבנות כבר הזהירו עליו הרבה, כיון שנתמנה אדם פרנס מלמטה נקרא רשע מלמעלה. ובמסכת סוטה (דף נה, ע"א): "מפני מה מת יוסף קודם אחיו 2 בנוסח אצלינו: "לאחיו". ? מפני שהנהיג עצמו ברבנות". וכן אמרו במסכת פסחים (דף פז, ע"ב): אוי לרבנות שמקברת בעליה שאין לך נביא שלא קפח ארבעה מלכים בחייו. וכן דוד בהיותו מלך ישראל ואמר הכתוב עליו "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח, טו), היה בורח מלדון בין אדם לחבירו ועליו היה מתפלל (שם כב, מד): "תפלטני מריבי עמי", וכמו שאמרו במדרש. ושורש המוסרים האמתיים האלה כולם הוא משה רבינו עליו השלום שכאשר אמר לו השם בתחלת נבואתו (שמות ג, י-יא): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" – בעט בשני הדברים – רוצה לומר – בהתועדותו לרשות ובפרנסת העם ורבנותו, והוא אומרו: "מי אנכי כי אלך אל פרעה" – ובזה לא רצה להתועד לרשות – "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" – כי היה שונא רבנותם ופרנסותם.

וכבר נוכל לומר וללמוד על דרך אסמכתא המוסר הזה בכללו מעשרת הדברות (שמות כ-יד). כי ראשונה – בא דבור "אנכי יי' אלהיך" – להודיע שאותו תעבוד ובו תדבק. והוא אחריו – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"; "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"; "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" – כנגד מלכי אדמה ושריה שהם הפסילים, שלא תתודע להם ולא תעבדם. וכאשר תתרחק מהם – "לא תשא את שם יי'... לשוא"; וששת ימים תעשה מלאכתך ואז היום השביעי יהיה "שבת ליי'" ותנוח בו כראוי, מה שלא תוכל לעשות בהתודעך לרשות. והנה המתודע לרשות אומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כדי לעשות רצון מלכו ולהתקרב אליו. וכאשר תאהב את המלאכה ולא תתודע לרשות – תכבד את אביך ואת אמך, וכאשר תשנא את הרבנות – לא יהיה לך ספק שפיכת דמים וגזל ושאר החטאות, ו"לא תרצח"; ו"לא תנאף"; ו"לא תגנוב"; ו"לא תענה"; ו"לא תחמוד", כי כל הדברים האלה נמשכים מהרבנות כשידון הדיין בדיני נפשות או בדיני ממונות, מה שהוא בלתי ראוי. אמנם בהיות האדם אוהב את מלאכתו ושונא את הרבנות ובלתי מתודע לרשות ימלט מכל החטאות האלה. ומה יפו דברי שלמה שאמר על זה (משלי כז, כג-כז): "ידוע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים", ויתר הפסוקים אשר פירושם אצלי לשבח ולפאר ולהדר חיי האדם המתעסק בשדה במלאכת מרעה צאנו, ובורח מהשררה והרבנות בתוך אנשי העיר, ולכן אמר "ידוע תדע פני צאנך". רוצה לומר, אל תאמר אפקוד את צאני אל הרועים ואני אשתרר במדינה, לא תעשה כן אתה בעצמך "ידוע תדע פני צאנך", ובזה "תשית לבך לעדרים", ובהם תהיו כל מחשבותיך לא ברבנות ושררות המדינה – "כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור". רוצה לומר, הרבנות והשררה אינה תמידית ונזר השולטנות לא יתמיד מדור אל דור, אבל במרעה הצאן יהיה הטובה וההצלחה מתמדת, וזהו: "גלה חציר ונראה דשא ונאספו עשבות הרים". רוצה לומר, יבא החציר ואחר כך יאספו עשבות ההרים וישאר לך מהצאן תבואת הצמר, והוא אומרו: "כבשים ללבושיך 3 בכתוב: "ללבושך". " ולא תצטרך לדבר המדינה, כי אם תרצה בגד ללבוש לא תלך אל סוחר העיר לקנותו ממנו, כי מצמר הכבשים תעשה בביתך בגד ללבושיך, אם תצטרך מעות כסף וזהב – "מחיר שדה עתודים". רוצה לומר יבואו אצלך בני אדם לקנות העתודים ויתנו לך המעות. אם תצטרך מאכל – "די בחלב עזים ללחמך וללחם 4 בכתוב: "ללחם". בתיך", ועם זה יהיה תמיד עסק לנערותיך כל אלה הם תועלות מלאכת השדה.

אמנם הרבנות והשררה בעיר אינה כן, כי היא תמיד קטטות וזהו (משלי כח, א-ב): "נסו ואין רודף 5 בכתוב: "רדף". רשע", שהוא ההומה אחר הרבנות וצדיק "ככפיר יבטח", שהוא היושב בשדה עם מלאכת צאנו. ואם רצית ברבנות להטיב את ארצך – הנה יהיה הדבר בהפך, כי "בפשע ארץ רבים שריה". רוצה לומר, שריבוי השרים יעשו בה פשע ורשע ולא משפט. ואומרו עוד: "ובאדם מבין יודע יאריך", רוצה לומר שהאדם מבין יודע ובעל שכל יאריך ימי חייו במלאכתו ומרעה צאנו, לא בשררה וברבנות.

הנה אם כן, החסיד הזה השיב על דברי רבו, ובא לתת הגבלה וביאור בענין הגמילות חסדים שהוא במה שבין אדם לחבירו והנהגת עצמו.