נחל יצחק חלק ב עה

מעונם ואני שואל בממ"נ אלו לא נתן הרשאה לא היה יכול לתפוס ובשביל שיש לו הרשאה יהיה יכול לתפוס משל אחרים בשביל אחר הא אינו אלא שליח ומה בכך דיש לו מיגו דלהד"ם הא זה גרע יותר ממיגו להוציא דלא אמרו אלא להחזיק אבל זה במיגו אינו מחזיק לעצמו רק בשביל אחרים כו' עכ"ל. וכן הנתיבות הסכים לדבריו: ענף א ובעיקר דבריהם דכתבו בפשיטות דבלא הרשאה אינו נאמן במיגו בשביל אחר. כן כתב הנתיבות בכללי מיגו סעי' ג' בשם הרדב"ז דאין אחר נאמן במיגו לומר שראובן חייב ממון לשמעון ע"ש. והסבר הענין הוא כיון דגוף החפץ הוא של ראובן ויכול לסלקו בזוזי ע"כ כיון דאין החפץ ברשות המלוה רק ת"י אחר ה"ל כעין מיגו להוציא דלא אמרינן. ועוד דהא כתב הסמ"ע בסי' רצ"ו ס"ק א' דלכן לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה לכמה פוסקים משום דדוקא בהוצאת ממון מהני מיגו כי קשה להוציא ממון מיד בעליו כו' דשבועה אתי לכלל ממון כו' עכ"ל. א"כ לפ"ז יש להסביר ביותר סברת הפוסקים דס"ל דבלא הרשאה אין יכול להחזיק ת"י במיגו עבור אחר. משום דדוקא היכא דהבע"ד הוא מוחזק בזה שייך לומר דקשה להוציא הממון מיד בעליו ולכן נאמן במיגו. אבל היכא דהבע"ד אינו מוחזק דלא שייך לומר דקשה להוציא ממון ע"כ לא מהימן במיגו ואפשר דזהו כוונת האו"ת שכתב דלא אמרו מיגו אלא להחזיק. וכן הוא לשון התוס' בב"ב (דף ל"ב) ד"ה אמאי כו' והרא"ש שם ע"ש. וכן יש לומר דלכן אין אחר נאמן במיגו עבור אחר דזהו ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעי' ד' ענף ב' בשם הריטב"א בכתובות (דף י"ח) והתוס' והרשב"א והריטב"א שם (דף כ"ה) דאין עד פסול נאמן ע"י מיגו. רק מי שיש עליו שם עד נאמן במיגו וכן מש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך בו אלא כו' והתוס' ב"ב (דף ל"א) ד"ה וזו באה בפ"ע כו'. זהו משום דלא נתברר פסול הגוף עליהם וכמש"כ שם. ובאמת הרשב"א בחי' לכתובות (דף י"ט) תירץ זה ג"כ ע"פ הכלל הנ"ל דעד פסול א"נ במיגו. והא דשליש מהימן הטעם משום דהוי כמו בע"ד וכמש"כ הרשב"א והובא בנתיבות סי' נ"ו ס"ק ה'. ומשום דהימני'. וכן הוא הטעם בהא דסנהדרין (ד' ל') דכל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכמש"כ הנתיבות בסי' נ"ו ס"ק י"ח דיש לו דין שליש> ועיקר הטעם הוא לחלק דשאני בע"ד דנאמן במיגו משום דהבע"ד בעצמו מדקדק בטענותיו איך להגיד וכמש"כ הש"ך בסי' רצ"ו ס"ק א' בשם הע"ש כעין סברא זו ע"ש. משא"כ אחר שאינו נוגע לעצמו ע"כ היכא דאין עליו שם עד להיות מהימן זולת המיגו לכן אף היכא דיש לו מיגו לא מהימן. רק ביש עליו שם עד שאני. והא דנאמן המוכר בזמן שמקחו בידו כו' שאני משום דהיכא די"ל בידו שאני. והדברים ארוכים ואכמ"ל ועיין בנתיבות סי' נ"ו ס"ק י"ח. ובנתיבות בכללי מיגו סעי' ג' וקצרתי. ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ג' קצת מזה. ומשום ה"ט אין אבי החתן נאמן במיגו עבור בנו. רק האו"ת והנתיבות כתבו הטעם דמשום דהוי מיגו להוציא אינו נאמן. וז"ל הרשב"א בתשובה ח"ג סי' שנ"ג דלא אמרינן מיגו להוציא ודיו לומר מיגו להחזיק ממון ברשותו. והוי מזה סייעתא לדבריהם: וכיון דהטעם הוא משום דהוי מיגו להוציא כמש"כ. לפ"ז יש לדון דהיכא דשייך לומר הפה שאסר כו' דבזה נאמן אבי החתן להחזיק ת"י עבור בנו אף שלא כתב לו הרשאה. והוא דיש להקשות בהא דב"ב (דף ל"ב) ההוא דאמר לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתא והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא ה"ל ואירכס אמר רבה מה לי לשקר א"ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא כו' ופירשו התוס' וש"פ דטעמו של רב יוסף הוא משום דס"ל דאינו נאמן במיגו משום דהוי מיגו להוציא וכיון דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ע"כ אף דיושב הלוקח בהקרקע עכ"ז הוי כמו מיגו להוציא רק אנן ס"ל דהילכתא כוותי' דרבה בארעא דזה מקרי מיגו להחזיק אבל רב יוסף ס"ל