נחלת אבות על אבות א:טו

לפי שהלל עשה עיקר האדם בתלמוד התורה כאילו המדרש הוא העיקר, אמר שמאי שאינו כן שהמעשה עיקר. ולזה אמר: "עשה תורתך קבע" – שיקבע עתים לתורתו, אבל ההגייה תהיה מעט ומעשה המצוות יהיה הרבה. ועל זה אמר: "אמור מעט ועשה הרבה", כי 'אמור' הוא לשון 'נופל' על התלמוד כאילו יאמר למוד והגות מעט והמעשה יהיה הרבה. ולזה עצמו אמר: "עשה תורתך קבע" ולא אמר למוד תורתך קבע להעיר שיהיה העיקר במעשה ולא בלמוד. ולפי שמעשה המצוות יוכלל בשני סוגים, אם במה שבין אדם למקום שהיא העבודה, ואם במה שבין אדם לחבירו שהוא גמילות חסדים, לכן אמר: "ועשה הרבה" – כנגד המצוות שבין אדם למקום. ואמר: "והוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות" – כנגד מה שבין אדם לחבירו.

הנה אם כן מאותם השלושה עמודים שזכר שמעון הצדיק עשה הלל עיקר מהתורה, לפי שהתלמוד מביא האדם אל השלמות עליון. ושמאי עשה עיקר מהמעשה בחשבו שהתלמוד הוא בעבור המעשה והמעשה הוא התכלית. וגם זה מדברי השם לקחו שאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור 1 בכתוב: "תשמר". לעשות ככל הכתוב בו אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל".

ואיפשר עוד לפרש שהלל עזב דעת הרבנות ודעת המלאכה כמו שפירשתי, ובחר דרך שלישי מדברי תורה תמיד, וכמאמר המשורר (תהילים א, ב): "כי אם בתורת יי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", ושמאי חלק עליו שאין ראוי להרחיק המלאכה ולעוזבה מכל וכל, כי אין כל בני אדם יכולין לעשות תורתם אומנתם, ודי לכל בן ישראל שיקבע בכל יום עתים לתורתו ויקרא וילמד מעט מן היום, ואחרי כן יעשה עסקיו ומלאכתו כל היום וכל הלילה, והוא אומרו: "עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה". וכאשר תעשה כן תקנה מלמוד התורה מדות משובחות גם לענייני עסקיך, באופן שתקבל כל אדם אשר תשא ותתן עמו במלאכתך "בסבר פנים יפות", כי היא המדה היותר טובה שאפשר להמצא באדם המדיני 2 חברתי. .

והמפרשים פירשו שנכללו בזה שלושה מוסרים: האחד – שיעשה תלמוד התורה עיקר ושורש, וכל שאר עסקיו יעשה טפל. וכמו שאמרו באמרו באבות דרבי נתן (כח): העושה תורתו קבע ומלאכתו טפלה עושין לו עיקר לעולם הבא בהפך עושין לו טפלה לעולם הבא, שפירשו שאפילו לא עשה עבירה מפני שעשה תורתו טפלה עושין לו טפלה לעולם הבא. והמוסר הב' – "אמור מעט ועשה הרבה", שבעניני עסקיו ומשאו ומתנו לא יהיה כעפרון שאמר הרבה (בראשית כג, יא): "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה", ועשה מעט שנאמר (שם שם, טז): "וישקול אברהם לעפרון את כסף", והאדם המאושר אין ראוי שיעשה כן. וכבר למדו המדה הזאת מאברהם שאמר למלאכים (שם יח, ה): "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", ועשה הרבה שהביא חמאה וחלב ובן הבקר ושלש סאים קמח סלת. ונלמוד זה גם כן מדברי הקב"ה שאמר לאברהם במראת בין הבתרים (שם טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה 3 עיין בראשית רבה, לך לך פר' מד. שאמר מעט דן בשתי אותיות ועשה הרבה – כמה ניסים ונפלאות. ולכן אמרו 4 נמצא בבא קמא ט, יא: המקרע בגדים בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה. במוסריהם הטובים: כל מי שאינו עומד בדבורו – "יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה". ועל זה עצמו אמר שלמה (קהלת ה, א): "אל תבהל את 5 בכתוב: "על". פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". רוצה לומר, שיאמר מעט ממה שיעשה ושורש הדבר כולו בא במצות התורה (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמור 6 בכתוב: "תשמר". ". והמוסר הג' – הוא: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", רוצה לומר, שישא ויתן עם הבריות בנחת ובדבריהם ערבים ורצויים. ושורש זה היא מדת הענוה שנתפאר בה אדוננו משה רבינו עליו השלום, שנאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה".

ועם היות שלא נתנו המפרשים טעם לסמיכות המוסרים האלה, הנה הוא מבואר בעצמו, כי מי שיעשה תורתו עיקר בכל מעשיו – יאמר מעט ויעשה הרבה, לפי שכן ציותה התורה (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת". ואם יעשה כן לא יהיה לו מחלוקת עם שום אדם, כי רוב הקטטות הם על מה שידור האדם ואחרי כן יחזור ממנו. ולכן סמך אליו: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".