נחלת אבות על אבות א:יז

זהו רבן שמעון בן גמליאל הזקן שהיה ראש הדור התשיעי מחכמי המשנה. והנה במה שאמר בזה יפול ספק גדול באומרו, שבהיותו בין החכמים לא מצא טוב משתיקה, כי הנה הלמוד וההגייה בתורה לא תעשה בשתיקה כי אם בדבור "ומותר האדם מן הבהמה" (קהלת ג, יט), אין כי אם הבדל הדבור. ולכן תרגם אונקלוס – "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) – 'לרוח ממללא'. ועם היות שזה נאמר על הכוח הפנימי המשיג במחשבה ועיון, שעליו נקרא האדם מדבר, מכל מקום הדבור החצוני שותפו הוא ומליצו יצא לחוץ ידבר זולתו את אשר עם לבבו, אם על דרך השאלה, או התשובה, או על דרך הלמוד, וכמו שאמר הנביא (ישעיה נ, ד): "יי' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר". ונאמר (משלי טז, א): "לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון". וכבר התפאר בזה הקדוש ברוך באומרו (שמות ד, יא): "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם". וידוע שהאלם הבלתי מדבר נמשל כבהמות נדמו 1 לפי תהילים מט, יג. עם היות לו רוח שכלי, לפי שהדבור החיצוני הוא מעלה גדולה לאדם. ומפני זה אמר (איוב יב, כ): "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח", להיות השפה ציר נאמן 2 לפי משלי כה, יג. לטעם, וההפך – לב חכם ישכיל פיהו 3 לפי משלי טז, כג. . ואיך אם כן יאמר השלם הזה, שבמקום חכמים שאיש יחד פני רעהו 4 לפי משלי כז, יז. בפלפולו ולמודו לא מצא טוב "משתיקה", שהוא העדר הדבור והלמוד. והנה דוד מתפאר (תהילים קיט, יג-טו): "בשפתי ספרתי כל משפטי פיך... בפקודיך אשיחה", וכאלה רבים עמו ולא שבח עצמו בשתיקה בדברי החכמה והתורה? ויקשה עוד אומרו: "ולא מצאתי לגוף טוב", כי אמר לגוף והיה ראוי שיאמר ולא מצאתי לאדם טוב יותר משתיקה?

והרמב"ם בפירוש לזאת המשנה כתב בשבח השתיקה אמרים אמת 5 לפי משלי כב, כא. באמרו שרוב הדברים הם תוספת ומותר וחטא כמו שאמר ראש החכמים (משלי י, יט): "ברוב 6 בכתוב: "ברב". דברים לא יחדל פשע", ושרוב הדברים מורים על הסכלות כמו שאמר (קהלת ה, ב): "וקול כסיל ברוב דברים". עד שאמרו שהשתיקה אות מורה על מעלת היחס ושלמות המשפחה, כמו שאמרו (קידושין עא, ע"ב): מיחסותא דבבל שתיקותא. וכתב הרב שסופר מאדם אחד בהיותו במושב אנשים היה שותק ושאלוהו למה זה היה שותק? והשיבם שראה שהדבורים נחלקים לד' חלקים: האחד – רע בכללו לגמרי כקללת השם, וגדופי החבר, והרכילות ולשון הרע, וכל פה דובר נבלה וכיוצא בזה. והב' – רע מצד וטוב כדבור בשבחי בני אדם לקבל לקבל שכר. והג' – לא רע ולא טוב כרוב דברי ההמון בספורי המאורעות, שכבר עברו ודברי הימים. והד' – הדבור שהוא כולו טוב בחכמות ובמעלות, ואמר שכאשר היה שומע דבר מהשלושה חלקים הראשונים היה שותק, ואם ישמע מהחלק הרביעי ידבר. והרב עצמו חלק מיני הדבור כפי חיוב התורה האלהית לה' חלקים: המצווה, והנזהר, והאהוב והנמאס, והמותר. האחד – שהוא המצווה כקריאת שמע ולמוד תורה והתפילה. והב' – שהוא הנזהר בעדות שקר ורכילות וגידוף השם וקללת חבירו וכיוצא. והג' – שהוא אהוב בשבח המעלות השכליות ובגנות הפחיתיות כדי לעורר הנפש אל השלמות. והד' – שהוא הנמאס ברוב ההמון שהיא שיחה בטלה ואיבוד הזמן. והחמישי – שהוא המותר מה שצריך האדם לדבר בו מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשקהו, שאינו מצווה בו ולא נזהר ממנו, אינו אהוב ולא נמאס, אבל הוא מותר וברשות האדם, אם ירצה לדבר בו ידבר ואם לאו יחדל. וידוע שהחלק הנזהר והנמאס הם אסורים מן התורה על האדם, והחלק המצווה והנאהב מצוה לדבר בהם אפילו כל היום אם היה איפשר, אבל ראוי שישמרו בדבורים הטובים האלה שני תנאים: האחד – שיהיו המעשים מסכימים אל הדברים באמרם נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ושעל זה נאמר: "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", רוצה לומר, שיהיה האדם נאה ודורש ונאה מקיים 7 עפ"י חגיגה יד, ע"ב; יבמות סג, ע"ב. . והב' – שילמד האדם לתלמידיו דרך קצרה במעט דברים. ואמנם הדבור המותר הוא רשות והממעיט הדברים בו הרי זה משובח. זהו כללות דברי הרב הנחמדים, ואם האריך בהם באזהרת לשון הרע והרכילות מבין האנשים, ועם כל הדברים הטובים וישרים האלה לא פירש הרב מאמר שמעון על פי מלותיו.

