נחל יצחק חלק ב סו

והעיד דלוה. דלכאורה הוא דין פשוט לפי הכרעת רוב הפוסקים וכמש"כ האו"ת בסי' ע"ט דלדינא העיקר כהרמב"ם דבכל גווני ה"ל מחושואיל"מ בזה כנ"ל. א"כ ה"ה בזה ומ"ש: אבל לדינא יש לדון בזה והוא דלפי המבואר באה"ע סי' י"ז במחבר סעי' ב' גבי חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה. דאם נשאת שלא בפני בעלה אז אע"פ שכשבא בעלה ומכחישתו בפניו דליתא בזה להך חזקה כו'. משום דכיון דכבר נישאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה כמש"כ הרא"ש בתשובה וי"א אפי' נתקדשה שלא בפני בעלה אינה נאמנת כו'. והטור כתב שם דאף בנתקדשה ליתא לחזקה זו וכ"כ הב"ה שם דגם הרא"ש ס"ל כן. א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה בנ"ד דכיון דנשבע כבר שלא לוה שפיר יש לו מיגו דאי בעי הי' עומד בטענתו הראשונה דנשבע כבר ע"ז שלא לוה. דהא שיטת הר"י הוא דלכן לא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חציף להכחישו ולישבע נגדו. ואף דבמה דנשבע כבר ש"ה בזה עדיין לא העיז נגדו. לא מבעיא אי נימא דכוונת הר"י הוא משום שד"א כמש"כ האו"ת לשי' התוס' דב"ב. א"כ בנ"ד דלא נשבע עדיין לשד"א וודאי דעדיין לא הי' העזה נגד העד. ואף לשי' התוס' בשבועות וכמש"כ האו"ת כנ"ל עכ"ז הא בעינן לשבועה דנשבע נגד העד להכחישו. ובנ"ד דלא נשבע עדיין נגד העד להכחישו רק מצד ש"ה בעלמא עדיין י"ל לסברת התוס' בשם הר"י דלא חציף נגדו להכחישו. וע"כ י"ל דלכן חזר בו עכשיו ואומר לויתי ופרעתי: אך מטעם אחר יש לדון בזה דלא שייך בנ"ד להך סברא דלא חציף להכחיש להע"א. דהא כמו בחזקה דאינה מעיזה דהוי חזקה אלימתא דלכמה פוסקים נאמנת אף להנשא לכתחלה אם אמרה לבעלה גרשתני אף דאתחזק איסורא דא"א. ועכ"ז היכא דיש לומר דכיון דיהיה בזיון לה ותעשה א"ע זונה ואף בנתקדשה ס"ל לחד דיעה דעבידא לאחזוקי דבורה שאמרה מקודם. ודוקא באמרה שלא בפני בעלה גרשני בזה לא קיי"ל כהריב"ש דהובא בדרכי משה לאה"ע סי' קנ"ב דס"ל דאף בזה אמרינן דעבידא לאחזוקי דבורה הראשון. אלא דוקא בנישאת או בנתקדשה שלא בפני בעלה ס"ל כן. משום דבדבורא בעלמא ס"ל לדינא דנוח לה לחזור מדבריה הראשונים כדי שלא תצטרך להעיז נגד הבעל עכשיו. אבל היכא דאם תחזור אז יגולה לעין כל העבירה שעשתה בזה ס"ל דנוח לה להחזיק דבריה הראשונים אף שתצטרך להעיז נגד הבעל. וכן בנתקדשה אף דעדיין לא נעשה מעשה העבירה מ"מ כיון דהיה מעשה ממנה מיכספא לחזור. ודוקא בדבורא בעלמא נוח לה לחזור ודלא כהריב"ש וכדמוכח שם בסי' י"ז כנ"ל: וגם יש לומר דאף להריב"ש דס"ל דאף בדבור בעלמא בלא עשיית מעשה אמרינן דעבידא לאחזוקי דבורה אף דתצטרך להעיז נגדו. דמ"מ מודה בהא דסי' ע"ה דהוחזק כפרן ע"י ע"א אף לתי' הר"י כנ"ל. משום די"ל דוקא באמרה גרשני דהא הוי נפ"מ רבתי בין גרושה ובין אינה גרושה ע"כ שייך לומר בזה דעבידא לאחזוקי דבורה משום דמיכספא לחזור דאז יגולה לעין כל דאמרה שקר גמור מתחלה. אבל בהך דאמר מתחלה לא לויתי ואח"ז אומר לויתי ופרעתי דהא בעצם הענין לא הוי שום נפ"מ ואיזה חילוק כלל אי מיפטר משום לא לויתי או משום לויתי ופרעתי. ע"כ י"ל דבזה לא מיכסף כ"כ לחזור מדבריו הראשונים דהא בין כך ובין כך לא אמר שקר דיהיה איזה נפ"מ בזה. וע"כ י"ל דנוח לו לחזור בזה כדי שלא יצטרך להעיז נגדו וע"כ שפיר י"ל דאף להריב"ש אמרינן דה"ל בזה הוחזק כפרן אף לשיטת הר"י: אבל היכא דנשבע כבר שלא לוה בזה יש לומר דעביד לאחזוקי דבורו הראשון כדי שלא יגולה חרפתו בפגם דנשבע לשקר. ואף דלא נפסל ע"פ עצמו מ"מ מיכסף בעיני הבריות כידוע וזה לא הוי דבורא בעלמא רק מעשה ועדיף מן נתקדשה שלא בפני בעלה דעדיין לא נעשה מעשה העבירה. ואפ"ה ס"ל לכמה פוסקים דאמרינן בזה דעבידא לאחזוקי דבורה. כש"כ בנ"ד דנשבע