נחל יצחק חלק ב עא

והא קיי"ל דע"פ קרוב מחייב ש"ה אף בטוענו בספק כמבואר בסי' ע"ה סעי' כ"ג. ובמעיד לפנינו גם הש"ך הכריע לחייבו ש"ה. [והיכא דיש רגלים לדבר כ"ע מודו כמש"כ הש"ך ס"ק פ"ג]. א"כ י"ל דהא דפליגי שמואל ואמוראי בזה. דקאי היכא דנאמן עד סומא לחייב ש"ה כיון דלא נחשד לשקר כנ"ל. ובזה פליגי אמוראי אם סמכינן על עדותו דמכוין מצרנהא או לא. וע"כ מוכח דס"ל להש"ס דדוחק לפרש לדבריהם דמיירי לענין לחייבו ש"ה מ"י עדותו משום דבזה לא שייך לומר לשון כשר כמבואר התם ושמואל א' כשר. דלשון כשר משמע דכשר להעיד ע"פ עצם עדותו בלבד. וכבר נתבאר לעיל דהא דקרוב מחייב ש"ה אין זה מפאת עדותו רק מצד דהוי רגלים לדבר וכמש"כ לעיל בארוכה. כמו כן י"ל במש"כ להוכיח דלא כהש"מ דס"ל דקרוב פוטר מן ש"ה משום חזקה א"א מעיז וחזקה א"א חוטא כו'. די"ל דגם בזה לא שייך לומר לשון כשר. דהא אינו נאמן מצד עדותו רק מצד חזקות הנ"ל ע"כ שפיר מסקי בתיובתא דכולהו. ונדחה הוכחה זו: ענף ה אמנם כבר נתבאר בהוכחה אחרת מן הש"ס דלא כהש"מ וכמבואר במח"א. והדין הוא דקרוב אינו פוטר מן ש"ה. ולאחר דתקנו חז"ל ש"ה דינו בזה כדאורייתא לגבי זה. [אף דלהרבה דברים חילקו בין ש"ה לשד"א]. דדוקא עד כשר פוטר וכדמוכח מהש"ס והמח"א. ועכ"ז היכא דהחיוב שבועת היסת בא ע"י עדות הקרוב לפנינו. בזה י"ל דפוטרו קרוב הבא להכחישו. דהא אף לשי' הסוברים דאין עד מסייע פוטרו מ"מ שבועה הבא ע"י עדות העד מודו דעד המכחישו פוטרו משד"א משום דסלק עדות הראשון והוי כמאן דליתנהו כלל מעולם. וכמש"כ הר"נ והנ"י בריש ב"מ ובשמ"ק שם והובא בש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו. ואף לפמש"כ הש"ך שם דיש לדון דאם בא הראשון מקודם ה"ל כתרי כו'. מ"מ הא ידוע מש"כ התוס' כתובות (דף כ"ב) ד"ה אי הכי לכתחלה כו' לחלק בין דרבנן לדאורייתא בזה. והובא בב"ש סי' קע"ח ס"ק י"א. א"כ בנ"ד דעיקרו אינו אלא מדרבנן ע"כ בזה אין לחלק בין באו זה אחר זה לבאו בבת אחת. אלא היכא שכבר פסקו ב"ד חיוב ש"ה ע"י קרוב. בזה י"ל דאין קרוב הב' המכחישו פוטרו מש"ה. וכמש"כ הב"ש שם לחלק בין היכא דפסקו ע"פ אז אף במידי דרבנן הוי הראשון כתרי ואין האחרון נאמן להכחיש להראשון. וכ"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק ק"ט בשם התוס' יבמות וכתובות לחלק כנ"ל. ע"כ לפמש"כ הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו דלא כהר"נ אלא דהיכא דבא עד א' מקודם אז אין הב' נאמן דה"ל הראשון כתרי אף