נחל יצחק חלק ב עט

מיגו דאי בעי היה מכחישו בעיקר החוב [וזה לא מקרי מיגו להוציא כמש"כ בספרי נחל יצחק בסימן ג' בתפיסה בדררא דממונא ע"ש]. היכא דלא שייך מחושואיל"מ דהוי האפטרופס קרוב וכיוצא בזה. ואפ"ה מהימן. ועיין בסי' ע"ב סעיף ל"ה וקצרתי. וזה ברור דאפטרופס כשר להעיד היכא דמהני עדותו בתורת עדות כמבואר בסי' ל"ז סעיף ח' ובסי' ר"א סעי' י"ב. אלמא דאף דלא הוי כמו בע"ד ממש דהא נאמן בתורת עדות ואפ"ה מהני מיגו וברי של האפטרופס כנ"ל. והטעם הוא משום דאפטרופס ידו כיד היתומים כמו לענין הרשאה בסי' ק"ה סעי' א' דאפטרופס מצי להיות תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וזהו כעין הא דח"מ סי' ר"ב סעיף ד' וקדושין (דף כ"ז). [וזהו כעין מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ח ענף ג' בשם הירושלמי דגיזבר נחשב כבעלים ע"ש וקצרתי]. אלמא דלא אמרינן הסברא דכיון דמהימן להעיד דלא יהיה לו תורת בע"ד לענין ברי ומיגו א"כ ה"ה במורשה דאף דקיי"ל דכשר להעיד מ"מ כיון דדינו של המורשה כמו בע"ד דהוי ידו כיד בעה"ב דמצי תופס אף דחב לאחרים דה"ה דמהני מיגו וברי שלו. ולפ"ז אין דברי האו"ת מוכרחים במש"כ דמורשה כיון דכשר להעיד א"כ אין דינו כמו בע"ד לגבי זה ע"ש באו"ת. דהא מצינו באפטרופס ג"כ דכשר להעיד ואפ"ה דינו בזה כבע"ד. ואף דידעתי די"ל דאפטרופס עדיף ממורשה מ"מ הא חזינן דלא תלוי זה במה דכשר להעיד: שוב ראיתי די"ל דלכן אפטרופס העוסק בנכסי יתומים חשוב טענותיו כמו הבע"ד עצמו די"ל דדינו כמו שומר דהוי כבע"ד על החפץ שברשותו כדמצינו בב"ק (דף ק"ח) דתבעו שומר והודה כו' ופי' רש"י דתביעתו תביעה. וכמש"כ הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק ס"א בשם תשובת הרא"ש דראובן תובע הפקיד והפקיד תובע לשמעון. ועיין בשבועות (דף מו) דאמר רבא אפילו שומר נשבע כו'. ובספרי נחל יצחק סימן ע"ב סעיף ל' ענף א' ובקונטרסי לביאור ספק תקנה ענף ז' הארכתי קצת בזה. א"כ אפטרופס דתובע ממון שאומר שהלוה אותם לפלוני וכה"ג ודאי יש לו דין בע"ד ממש דהא טוען שקיבלם מידו. אך אף אם לא היה העסק וההלואות מידו רק מה שהיה בחיי אביהם וכה"ג בזה ג"כ דינו כמו בע"ד עצמו אף היכא דאין לו דין שליש כיון דכבר נתבאר דגם בהרשאה הוי כמו בע"ד לגבי ברי ומיגו א"כ כ"ש באפטרופס. וראיתי בב"ח סי' ק"ה שכתב דלכן מהני תפיסה ע"י שליח בחב לאחרים אם כתב לו הרשאה משום דאלים לי' דאינו יכול לבטלו כו'. ובאמת הש"ך בסי' קכ"ב ס"ק ט' כתב דאף בכתב הרשאה והקנה לו באג"ק ג"כ יכול לבטל