כבר וזה הוי כמו הא דנשאת שלא בפני בעלה ומשמע אף דלא נבעלה עדיין למי שנשאת לו דבזה אמרו דנוח לה להחזיק בדבריה כדי שלא תתבזה בעיני הבריות. וכמו דמצינו בב"ב (דף מ"ה) דמשום שלא יהיה לוה רשע כו' בעיני הבריות ע"כ מעיד שקר. וכמש"כ הרמב"ן והובא בש"ך סי' ל"ז ס"ק א'. ע"כ נוח לה יותר להחזיק בדברי' אף דתעיז נגד הבעל ויש חזקה אינה מעיזה דהוי חזקה אלימתא. א"כ ה"ה בהך מה דאמרו לשיטת הר"י דלא חציף להכחיש להע"א. דהא זה לא עדיף מן הך חזקה דאינה מעיזה. די"ל דנוח לו יותר להחזיק בדבריו הראשונים ולא להוציא שם רע על עצמו דנשבע לשקר מתחלה. ע"כ ליתא בזה להך סברא דלא חציף להכחיש להע"א מכש"כ דהך חזקה דאינה מעיזה כו' דסי' י"ז הנ"ל דהוי חזקה אלימתא ביותר. וגם הא באה"ע סי' י"ז בח"מ ס"ק ז' כתב בשם הב"ה דגם הרא"ש מודה בנתקדשה דליתא לחזקה דאינה מעיזה וע"ש בב"ש. ובאמת עפ"ז יש לדון הרבה בהא דסי' פ"ז סעיף כ"ח דבהודה שלא בדרך תשובה דכתבו הסמ"ע והש"ך שם דנשבע עכשיו ודלא כהב"י שם. ובאמת לפמש"כ י"ל דהנכון כשיטת הב"י שם דא"צ לישבע עכשיו ובמק"א הארכתי בזה. אך לפמש"כ הש"ך והסמ"ע בסי' פ"ז דנשבע עכשיו. י"ל דשאני התם דזה הוי מיגו לאפטורי משבועה דלא אמרינן לשיטת הרמב"ם והמחבר בריש סי' רצ"ו. משא"כ בנ"ד י"ל דהוי מיגו לאפטורי ממון דאמרינן וקצרתי: ואין לומר דשא"ה בהא דסי' י"ז הנ"ל גבי גרשתני בנשאת ונתקדשה שלא בפניו דאמרו דליתא לחזקה דאינה מעיזה דזהו משום דאזלינן לחומרא. זה אינו דהא מבואר בטור סי' י"ז וסי' קנ"ב דנשאת או נתקדשה שלא בפניו דאין הקידושין כלום ואינה צריכה גט כלל. אלמא דאף להקל אמרינן כן. וגם בענין הוצאות ממון הוי חומרא מה דאזלינן בתר המוחזק והממע"ה ואין להוציא ממון דדלמא יש לדון להמיגו דלא לויתי דטען בראשונה. וע"כ י"ל דאף הרמב"ם והטור והמחבר בסי' ע"ה דפסקו דנעשה הוחזק כפרן ע"י ע"א. מ"מ בכה"ג דנשבע כבר י"ל דמודו בזה להרשב"א דס"ל דלא נעשה כפרן ע"י ע"א ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע'. רק לשיטת הריב"ם בטעמו אין לחלק בזה משום דגם כה"ג שייך לומר הטעם דכ"ז דלא נשבע נגדו לשד"א דינו כשנים. ולא מהני מיגו נגדו ועיין לקמן סי' פ"ז סעיף י"ד בכפר הכל ונשבע היסת ואח"ז בא ע"א דחוזר ונשבע כו'. אך לשיטת הר"י שפיר י"ל כנ"ל וקשה להוציא ממון בכה"ג משום דכה"ג מסתבר שיטת הרשב"א דס"ל דלא הוחזק כפרן ע"י ע"א. ומהני בזה מיגו היה עומד בטענתו הראשונה רק דמחוייב לישבע שד"א. וכמו בהחזרתי במיגו דנאנסו דב"ב (דף ע') וח"מ סי' רצ"ו ועיין בש"ך שם ס"ק ג'. והוי זה ספיקא דדינא ומהני תפיסה כמו בכל פלוגתא דרבוותא וה"ה בזה משום פלוגתת הר"י והריב"ם הנ"ל: ענף ו והיכא דטען מתחלה לא לויתי ובא ע"א והכחישו ונשבע שד"א להכחיש להעד ולסוף חזר וטען לויתי ופרעתי. די"ל דנאמן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה ויצא ידי שבועתו במה דנשבע כבר וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ק"ז) ד"ה הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כו' כנ"ל. [והא דלקמן סי' פ"ז סעיף כ"ח בנשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת דאם הודה שלא כדרך תשובה נשבע עכשיו על השאר כמש"כ הש"ך שם ס"ק ע"א. וכ"כ הסמ"ע שם. שא"ה דהא ה"ל מיגו דהעזה נגד הבע"ד וכדרבה דאמר מ"מ מודה במקצת כו'. ובאמת ע"פ מה דנתבאר יש לדון דהנכון שם עם הבית יוסף דס"ל דא"צ לישבע שנית אף דכל האחרונים השיגו שם עליו אך אכמ"ל בזה]. אך לשיטת הריב"ם דס"ל דאף ע"א כ"ז דלא נשבע נגדו דינו כב' דלא מהני מיגו במקום עדים. י"ל דה"ה בזה דנשבע כבר להכחיש להע"א מ"מ כיון דמודה עכשיו דנשבע כבר לשקר במה דנשבע שלא לוה כי באמת לוה רק דאומר לויתי ופרעתי ועיקר נאמנותו הוא רק משום מיגו