שלא נעשה מעשה ע"פ. אלא שאני בשבועה דכיון דהתורה הימני' לע"א לחייב שבועה ה"ה דמהימן לפטור ואין חילוק מה"ט בין ב"א לזה אחר זה והר"נ לטעמי' דס"ל דאין עד מסייע פוטר כו' יעו"ש בש"ך: ולפ"ז בעדות קרוב לפי מה דנתבאר דלא מהימן רק לחייב שבועה ולא לפטור. ע"כ שפיר יש לדון לדברי הש"ך הנ"ל דדוקא בבאו בבת אחת או אף זה אחר זה רק דלא פסקו ע"פ לחייב ש"ה דהא בדרבנן כ"ז דלא פסקו אין הראשון נאמן כתרי כנ"ל. אז הוי עדות הראשון כמאן דליתי' כלל. אבל אם כבר פסקו ע"פ הראשון לחייבו ש"ה אז י"ל דה"ל הראשון כתרי ואין הב' יכול להכחישו. ובזה לא שייך מש"כ הש"ך לדון דכיון דמהימן ע"א בשבועה ע"כ דין השני כמו הראשון דהא בעדות קרוב נתבאר דאינו פוטר מן ש"ה. ע"כ מצד הכחשתו להראשון אינו נאמן אם כבר פסקו ע"פ הראשון לחייב ש"ה. לכן נראה דאם כבר פסקו ע"פ קרוב לחייב ש"ה אז אין הב' נאמן להכחישו להראשון: וכ"ז הוא ע"פ שיטת הש"ך אבל לפמש"כ הר"נ והנ"י לחלק דבשבועה לא שייך דה"ל הראשון כתרי לפי דהא הוי מחוסר מעשה כיז דלא נשבע. ע"כ אף דכבר פסקו ע"פ לחייבו שבועה מ"מ הא הוי עדיין מחוסר מעשה כ"ז דלא נשבע לכן אין דינו של הראשון כתרי. וע"כ מהימן הב' להכחיש להראשון וה"ל כמאן דליתנהו לעדות קמא. ומחלקים דשאני עדות מיתה ועד סוטה דאינו מחוסר מעשה. ולכן אין סתירה לדברי הר"נ והנ"י הנ"ל מהא דסוטה כמש"כ הש"ך. דהא הר"נ והנ"י הרגישו בזה וכתבו לחלק כנ"ל. וכיון דבעדות דמהימן ע"א מה"ת כתבו הר"נ והנ"י דאין דינו של הא' כתרי ומצי הב' להכחישו. כש"כ במידי דאינו נאמן ע"א רק מדרבנן לחייב שבועה. וגם הא חזינן בחיוב שבועה מדבריהם דלא תיקנו בזה ככל דאורייתא תיקון. דהא חלוקים הם לכמה ענינים כמו דלא נחתינן לנכסיו וכהנה. ע"כ וודאי לכ"ע הדין נותן דאף דכבר פסקו ע"פ עדות הקרוב לחייבו ש"ה. דמ"מ אין דינו של הראשון כתרי ומצי הב' להכחישו וסלק עדותו כמאן דליתנהו כלל מעולם. ע"כ דעתי בזה דאם חיוב שבועת היסת הוא ע"י עדות הקרוב אז אף דכבר פסקו ע"פ לחייב ש"ה. מ"מ אם בא אח"כ קרוב ב' להעיד להכחיש להא' אז מצי למיפטר מן חיוב ש"ה. משום דאף דנתבאר דקרוב אינו פוטר מן ש"ה. מ"מ י"ל בזה כעין סברת הר"נ והנ"י דאף דס"ל דאין עד מסייע פוטר מ"מ גבי שבועה הבאה עליו ע"י עדות ע"א שפיר י"ל דפוטר הב' מן שבועה דאורייתא משום דעכ"פ סלק עדותן והוי כמאן דליתנהו. וה"ה בנ"ד דפוטר בכה"ג מן ש"ה: וכן אפשר לדון במה דקיי"ל דאם יש רגלים לדבר כפי ראות הב"ד דאז חייב ש"ה וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק ס"ג כנ"ל. דבזה אפשר לומר דמה"ט דאם מעיד קרוב לסייעו דפטור מש"ה. דהא כבר נתבאר במה דבעדות קרוב מחייבינן ש"ה הוי הטעם משום דהוי עפ"ז רגלים לדבר להב"ד כיון דלא נחשד למשקר. וכדמצינו באה"ע סי' קט"ו גבי אשה האומרת טמאה אני לך וכמש"כ לעיל בארוכה. ולפ"ז י"ל לפמש"כ הח"מ והב"ש באה"ע סי' קט"ו סעי' ו' דאם איכא רגלים לאיסור דמהימנא לומר טמאה אני לך ואיכא נמי רגלים לדבר להתירא דבזה דעת התוס' דאינה נאמנת לומר טמאה אני כיון דעיקר טעמא במה דנאמנת זהו משום רגלים לדבר לאיסורא. ע"כ היכא דהוי רגלים לדבר ג"כ להתירא א"כ סותר הרגלים לדבר אהדדי והוי כמאן דליתנהו כלל. וכעין סברת הר"נ והנ"י הנ"ל גבי עדות ע"א כנ"ל. ונשאר זה הענין כמו דלא היה רגלים לדבר כלל מעולם ואינה נאמנת. ובמש"כ הב"ש שם ס"ק כ"ג בשם תוס' כתובות (דף ס"ג) דלא ס"ל כן. עיין בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע' דכתב דאין שום הוכחה כלל מהתוס' כתובות הנ"ל עי"ש. ע"כ הנכון הוא כמש"כ הח"מ שם: ולכן בנ"ד דאם עיקר חיוב ש"ה הוי מצד רגלים לדבר ע"כ אם יש עדות קרוב המכחיש וסותר להרגלים לדבר הנ"ל. דכיון דגם זה מקרי רגלים לדבר והוכחה על פטור. דזה הוי כמו דליתנהו כלל מעולם רגלים לדבר על חיוב ש"ה. ופטור מן ש"ה. ודוקא אם מחוייב ש"ה ע"י אמירת ברי של התובע דבזה אינו מועיל שום רגלים לדבר לפוטרו מן ש"ה כמבואר בסוף סי' פ"ז דבטענה מרומה וטענה גרוע היכא דהוי דררא דממונא חייב ש"ה כנ"ל בארוכה בשם הביאור הגר"א זצ"ל והאו"ת כנ"ל. אף דאין לך רגלים לדבר יותר מזה עכ"ז אינו פוטר מן ש"ה. ע"כ שפיר כתבתי דעדות קרוב אינו פוטר מן ש"ה הבאה עליו ע"י טענת ברי של הבע"ד. אבל בחיוב ש"ה ע"י רגלים לדבר שפיר י"ל דעדות קרוב פוטרו מן ש"ה. וכן בשבועה הבאה ע"י קרוב ג"כ מועלת עדות הקרוב הב' לפטור אף דנפסק הדין לחייבו ש"ה ועכשיו דאתינן להכי י"ל ג"כ לפמש"כ המחבר והרמ"א בסוף סי' פ"ז דבטענה מרומה ובטענה גרוע אין להשביע במקום דליכא דררא דממונא. ע"כ י"ל דמה"ט עדות קרוב פוטר מן ש"ה במקום דליכא דררא דממונא דהא משום עדותו של הקרוב הוי כעין רגלים לדבר דמהני לפטור מן ש"ה במקום דליכא דררא דממונא כמבואר שם כנ"ל. אבל במקום דררא דממונא והיכא דחייב ש"ה ע"י ברי של הבע"ד נתבאר דכה"ג אין עדות קרוב פוטרו מן ש"ה ודלא כהשער משפט: יח (שם סעי' כ"ג) טענו בספק ע"פ העד כו' משביעו שד"א. וכן הכריע הש"ך שם בס"ק פ' דכן הלכה רווחת: