נחלת אבות על אבות א:יב

(יב-יד) הזוג הזה מהשלמים היה ראשי הדור הששי. כי עם היות שמנחם היה ראשונה חבר להלל, הנה לפי שלא האריך ימים ושמאי עמד במקומו לראש הדור עד סופו. והוא קבל גם כן משמעיה ואבטליון, לכן היה בזוג הזה שמאי עם הלל. וענין מאמריהם, כי לפי שראו לחכמים הראשונים שני דעות בחיי האדם: אחד – בענין הרבנות והמשפט לעשותו כהוגן בקרב הארץ 1 לפי בראשית מה, ו. , ועליו הזהירו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. והדעת השני – הוא לשמעיה שלא יחוש אל הרבנות כי אם אל המלאכה. לכן אמרו הלל ושמאי שאין השלמות נתלה לא ברבנות ולא במלאכה, כי אם בלמוד התורה ומעשה המצוות שהוא דעת שלישי.

ואמנם בדברי ה'שלום' שזכר הלל במשנתנו ובכל מקום שנזכר 'שלום' בכתוב, חשבו המפרשים שענינו תמיד הסכמה בין הכתות המתקוטטות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין קה, ע"א): עמון ומואב עשו שלום בניהם, "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י). ולכן פירשו "אוהב שלום ורודף שלום" – שיהיה האדם משים שלום בין חבריו המתקוטטים, והביאו על זה משלים מפסוקים ומאמרים סובבים כולם על הקוטב הזה, כאילו ענין השלום לדבריהם לא יפול כי אם במקום שיש קטטה ומריבה קודמת – שאין סירכא בלא נקב.

והנה לא הכירו את מעלת השלום ולא ראו את יקר תפארת גדולתו 2 לפי אסתר א, ד. . לפי שעם היות שיאמר על הסכמת המריבים כמו שחשבו, הנה גם כן יאמר שלום מזולת מריבה וקטטה על הטוב המשותף, ועל הסכמת האנשים ואהבתם זה לזה, שהוא הדבר ההכרחי בקבוץ המדיני, והוא החוט הקושר והמחבר את כולם. ובכלל יאמר השלום על בריאות הדבר ושלמותו וטובו ויופיו. ולכן נקרא יי' 'שלום' שהוא הקושר את העולם ומעמיד הנמצאים על סדר בצביונם וקומתם. כי כאשר יהיה הדבר בסדרו הראוי יהיה בשלום ובמישור. ועל זה הצד הוטל זה השם בבעלי חיים כמו שאמר (בראשית לז, יד): "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", וידוע שאישי הצאן אינם נלחמים, אבל השלום הנאמר בהם הוא ההתאחדות וטוב הסדור. ולכן אמרה תורה (דברים כג, ז): לא תדרוש שלומם וטובתם, שהשלום הוא שם נרדף לטוב ולבריאות. ואמר אין שלום בעצמי, שהשלום נאמר שם על הבריאות. ואמר הנביא (ישעיה מה, ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה 3 בכתוב: "חשך עשה". שלום ובורא רע", כי כמו שהאור הוא הפך החושך, כך השלום שהוא הטוב הפך הרע. ואת זה לעומת זה עשה האלהים. ומפני זה תמצא שם השלום גם בדבריהם שאינם חיים. אמר (שמואל ב' יא, ז): וישאל דוד את שלום יואב ואת שלום העם ואת שלום המלחמה. ואף שנפרש 'שלום יואב' על – הסכמתו עם העם, ו'שלום העם' – הסכמתם אלו עם אלו, מה נאמר בשלום המלחמה, כי מי נתן שלום במלחמה? אלא ששם 'שלום' הנחתו הראשונה על השלימות, והדבר המלא והשלם לא יחסר כל בו. וכאשר תפול בין האנשים המריבה והקטטה ויבואו לידי הסכמה – יאמר על זה שלום, לפי שהוא דומה לשלימות והבריאות והטוב אשר היה באותו קבוץ וחבור.