דזה הוי מיגו להוציא. ולפ"ז תקשה על רב יוסף מכתובות (דף י"ז) דתנן מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו נאמן שהפה שאסר כו'. ולרב יוסף דס"ל דאף דמחזיק הלוקח בקרקע מ"מ מקרי מיגו להוציא משום דמוציא מחזקת בעלים הראשונים א"כ קשה אמאי מהימן הכא במיגו להוציא מן חזקת בעלים הראשונים. ואין לומר דשא"ה בכתובות לפי דה"ל כמו ברי ושמא דאמרינן מיגו להוציא כמבואר בכללי מיגו של הש"ך סעי' א' ע"פ הא דכתובות (דף י"ב). דז"א דהא טוענין ליורש וזה חשוב כמו ברי כמבואר ברא"ש לכתובות פ"ב סי' א' ומה"ט אמרו שם בגמ' (דף ט"ז) דבברי וברי לא אמר ר"ג. וכן מוכח מן מש"כ התוס' בב"מ (דף קט"ז) ד"ה והא רבא כו' ובב"ב (דף נ"ב) בשם מה"ר דודי דלכן אינו נאמן לומר נגנבו במיגו דשאולים דהוי מיגו להוציא. והתוס' בתי' קמא שם טעמם דכיון דנוטל דמים לא חשוב מיגו להוציא כמש"כ הש"ך בסי' קל"ג ס"ק י"ג. וסברת מה"ר דודי הוא ג"כ משום ה"ט דכיון דטוענין ללוקח ה"ל כמו ברי וברי דלא אמרינן מיגו להוציא. ועיין בקצה"ח סי' קל"ג ס"ק ז' ובנתיבות סי' קל"ג ס"ק ח' ובכללי מיגו של הנתיבות ס"ק א' ובאו"ת שם: ולכן נראה לי להוכיח מזה דהיכא דהוי בגדר הפה שאסר כו' כיון דזה עדיף מן מיגו כמש"כ התוס' בב"ק (ד' ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך בו לחלק בין הפה שאסר למיגו וכ"כ הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ז'. ע"כ מהימן ע"י הפה שאסר כו' אף להוציא מהמוחזק. והא שכתבו התוס' בב"מ (ד' ב' ע"א) ד"ה וזה נוטל רביע כו' דלכן הימני' רבה במיגו להוציא משום דאפילו יהיה שותק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן וקיי"ל להלכה בזוזי כרב יוסף. שא"ה דלא הוי בגדר הפה שאסר דהא היה צריך לבוא לב"ד להראות זכותו עכ"פ. משא"כ היכא דיש לו מיגו דהיה שותק ולא היה צריך לבוא לב"ד כלל זה הוי בגדר הפה שאסר ומהימן אף להוציא. והתם בכתובות דאמרו מודה ר' יהושע כו' נאמן שהפה שאסר כו'. א"כ כיון דזה מקרי הפה שאסר ע"כ מהימן אף להוציא עי"ז גם לשיטת רב יוסף. ושיטת רש"י שם בכתובות דהך מודה ר' יהושע מיירי כשאין הלה תובעו וע"כ אמרו שם דזה מקרי אין שור שחוט לפניך. א"כ בוודאי לפ"ז מקרי זה בשם הפה שאסר כו'. דהא ה"מ לשתוק ולא היה שום אדם תובעו כלל. והנה שיטת התוס' שם ד"ה ומודה ר' יהושע כו' ובד"ה התם שור שחוט כו' דאף בהלה תובעו ג"כ נאמן שם ע"י מיגו דלא היה של אביך מעולם והוכיחו כן מדלא תני ואם תבעו אינו נאמן וכ"כ שם הרשב"א והריטב"א והר"נ והשמ"ק שם. ולפ"ז יהיה מוכח לומר בהכלל דלא אמרינן מיגו להוציא דמ"מ היכא דיש לו מיגו דלא היה שלך מעולם דבזה מהימן אף להוציא דאל"כ תקשה כן על רב יוסף דאמאי לא תני שם ואם תבעו אינו נאמן. והטעם הוא ע"פ מה דמצינו בח"מ סי' ע"א סעיף א' בסמ"ע ס"ק ה' ובש"ך ס"ק ד' דחילקו בין מיגו במקום נאמנות דלא מהני לבין מיגו בעיקר הנאמנות דמהני. וכ"כ ההפלאה בכתובות (דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה אימא כו' דמטעם זה אמרינן ג"כ מיגו בעיקר העדים ע"ש. וכ"כ הקצה"ח בסי' צ"ז ס"ק י"א דהיכא דאינו ידוע החזקה דתוך זמנו אלא ע"פ הודאתו דזה הוי בגדר הפה שאסר כו' דמהני מיגו נגד החזקה משום דהוי מיגו בעיקר החזקה ושאני היכא דהחזקה ידוע כו'. וזהו הכל כעין סברת הפוסקים לחלק כן במיגו בעיקר הנאמנות כנ"ל: ולפ"ז י"ל דה"ה במה דלא אמרינן מיגו להוציא דהטעם הוא דמעלת מוחזק בהממון הוא אלים דלא מהני מיגו נגדו. דז"א אלא היכא דידוע לנו שלא ע"פ ג"כ שהוא מוחזק בחפץ זה שאנו דנין עליו. או שיש לו חזקת מרא קמא בקרקע לשיטת רב יוסף. אבל היכא שאינו ידוע לנו שזהו חפץ של פלוני רק ע"י הודאתו א"כ ה"ל מיגו בעיקר מעלת מוחזק. ובכה"ג אמרינן מיגו אף להוציא כדמוכח מן הא דכתובות דמודה ר' יהושע כו' דנאמן במיגו דלא היה של אביך וקרי לי' בשם הפה שאסר כו' אף דהלה תובעו. וגם מצינו חילוק כזה בשבועות (דף מ"א) בין טוען טענת להד"ם