נחלת אבות על אבות א:ה

החכם הזה לקח לו לבאר ענין גמילות החסדים שזכר שמעון הצדיק בענין הצדקה, ואמר שיהיה ביתו פתחו לרוחה. וזה המאמר כולל, שלא יהיה האדם מודר הנאה, אבל יועיל לכל אדם ממה שבביתו, פעם להשאיל כליו, ופעם להשאיל מעותיו בזולת ריבית, ופעם להכניס אורחים, ופעם לפרוס לרעב לחמו, כי כל זה נכלל באומרו: "יהי ביתך פתוח לרוחה". והזהיר שלא יהיו עניים בביתו בושים ונכלמים כאדם המצפה לשולחן אחר, אבל יהיו כבני הבית שאין הבן מתבייש לאכול על שולחן אביו. ונכלל במאמר הזה עוד לדעת הרמב"ם שאם יצטרך האדם אל משרתים, לא יקנה עבדים ושפחות מבני הגוים, אבל יקח מעניי ישראל לשרתו. ואם יצטרך לעשות מלאכה יתן לעשותה לעניי ישראל ולא לנוכרים, כדי שיהנו העניים משלו ויהיו בני ביתו ומשרתיו. והמוסר הזה מדברי התורה למד אותו שנאמר (דברים טו, יא): פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. וגם בענין המקח והממכר ציוהו שיעשה עם האחים ולא עם הנכרים כמו שאמר (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך". ויש מפרשים – "ויהיו עניים בני ביתך" – מלשון ענוה, שיהיו בני ביתו ענוים ולא יגערו בבאים לשאול צדקה ,אבל ישיבו אליהם רכות וידברו על לבם ולא יכלימום.

ואמנם למה סמך לזה – "ואל תרבה שיחה עם האשה" הוא, לפי שכבר יקרה שיבואו בכלל העניים והאורחים לביתו נשים עניות. ולכן הזהירו שלא ירבה שיחה עמהם פן יחם לבבו 1 לפי דברים יט, ו. מתוך שיחתן ויבא לידי זמה. וגם זה מענין "והתקדשתם והייתם קדושים 2 בכתוב: "קדשים". " – קדש עצמך במותר לך כדי שלא תבא אל האיסור. ונתן הטעם למה יזהירו שלא ירבה שיחה עם האשה באמרו: "באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו". רוצה לומר, הנה חכמינו אמרו בדרך סייג שאין ראוי לאדם שירבה שיחה עם אשתו, כדי שלא יבא לידי הרהור ויתדבק בה יותר מדאי קל וחומר באשת חבירו. וכמו שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות כב, ע"א):" שלא יהיו תלמידי חכמים מצוים אצל נשותיהן כתרנגולים". ובמסכת כלה (פרק ב') אמרו: 'שיחה מביאה לידי הרהור הרהור מביא לידי תאוה תאוה לידי רדיפה רדיפה לידי מעשה'. מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם". רוצה לומר, שממה שאמר השלם הזה: "אל תרבה שיחה עם האשה" למדו חכמים שבין שתהיה אשתו או אשה אחרת יגרום רעה לעצמו, והוא בשיבא לידי הרהור ומשגל נוסף והוא רעה רבה לחייו. ומלבד זה חוטא לנפשו שאפילו שלא יהיה באשה ההיא צד איסור, אין ספק שבהיות יצרו להוט בתאוה החומרים ההיא – יהיה בוטל מדברי תורה. כי התורה צריכה לב פנוי, וזה להוט אחרי בולמוס של העריות 3 לפי בראשית רבה נא, ט. עד, שבביטול התורה ולהיטת היצר יבא מהמותר לאסור – ויהיה סופו לרשת גיהנם. אבל אמרו בפרק החליל (סוכה נב, ע"א): אמר רב אסי יצר הרע למה הוא דומה בתחלה לחוט השערה ולבסוף לעבותות שמביאים בהם את העגלה שנאמר (ישעיה ה, יח): "הוי מושכי 4 בכתוב: "משכי". עון בחבלי השוא ובעבותות 5 בכתוב: "וכעבות". העגלה חטאה".