והנה אהרן קדוש יי' 4 לפי תהילים קו, טז. היה עושה ב' דברים בקרב ישראל. האחד – שהיה אוהב שלום. רוצה לומר אוהב הסכמתם והתאחדותם. והב' – שהיה רודף שלום. רוצה לומר, שבהעדר ההסכמה וההתאחדות שביניהם היה רודף אחרי השלום להסכימם וליחדם יחד, כדי שישובו אל שלימותם. והנה כל ההתאחדות וההסכמה שהיה עושה בהם, והאהבה שהיה אוהב את הבריות היה, כדי לקרבם לתורה, כי בזה יהיה ביניהם הסדר הישר והשלם. ולפי שמשה לא היה יכול לעשות זה לרוב התבודדותו, היה אהרן אחיו מרגיל את העם בסדר השלום ואהבה והתאחדות, כדי שיהיו לעם אחד. והיה תכלית הכל לקרבם אל התורה וללימודה. ולכן היה השתדלותו תמיד לקרוא כולם בשם יי'. ובמדרש אמרו 5 מדרש רבה פר' נשא פרשה יא. : 'שלום' זה תורה שנאמר (תהילים כט, יא): "יי' עוז 6 בכתוב: "עז". לעמו יתן יי' יברך את עמו בשלום". גדול השלום שאפילו המתים צריכין אליו שנאמר (בראשית טו, טו): "ואתה תבוא אל אבותיך 7 בכתוב: "אבתיך". בשלום תקבר" וגו'. גדול השלום שניתן לעושי תשובה שנאמר (ישעיה נז, יט): "שלום שלום לרחוק ולקרוב". גדול השלום שניתן בחלקו של צדיקים שנאמר (שם שם, ב): "יבא שלום ינוחו על משכבותם". גדול השלום שלא ניתן בחלקן של רשעים שנאמר (שם מח, כב): "אין שלום אמר יי' לרשעים". גדול השלום שניתן לאוהבי תורה (תהילים קיט, קסה): "שלום רב לאוהבי 8 בכתוב: "לאהבי". תורתך". גדול השלום שניתן לענוים שנאמר (שם לז, יא): " וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום". גדול השלום שניתן לעושי הצדקה שנאמר (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום". גדול השלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום שנאמר (שופטים ו, כד): "ויקרא לו יי' שלום". רבי חנניה סגן הכהנים אומר 9 ראה ילקוט שמעוני, ישעיה מה. : גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית שנאמר (ישעיה מה, ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע". רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין אותם כל הברכות, אלא שלום שנאמר (במדבר ו, כה-כו): "יברך יי' וישמרך יאר יי' פניו אליך ויחונך 10 בכתוב: "ויחנך". ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום".

ולפי שהלל במאמר הקודם הורה וגילה, ששלימות האדם והצלחתו הוא להתקרב אל התורה וללמדה, הביא מסדר המשניות אחרי זה שני מאמרים אחרים ממנו: האחד – שהיה נראה ממנו שאין ראוי לאדם שיתעסק בתורה יותר מדאי, וגם דבריו סותרים זה לזה. ובא המאמר ההוא אם כן בדרך קושיא. ואחריו הביא מאמר אחר – שבו יפרש כוונתו ויתיר בו קושי המאמר הראשון, וזה כי הלל אמר: "נגד שמיה אבד שמיה". רוצה לומר מי שישים כל השתדלותו להמשיך ולגדל שמו בתורה ולפרסמו בעולם, שעל זה אמר: "נגד שמיה", לפי ש'נגד' הוא בתרגום לשון המשך כמו שתרגם אנקלוס – 'משכו וקחו לכם נגידו'. הנה מי שיתעסק לגדל ולהמשיך שמו יאבד שמו, ויהיה זה מדה כנגד מדה הוא רצה לגדל את השם ויאבד. והמאמר הזה יראה שאין ראוי להרבות בתלמוד תורה ולקנות בה שם ויד. עוד אמר סותר לזה: "ודלא מוסיף ייסיף". רוצה לומר מי שלא יוסיף בלמודו ומכלל התוספת להיותו מוציא דבר מתוך דבר, יכרת ויאבד מן העולם. וכיון בזה גם כן, שכאשר לא יוסיף מדעתו יפסד ויאבד מה שלמד בראשונה, כי יהיה כאדם הסריס שאינו מוליד ויכרת שמו וביתו, עד שמפני זה אמר שלמה (משלי א, ה): "ישמע חכם ויוסיף 11 בכתוב: "ויוסף". לקח". וכן אמר הלל גם כן: "ודלא יליף קטלא חייב" – רוצה לומר מי שלא ילמד מהתורה כל מה שיוכל – חייב מיתה, וכאילו אמר מי שלא יוסיף בלמודו – יכרת מן העולם. אמנם מי שלא ילמד כלל אין צריך לומר שיכרת מן השמים, אבל גם בידי אדם הוא חייב מיתה. וזהו: "ודלא יליף קטלא חייב". עוד אמר מאמר שיראה היותו סותר לזה: "ודישתמש בתגא חלף", רוצה לומר מי שמתעטר מהתורה ומשתמש בכתרה "חלף", רוצה לומר יחלוף ויכרת מן העולם.