ע"ש. אך כיון דהאו"ת בעצמו הכריע בסי' ק"ה כהב"ח בזה ע"כ שפיר כתבתי. ועיקר הענין אם יכול לבטל שליחותו בכתב הרשאה י"ל דזה תליא במש"כ לעיל אי הוי מילתא דהרשאה כמו מתנה ע"מ להחזיר או לא דאם נאמר דהוי האומדנא דנתן לו במתנה ע"מ להחזיר ע"כ אינו יכול לבטל שליחותו ואם נאמר דלא הוי כמו מתנה ע"מ להחזיר רק מצד דאלמוהו חז"ל בכתב הרשאה ושויי' לבע"ד א"כ י"ל דז"א אלא כ"ז דלא בטלי' לשליחותו ועשאוהו לבע"ד משום טובת משלחו אבל אם ביטלו הא יכול לומר אי אפשי בתקנת חז"ל ואכמ"ל וקצרתי. וכ"ז דלא בטלי' בפי' דינו כמו בע"ד ממש דשוויי' חז"ל לבע"ד לטובת המשלחו כדחזינן דמהני תפיסת המורשה אף לאחרים למען טובת המשלחו: ולכן לדינא שפיר כתבו הראשונים דאם כתב הרשאה מהני תפיסתו להיות נאמן ע"י מיגו וברי שלו ואף אם יהי' ספק אם הוי כמו מתנה ע"מ להחזיר ונימא דאם לא היה במתנה ע"מ להחזיר לא הוי כמו בע"ד. עכ"ז הא כבר הכריע האו"ת בכללי תפיסה וכ"כ בספרי נחל יצחק דבספיקא דדינא מועיל תפיסה ע"י שליח. א"כ אף אם יהיה ספיקא דדינא בזה ג"כ מהני תפיסת המורשה. וכש"כ לפמש"כ בשם הב"ח והאו"ת בסי' ק"ה דע"י הרשאה מהני תפיסתו אף בחב לאחרים. א"כ אף דהוי חב להלוה בנ"ד ג"כ מהני תפיסתו וכש"כ הכא דטוען ברי. ולכן אין להזניח דברי הפוסקים בזה. וכן משמע מן הנו"ב במ"ת סי' מ"ג ד"ה העולה מזה שהשיג על הש"ך במה דכתב דבמוסר המשכון לאביו ג"כ מהני ע"ז השיג דהא מספיקא אינו רשאי למסור המשכון לאחר כיון שאינו יודע בברי. אבל היכא שאבי החתן מוחזק מכבר בזה ס"ל דמהני הרשאה. ולא חש לקושיות האו"ת דקיי"ל שליח שויי'. ע"כ לדינא אין להוציא ממנו משום דמהני תפיסתו ע"י מיגו וברי של אבי החתן עבור בנו אם כתב לו הרשאה. ועדיין יש להעיר ע"ז מכתובות (דף ע"ו ע"א) רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי כו' ובתוס' שם ד"ה רישא מנה לאבא כו' שכתבו מתחלה לפרש סברתו דה"ל כמו ברי של אחר ע"כ כיון דהאב טוען שמא אינו יכול להוציא הממון ע"י ברי של בתו. וכן כתבו שם הר"נ והרשב"א והריטב"א והשמ"ק דהעיקר כפירוש זה. ואי נימא דע"י כתיבת הרשאה הוי כמו ברי של בע"ד בעצמו. א"כ תקשה דאמאי אמרו שם האב צריך להביא ראיה כו' הא בידו לכתוב הרשאה לבתו דאומרת ברי לי דהמומין נולדו אחר האירוסין וגם אפשר לדון דיכול האב לכוף לבתו דתשתדל לגבות ע"י הרשאה לפי דהא יכול האב לכוף לבתו למעשה ידיה שהם של האב. ואפשר לומר דזה הוי כמו אנסוהו לקנות דלא מהני כמ"ש הקצה"ח כעין זה בסי' ט' ובספרי נחל יצחק שם. אך דתקשה דהא בידו של האב