וכבר למדנו זה יתברך בתורתו במה שציוה קודם המעמד הנבחר "אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), להיות רדיפתה מרחקת האדם מכל שלמות. ועליו הרבה שלמה המוסרים, לפי שנלכד בשחיתותיה אמר (משלי ו, ל-לה): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' ונמצא ישלם שבעתים וגו' נואף 6 בכתוב: "נאף". אשה חסר לב" וגו' ויתר הפסוקים, שהגיד בהם היות תאוות הניאוף יותר פחותה מתאות הגנבה. ועשה על זה ראיות: האחד – לפי שהגנב לא יבוזו לו בני אדם כשיגנוב "למלא נפשו" כי ירעב, ואם כן אין בזה קלון בפני בני אדם. ועוד שהגנב עם היותו עושה רע לאחרים הוא מטיב לעצמו כמו שאמר "למלא נפשו" וגו'. ועוד 7 ראייה שנייה. שעונשו אינו חמור שאם "ישלם שבעתים" לבעל הגנבה ואם אין לו – "את כל הון ביתו יתן". אמנם הנואף הוא בהפך כל זה, כי הגנב הטיב לעצמו למלא נפשו כי ירעב, הנה הנואף אשה הוא – "חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה", אם הגנב – "לא יבוזו לו כי יגנוב למלא" חסרונו, הנה הנואף אינו כן, כי "נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה". אם הגנב עונשו לבד לשלם שבעתים אין כן נואף, כי יהרגנו איש האשה הנואפת וזהו: "כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם לא ישא פני כל כופר 8 בכתוב: "כפר". ", כמו שעושין לגנב – "ולא יאבה כי תרבה שוחד 9 בכתוב: "שחד". ". זהו פירוש מאמר רבי יוסי בן יוחנן כפי פשוטו.

ואיפשר לפרש עוד בו, שהנשים בטבעם נוטות אל הכילות ותרע עיניהן במתנות העניים והכנסת האורחים אשר זכר. ולכן הזהירו שבענין הצדקה וגמילות החסדים הזה לא ירבה שיחה עם האשה, ואמר האשה בה"א הידיעה לרמוז אל היושבת אצלו ושוכבת בחיקו. רוצה לומר, שלא יקח עצת אשתו ולא יעשה הצדקה והכנסה לאורחים ברשותה, כי היא תמיד תמנעהו מזה. ולכן פירוש במאמרם שאומרם: "אל תרבה שיחה עם האשה", שלא אמרו זה על אשת איש אחר או פנויה, אבל שבאשתו אמרו זה שלא ירבה האדם עמה שיחה ועצה בענייני הצדקות בעבודת השם, לפי שכל המרבה שיחה עם האשה שלו, שומע עצתה בדברים האלה הוא – "גורם רעה לעצמו". כי האשה תשתרר עליו גם השתרר ויתבטל מדברי תורה ומצוותיה – "וסופו יורש גיהנם" להיותו בטל מדרכי התורה. והרעה הזאת גורמת לו השיחה עם האשה ולקיחת עצתה בדרכי המצוות, אף על פי שהיא אשתו – "קל וחומר באשת חבירו", שאין ראוי לקחת עמה עצה והרבות שיחה. והלמוד הזה גם כן מן התורה לקחו: אם מענין האדם הראשון, שלפי ששמע לקול אשתו גורש מעדן וירש גיהנם. ואם ממשה אדוננו שפירש מאשתו, לפי שלא תמנעהו משלמותו. ואם מענין שלמה שנשיו הטו את לבבו. ועל זה זה דרשו במדרש: "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי" (משלי ל, ב) איזהו איש זה משה שנאמר (במדבר יב, ג): "האיש משה ענו מאד". אמר שלמה בער הייתי אני מהאיש משה, שנפרש מן האשה וזכה, ואני דבקתי בהן – "ולא בינת אדם לי" – לא הבנתי בעניני אדם הראשון שאשתו הביאתו לחטוא. וגם כן נלמד מענייני אחאב 10 ראה מלכים א' כא, א-טז. , כי בהתיעצו אם איזבל אשתו הרג את נבות היזרעאלי לרשת את כרמו.