נחל יצחק חלק ב עב

ענף א ונלע"ד ראי' ברורה לזה מירושלמי סוטה פ"א ה"א דאמרו שם ע"א מהו שישקה מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון ה"ה משקה ע"א שהוא זוקקו לשבועת ממון לא כש"כ עכ"ל. וע"א דאמרו שם מיירי הכל היכא שאין הבעל יודע משום דאם הבעל יודע אינו צריך כלל להע"א דהא מיירי שם למ"ד דמשקה ע"פ עצמו ויליף לזה מן מה דמחייב ע"א לשד"א א"כ מוכח להדיא דע"א מחייב שד"א אף דהתובע טענו בספק ע"פ העד. והנה הרא"ש בפ"ו דשבועות סי' ה' והרשב"א והר"נ שם הביאו לפלוגתת הראשונים בדין זה ושיטת הסוברים דע"א אינו מחייב שבועה בטוענו בספק דטעמם משום דאמרו בב"מ (דף ד') הצד השוה שע"י טענה וכפירה כו' והך כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה הוא לאו דוקא דאין למדין מן הכללות וע"ז הביא הרא"ש והרשב"א והר"נ לדברי הירושלמי בפ"ו דשבועות ה"א שמדייק הרבה בהכלל הזה ולא הקשו והרי שנים מחייבין בשמא ולכן הוכיחו מירושלמי שבועות הזה כשיטת הסוברין דאף בטענת שמא מחייבינן שד"א ע"פ ע"א. אך בירושלמי סוטה הנ"ל מבואר להדיא כן ותקשה על שיטת החולקים ע"ז. ואפשר דטעמם דסמכו על המבואר בב"מ (דף ד') הצד השוה שע"י טענה כנ"ל דמזה הוכיחו דס"ל להש"ס דילן דהך כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה הוא לאו דוקא וכמש"כ הרא"ש והרשב"א והר"נ בשמם. אכן הירושלמי דס"ל בפ"ו דשבועות דהך כללא הוא בדוקא ע"כ אמרו בירושלמי סוטה הנ"ל בפשיטות דע"א אף בטענו בספק ג"כ מחייבו שד"א. והירושלמי אזיל לשיטתו. וראיתי בגידולי תרומה לבעה"ת שער ל"ו ח"ג אות ד' שהאריך שם בזה וכתב לדחות לראיות הראשונים מן הירושלמי בפ"ו דשבועות הנ"ל ע"ש. אבל מה יענה במה דמפורש להדיא בירושלמי סוטה הנ"ל דע"א מחייב שד"א אף בתובע טוען שמא ותמיהני על הראשונים דלא העירו מירושלמי הלז: והנה לקמן בסי' פ"ד סעי' ה' כתבתי בחידושי שם דעיקר פלוגתת הראשונים אם משביעין שד"א ע"פ ע"א היכא דהתובע טוען שמא דלפי פלוגתת אמוראי בב"ב (דף קל"ה) דרבא או רבה ס"ל שם להוכיח דזאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ואביי אמר דשאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. אבל רבא ס"ל דאין לחלק דאף ברי ע"פ אחר הוי כמו ברי של הבע"ד ולשיטת רבא ברור ופשוט דהדין הוא בתובע טוען ברי ע"פ ע"א דמשביעין שד"א משום דבזה לא שייך הכלל דאין נשבעין על טענת שמא דהא דינו כמו ברי וכמש"כ הרשב"א בחי' לשבועות (דף מ') בשם ר' אפרים ז"ל דאם תובע ע"פ העד אינו נשבע דטענת ברי בעינן וברי ע"פ אחר אין דינו כמו ברי. והחולקים שם טעמם דאף דהוי כמו טענת שמא מ"מ חייב שד"א משום דשאני שבועה הבא ע"י ע"א דלא בעינן טענה בזה כיון דכללא הוא דכ"מ ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה כמבואר שם ובר"נ וברא"ש לשבועות שם. אבל למ"ד דס"ל דאף ברי של אחר נחשב לברי ממש לכל דיניו לדידי' וודאי הדין הוא דמשביעין ע"פ ע"א אף דטוען שמא משום דזה הוי כמו טענה. ולפ"ז י"ל דאין ראי' מן הירושלמי הזה להוכיח כן לדינא משום דעדיין אפשר לומר דהך מימרא דירושלמי זהו משום דס"ל כשיטת רבה דאף ברי ע"פ אחר דינו כמו ברי ממש ולכן בוודאי הוא דמשביעין ע"פ ע"א אף דטוען שמא כנ"ל. אכן לדינא דקיי"ל כסברת אביי בב"ב שם דברי ע"פ אחר אין דינו כמו ברי רק דמקרי טענת שמא לכן עדיין י"ל דאין משביעין ע"פ ע"א אם התובע טוען שמא דכללא הוא דאין נשבעין על טענת שמא: וכן יש לדון במה שכתבו הראשונים שם להוכיח כן מירושלמי שבועות פ"ו ה"א הנ"ל דמדלא הקשה שם והרי שנים מחייבין ממון אף בטענת שמא וע"א אינו מחייב שבועה בטוען שמא דמוכח מזה דמשביעין בזה. ולפי מש"כ יש לומר דהירושלמי שם ס"ל כהמ"ד דס"ל דמה שטוען ברי ע"פ אחר דינו כמו ברי ממש ע"כ לדינא לפי מש"כ בסי' פ"ד סעי' ה' לבאר על נכון דלדינא