לבקש כן מבתו שתגבה ע"י הרשאה ומסתמא תתרצה. כיון דאומרת ברי. ואפשר לומר דהא במקום שאין כותבין כתובה לא מצי האב לגבות ע"י מה שמרשה לבתו דהא מדינא דגמ' לא מהני הרשאה היכא דליתא בקנין גמור לשיטת הרמב"ם כמבואר בסי' קכ"ג וע"כ אין כותבין הרשאה רק במלוה בשטר וכתב קני כו' ומסר השטר כמבואר בסי' קכ"ג אבל במלוה בע"פ לא מהני הרשאה. א"כ במקום שאין כותבין כתובה דהוי כמו מלוה בע"פ לגבי קנין להקנות לאחרים דליתי' במסירה ע"כ נקטו במשנה דצריך האב להביא ראיה דזהו מילתא פסיקתא אף במקום שאין כותבין כתובה. וכן מצינו בכתובות (ד' טז) דמוקי ר"פ למתניתין דשם דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן. וגם י"ל דגם זה הוא בכלל מה דאמרו דהאב צריך להביא ראיה כו' דאם יתן הרשאה לבתו שתגבה מהבעל ותטעון ברי לי כו' ואז תהיה נאמנת משום ברי וחזקת הגוף דהוי הוכחה גדולה להוציא עפ"ז מן המוחזק א"כ גם זה מקרי בשם ראיה דאמרו דצריך להביא ראיה היינו שישתדל האב וליתן הרשאה ולבקש מן בתו שתשתדל בזה. ולכן אין מזה ראיה כלל לדחות לדברי הראשונים הנ"ל. וכן הא דב"ב (דף קל"ה) זה אחי אינו נאמן ואמר אביי דה"ל כמנה לאחר בידך. ג"כ יש לומר דאם כותב לו הרשאה מהני רק דמיירי דאין אחיו רוצה להשתדל בזה: ענף ה ועוד הקשה האו"ת דאיך מהני הרשאה בזה דהא צריך לישבע שבועת המשכון א"כ לא מהני שבועת המורשה דדוקא שבועת הבע"ד דהוי שבועת הפקדון בזה הימנוהו אבל שבועת המורשה דאין לו חלק בו רק נשבע דהאמת הוא דראובן חייב לשמעון ה"ז בגדר שבועת שוא לא ביטוי ולא פקדון וכבר אמרו בשבועות (דף ל"ז) חמורה שבועת הפקדון משבועת עדות ע"ש ומכ"ש משבועת שוא דלית בי' קרבן כלל וא"כ איך נאמין מחומרא לקולא דמה דתקנו כו' הוא כשנשבע לשקר עובר בשבועת הפקדון וקרבן על שבועתו וא"כ זה המורשה שבועה אין כאן רק שבועת שוא ואין חייב קרבן על שבועת שוא ואיך נימא מקולא לחומרא ולכן דין זה צ"ע כו' עכ"ל האו"ת: והנה מש"כ דזהו בגדר שבועת שוא דלית בי' קרבן כלל תמהני עליו דהא שבועת שוא הוא נשבע לשנות את הידוע כמבואר בשבועות (דף כ"ט) בזה אמרו שם דלית בי' קרבן. אבל שבועה אכלתי ולא אכלתי חייב קרבן כמבואר בשבועות (דף כ"א) וברמב"ם פ"א ה' שבועות ופ"ג ועיין בתוס' יו"ט פ"ד אבות משנה ז'. א"כ ה"ה שבועת המורשה שראובן חייב לשמעון זה לא הוי שבועת שוא דהא אין זה לשנות הידוע אלא זהו בגדר שבועת ביטוי דחייב קרבן עולה ויורד. אך דאכתי תקשה דהא אמרו שם דחמורה שבועת הפקדון דמייתי אשם בכסף שקלים משבועת העדות דמייתי חטאת