ונראה לפרשו על פי הדברים האלה שאמר: "לא מצאתי לגוף טוב יותר משתיקה" – על החלק הנזהר והנמאס מהדבורים, שטוב העדרם ממציאותם ובהם שבח השתיקה. ואומרו "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" – יפורש על החלק המצווה והאהוב מהדבורים, שהם טובים עם שני התנאים שזכר הרב: האחד – בהסכמת הפעולות והמעשים, ועל זה אמר: "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". והב' – שיהיה דרך קצרה ועליו אמר: "וכל המרבה דברים מביא חטא". זהו מה שנראה לי בפירוש המשנה, והתר הספק כפי שורשי הרב ועקריו.

אבל בעיני אין זה מספיק, לפי שהדבור הנזהר והנמאס לא היה ראוי לומר שלא מצא טוב משתיקה מורה שהם דבורים טובים, ושהשתיקה טובה מהם. ובחלק המצווה והאהוב לא אמר שראוי לעשותו, וזכר התנאים ולא זכר העיקר. גם לא פירש הרב למה אמר: "ולא מצאתי לגוף טוב" שתלה הדבר בגוף.

ולכן ראיתי לפרש המאמר הזה בדרכים אחרים מתחלפים:

הראשון – שהחכם הזה נטה דעתו לדעת רבן גמליאל אביו, בשהמעשה עיקר ולא התלמוד בשלמות האדם בשגם הוא בשר. ולכן צריך שיהיה שלמותו במעשה גופני והוא אומרו: "כל ימי גדלתי בין החכמים". ועם היות שמפני זה אני מאמין שלמוד התורה וחכמתה הוא השלמות העליון בערך הנפש, הנה עם כל זה בערך הגוף ובחינתו לא מצאתי דבר יותר טוב מהשתיקה. "ולא המדרש הוא העיקר" – לאדם במה שהוא גופני, אלא המעשה כדעת שמאי וכדעת רבן גמליאל, לפי שבערך הגוף ובחינתו יותר טובה השתיקה, כשתהיה עמה מעשה הלמוד והפלפול בדברים מבלי מעשה, וכמו שאמרה התורה (דברים ד, ה): "ראה למדתי אתכם חוקים 8 בכתוב: "חקים". ומשפטים כאשר צוני יי'... לעשות כן בקרב הארץ". כי מה התועלת לדרוש משפטי הסוכה אם נחדל מעשותה? וכן שאר המצוות וכמו שאמרו חז"ל (שבת קו, ע"ב): "גמרא גמור זמורתא תהא", והוא מאמר כאילו אמר בתמיה: וכי תלמוד תורה יהיה כזמר שלשמע אוזן נשמענו ועשה לא נעשנו לא אבל ושמרנו ועשינו. ולכן אמר ש"כל המרבה דברים מביא חטא", והיא טענה למה שאמר שרוב המצוות אי איפשר שימשך מהם נזק וחטא בשום פנים. אמנם ריבוי הדברים אף על פי שהם דברי תורה אפשר שיחטא בהם המדבר וימשך מזה שהמעשה יותר טוב מהמדרש.

הנה אם כן הכתובים המשבחים את הדבור הוא לשלמות הנפש. ומאמר החכם הזה יכוין במה שהוא גופני שמאותו המעשה עיקר אצלו. וזהו הדרך הראשון מהביאור.