קיי"ל דברי ע"פ אחר לא מהני להיות לו דין ברי וכדמוכח מן הש"ך לעיל ס"ק ל"ה וכמש"כ בחידושי שם. וכן מוכח מן שיטת הפוסקים דס"ל דאין משביעין בטענת ספק ע"פ העד משום דבעינן טענה הרי דמה שתובע ע"פ העד אין דינו כטענת ברי ואף החולקים הא טעמם משום דבשבועת ע"א לא בעינן טענה כלל. וידעתי מה דיש לחלק בחילוקים דחוקים בכ"ז אך בפשטות הענין הדעת נוטה כן. וכיון דלדינא קיי"ל כמו שבארתי בטוב טעם שם דמה שטוען אחר אין דינו כברי ע"כ שפיר י"ל דאין משביעין ע"פ ע"א בטענת שמא ואין ראי' מהירושלמי לסתור שיטת הפוסקים דס"ל דאין נשבעין ע"ז כיון דטוענו ספק: אכן באמת שפיר הוכיחו הראשונים מהירושלמי שבועות פ"ו ה"א כן משום דהא בירושלמי שם קאי על מימרא דאמר רב יהודה בשם שמואל כל ששנים מחייבין ממון ע"א זוקקו לשבועה ובש"ס דילן לשבועות (דף מ') איתמר זה בשם ברייתא אך בירושלמי שם אמרו כן בשם רב יהודה כו' וע"ז שקלו וטרו שם להקשות על הך כללא א"כ שפיר הוכיחו הראשונים מדלא הקשו שם והרי ב' עדים מחייבין אף בטענת שמא וע"א אינו מחייב שד"א בכה"ג דמוכח דס"ל דבע"א לא בעינן טענה כלל משום דאין לומר דלכן ע"א מחייב שבועה משום דס"ל כהך מ"ד דמה שטוען ע"פ אחר דינו כברי. דז"א דהא מבואר בב"ק (דף קי"ח) ובכתובות (דף י"ב) ובב"מ (דף צ"ז) גבי מנה לי בידך והלה אומר א"י דרב יהודה ס"ל דחייב משום ברי ושמא ברי עדיף. ומוכח בב"ב (דף קל"ה) דמאן דס"ל כן מוכרח לחלק כמו שאמר אביי שם לעולם אימא לך חייב ושא"ה דכמנה לאחר בידך דמי משום דאם לא נחלק כן אזי מוכח מן המשנה שם כמו שאמר רבה שם זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור. וכיון דרב יהודה ס"ל דברי ושמא ברי עדיף מוכרח לחלק דהברי ע"פ אחר אין דינו כמו ברי. ולפ"ז שפיר הוכיחו הראשונים מן מה דלא הקשו שם בירושלמי על הכלל דקאמר רב יהודה דכ"מ ששנים מחייבין כו' דהא חזינן בטענת שמא כו' דמוכח מזה דגם בכה"ג ע"א מחייב שבועה משום דלא בעינן טענה בע"א. דאין לומר בטעם הירושלמי שם דלכן ע"א מחייב שד"א אף בטוען שמא משום דס"ל כשיטת רבה בב"ב (דף קל"ה) דגם ברי ע"פ אחר מקרי טענת ברי. דז"א דהא מיירינן שם לרב יהודה ולדידי' הא מוכח דס"ל כסברת אביי שם דס"ל ברי ע"פ אחר לא מקרי טענת ברי וע"כ שפיר הוכיחו מזה לדינא דבשבועת ע"א לא בעינן טענה כלל ואתי שפיר דבריהם בראייתם: ולפ"ז מתורץ על נכון בעז"ה למש"כ לעיל לתמוה על הראשונים אמאי לא הביאו להוכיח כן מירושלמי מפורש בסוטה פ"א ה"א הנ"ל דמבואר דס"ל דע"א מחייב שד"א אף בטוען שמא ובאמת זהו תמי' רבתא. אכן לפמש"כ מתורץ זה משום דדוקא מירושלמי שבועות פ"ו הנ"ל שפיר הוכיחו כן וכנ"ל. אבל מירושלמי סוטה אף דמפורש שם דע"א מחייב שבועה בטענת ספק עכ"ז אין מקום להוכיח כן לדינא. משום די"ל דהירושלמי ס"ל שם כשיטת רבה דס"ל בב"ב (דף קל"ה) דברי של אחר ג"כ מקרי ברי וע"כ לפ"ז הדין נותן גבי טענת ספק ע"פ הע"א דמחייב שבועה דהא טוען ברי ע"פ הע"א ואי נימא דהדין הוא דברי ע"פ אחר הוי דינו כמו ברי ע"כ בוודאי הדין הוא דחייב שד"א נגד הע"א. וכמש"כ לעיל להוכיח כן בשם הרשב"א לחי' בשבועות (דף מ') בשם ר' אפרים ז"ל דלכן אין משביעין ע"פ ע"א בטוענו ספק משום דמה שטוען ברי ע"פ אחר אין זה מקרי ברי ומקרי טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא כו'. אכן לדינא לפי מאי דקיי"ל כסברת אביי נגד רבה דס"ל לאביי דברי ע"פ אחר אין דינו כמו ברי עדיין י"ל דאין נשבעין ע"פ ע"א אם טוען שמא ולכן אין ראיה מירושלמי סוטה והוכרחו להוכיח בשארי ראיות דבע"א לא בעינן טענה כלל ומתורץ תמיהתי על הראשונים הללו: ענף ב והתוס' כתובות (דף י"ח) ד"ה מ"מ אמרה תורה כו' ובב"מ (דף ג') תוס' ד"ה מ"מ אמרה כו' כתבו באה"ד דאיצטריך ע"א היכא דהתובע טוען שמא. א"כ מוכח דס"ל להתוס' ג"כ דמשביעין ע"פ ע"א בטוען שמא ג"כ.