הרי לך בזה מהשלם הלל מאמרים סותרים זה לזה, פעם ירחיק האדם מתלמוד תורה באומרו: "נגד שמיה אבד שמיה ודישתמש בתגא חלף", והוא סותר למה שאמר: "הוי מתלמידיו של אהרן ומקרבן לתורה". ופעם יצוה על למודה ותוספתה במה שאמר: "ודלא מוסיף ייסיף ודלא יליף קטלא חייב". וכדי להתיר הספק הזה המתחייב מדידיה לדידיה הביא המאמר האחר: "אם אין אני לי מי לי", שפירש בו שהלמוד כשלא יהיה לשמו, רוצה לומר להשלמת המתלמד בעצמו כי אם להתפארות הוא בלתי ראוי, והוא אמרו: "אם אין אני לי מי לי". רוצה לומר אם אין אני עושה תלמודי לעצמי ולהשלים נפשי כי אם לתכלית הוראה ולגדל שמי ולישתמש "בתגא" – "מי לי", רוצה לומר מי הוא זה ואי זהו אשר יעשה הטוב והתועלת לעצמו, כי קרוב אדם אצל עצמו? ואם הוא אינו מכוין לתועלתו כי אם להתנשא בקרב אחרים, מי האיש שיכוין להשלים את נפשו? ומזה הצד צדקו המאמרים שאמר: "נגד שמיה אבד שמיה ודישתמש בתגא חלף", לפי שאינו לומד תורה להשלים נפשו, כי אם לתכלית הוראה וכבוד מדומה. אמנם כשאני לעצמי עוסק להועיל עצמי ונפשי ולא לתכלית אחר חיצוני ונפרד ממני, הנה אז מה אני ומה הנזכר בכאן אינו לשון מיעוט כי אם לשון הגדלה כמו (תהילים לא, כ): "מה רב טובך", ומה "רבו מעשיך יי'" (שם קד, כד); "מה טוב ומה נעים" (שם קלג, א). יאמר כשאני עמל לעצמי דבר גדול אני עושה, לפי שאז תורתו היא לשמה ומזה הצד דבריו שאמר: "ודלא מוסיף ייסוף ודלא יליף קטלא חייב", שהכונה כולה שילמד ויוסיף בתורתו להשלמת עצמו ולא לתכלית הוראה. ולפי שהעולם הזה הוא עולם העבודה והעולם הבא הוא עולם הגמול וכמו שאמרו 12 להלן פרק ד'. : "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ולכן אמר: "ואם לא עכשיו אימתי". רוצה לומר אם לא עכשיו בעולם הזה איני מועיל לעצמי מתי אעשה גם אנכי לנפשי.

הנה התבארו לדעתי שלושת המאמרים האלה שאמר הלל, ושהם מתיחסים בענינם. והכלל היוצא משלשתם הוא, שצריך לאדם שישים השתדלותו בלימוד התורה, כי הוא האושר וההצלחה האמתית, לא הרבנות ולא המלאכה. ושהתורה ההיא ילמד אדם לשמה, ולא יכוין אליה תכלית מדומה, כי על כן אמר שמעון הצדיק שהיה העולם עומד "על התורה". ולהיות התורה תכלית שאר הדברים כלם צוה הקב"ה אל המלך שהיה ראש הכבוד והמעלה והיא כשבתו על כסא ממלכתו (דברים יז, כ): "וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה וגו' לבלתי רום לבבו" וגו' ומשה רבינו עליו השלום שנחכם מכל האדם, ושם תורה לפני בני ישראל לא למד אותה לתכלית הוראה, אבל נאמר עליו (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאד". זהו פירוש המאמרים האלה אצלי.

והמפרשים דרכו בפירושם דרך אחר, כי הם פירשו "אוהב שלום" – שהיה מבקש אהרן שלא יריב אדם עם אדם, ואם יריבו – היה רודף שלום להשלימם, והיה עם זה אוהב את הבריות, לא מפני התועלת אלא אהבת הטוב מצד שהוא טוב, וכדי להקריבם אל לימוד התורה. ושאחר זה אמר הלל מוסר אחר שלא יתגאה האדם בעצמו בלמוד התורה, ולומר שכבר השיג די ספוקו, וזהו: " נגד שמיה אבד שמיה", אבל ישתדל תמיד בלימודו וזהו: "ודלא מוסיף ייסוף". אבל לא ישתמש בכתר התורה להתפרנס ממנה ולקבל תועלת בלמודה, וזהו: "ודישתמש בתגא חלף". ושאחר זה נתן לימוד שלישי, שצריך שיכיר האדם חסרון הבנותיו שאין לו מעורר מחוץ יישירהו אל השלימות מבלי עמל, וזהו: "אם אין אני לי מי לי", כלומר אם לא אהא אני בעצמי לעורר מי יעוררני, וגם כשאני לעצמי מה אני להספיק לקנות השלימות. ושאמר "ואם לא עכשיו אימתי" – על ימי הבחירות. וכבר הודעתיך שאין דעתי בפירוש המאמרים האלה אם לא ימצא להם קשור בעצמם.