והשני – שהדבור הוא טוב ונאות אל הרב המלמד לתלמידיו, כדי שיכנסו דברי חכמתו באזניהם ועל ליבם יכתבנה, שזה אי אפשר שיעשה אותו הרב כי אם בדבר שפתיו. אמנם התלמיד אין ראוי לו לדבר, כי אם לשמוע ולהבין. כי הרב הוא במדרגת הצורה והתלמיד הוא במדרגת החומר והגוף, והצורה היא הפועלת בגוף והגוף הוא המקבל המתפעל. ועליו אמר שלמה (משלי יד, לג): "בלב נבון תנוח חכמה", לפי שהתלמיד הנבון יקבל וילמד החכמה מלבד שידבר, וההפך – "ובקרב כסילים תודע" (שם), שהם התלמידים שבמעט שידעו לא ינוחו ולא ישקוטו – "כסוס עגור כן יצפצפו יהגו 9 בכתוב: "אהגה". כיונה" (ישעיה לח, יד). וזהו עצמו מה שאמר עוד (משלי יח, ב): "לא יחפוץ כסיל בתבונה" כי אם בהתגלות לבו. וכמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא פה, ע"ב): " אסתירא בלגינא קיש קיש קריא". ולהיות השתיקה נאותה אל התלמיד בעת שהוא שומע מפי רבו אמר (משלי יז, כז-כח): "חושך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון". אמנם הרב המלמד יי' נתן לו לשון למודים ומענה לשון, להשפיע לתלמידיו ואחשוב שלזה עצמו כיון המשורר באומרו (תהילים קיט, יא): "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך", שזה היה בהיותו תלמיד שהיה שותק. אבל אחרי שנשתלם בלמודו והוא אומרו בדרך תפלה (תהילים קיט, יב): "ברוך אתה יי' למדני חקיך", אז אחרי הלמוד אמר (תהילים קיט, יג): " בשפתי ספרתי כל משפטי פיך".

הנה אם כן שבח הדבור והלולו הוא אמת בערך הרב שהוא במדרגת הצורה והנפש, ושבח השתיקה אמת, כפי המתלמד שהוא בערך החומר והגוף. ועל זה אמר השלם רבן שמעון: "כל ימי גדלתי בן חכמים". כי לפי שאמר שמאי: "אמור מעט ועשה הרבה", וגם רבן גמליאל אביו אמר: "עשה לך רב והסתלק מן הספק" אמר שמעון בנו שזה נאות בתלמידים ושכך היה דרכו 10 סוף עמ' 90 כל הימים, והוא אומרו: "כל ימי גדלתי בין החכמים". והיה זה בהיותו בחור ותלמיד בישיבתם, כי לכן קראתו המשנה שמעון בנו להגיד שהיה זה המאמר בבחרותו. ואמר שלא מצא לגוף טוב שהוא התלמיד המקבל מרבו כמו שיקבל הגוף מהנפש, אין דבר בו טוב מהשתיקה. ושיהיה אומר מעט ולומד הרבה, כי הלמידה באזנים או בלב תהיה לא בלשון או בשפתים, ומה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נד, ע"א): למוצאיהם – למוציאיהם בפה אינו בבית המדרש כי אם אחרי כן האדם עם חבירו, אבל בפני הרבנים השתיקה היא יותר טובה כמו שהיה עושה שמעון בהיותו בין החכמים לומד מהם. ואם תאמר נפשך אם לא אדבר בישיבה לפני רבותי לא יוכר טוב שכלי והבנתי לא יכבדוני ולא יקרבוני אם אשב דומם. לזה השיב ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. רוצה לומר לא תהיה נערך ואהוב ומקורב כפי הדבורים אשר תדבר שנקראים מדרש ומשא ומתן כי אם כפי מעשיך אשר תעשה, וכמו שאמר עקיבא בן מהללאל לבנו במסכת עדיות 11 משנה פרק ה, ז : מעשיך יקריבוך ומעשיך ירחיקוך. ולא עוד, אלא שהתלמיד כשירבה לדבר יחטא בשפתיו ויתבייש, והוא אומרו: "וכל המרבה דברים מביא חטא". ועל כיוצא בזה נאמר בויקרא רבה 12 מצורע פרשה טז : אמר רבי הושעיה מלה בסלע שתיקותא כאבן טבא, וסמך לזה מן התורה (דברים ו, ד) "שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד" – ושמעת ועשית.