נחל יצחק חלק ב סג

**(הרא"ש הנ"ל ועיין באה"ע סי' קמ"ב סעי' י"א בט"ז שם. ואפשר דכיון דכתב הב"י בסי' ע"ה דהרמב"ם ס"ל דע"א מסייע אינו פוטר ע"כ לדידי' אינו מוכרח לדברי הרא"ש הנ"ל. אכן באמת י"ל דהרמב"ם הוכיח במה שכתב דבמקום ע"א מהימן במיגו משום דהוכיח כן ממה דאמרו גבי נסכא דר' אבא דה"ל מחוייב שבועה. דמשמע דאלו לא הי' מחוייב שבועה הי' נאמן במיגו להכחיש הע"א כמש"כ התוס'. א"כ מוכח מזה דבמקום דאינו מחייב שד"א נאמן במיגו להכחיש הע"א. ע"כ שפיר כתבו לדינא באה"ע שם לדברי הרמב"ם. א"כ מוכח מזה ג"כ דלא כהב"ש דס"ל דלא אמרינן מיגו להכחיש ע"א אף שלא במקום שבועה. ע"כ הגה"ה:)** ולכן לפי מה דנתבאר א"כ לא שייך לדמות נ"ד למה דכתב הריב"ש גבי חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה דאם התחילה לומר כן שלא בפני בעלה דלא שייך בזה להך חזקה זו. דהא התם עיקר העזה הוא מן אמירתה להכחיש להבעל ע"כ כיון דאמרה כבר עכ"פ שלא כדברי בעלה ע"כ עבידא להחזיק לדבורה דהא כבר התחילה להעיזו קצת. משא"כ הכא גבי מחושואיל"מ דעיקר הענין תלוי במה דלא ישבע להכחישו ע"כ כ"ז דלא נשבע עדיין שפיר י"ל דאף דאמר מתחלה שלא כדברי העד מ"מ הא לא נשבע עדיין. לכן עדיין י"ל דאם יצטרך לישבע לא יהי' חציף להכחישו בשבועה דאורייתא. והעיקר כמש"כ מתחילה דהטור לא ס"ל כהריב"ש בזה וע"כ א"ש דברי הטור והרמב"ם וש"ע במה דפסקו דה"ל הוחזק כפרן ע"י ע"א וה"ל מחושואיל"מ במה דאמר מתחלה לא לויתי דאינו נאמן במה דאומר עכשיו לויתי ופרעתי. אף אי נימא כתי' קמא של התוס' והרמב"ן והר"נ הנ"ל. ולכן אינו מוכרח להוכיח מהם דס"ל כתירוץ הריב"ם די"ל דזה אתי לכ"ע: ועוד יש לחלק דשאני היכא דאנו דנין להמיגו דבדבר קל מדחינן להמיגו כידוע. דלכמה פוסקים דס"ל דלא אמרינן מיגו דהעזה נגד הבע"ד ג"כ אף דעצם החזקה דאין אדם מעיז פניו נגד הבע"ח לא מהני זה לסמוך ע"ז. מ"מ לענין להדחות להמיגו אמרו דלא אמרינן למיגו כזה. וכן במקום הכחשת קול לא אמרינן מיגו להכחיש להקול כמבואר בב"ב (דף ל"ג) תוס' ד"ה לקוחה בידי לא מצית אמרת כו'. וכן מצינו כעין זה בכמה דיני מיגו אף דבעצם הענין לא מהני זה. מ"מ לענין מיגו לא אמרינן מיגו בזה. ע"כ י"ל דאף דבעצם החזקה דאינה מעיזה היכא דהתחילה שלא בפניו אז אמרינן דאפשר דנוח לה יותר להחזיק דבורה הראשון ולהעיז נגדו ולכן אינו מוכח לומר בזה החזקה דאינה כו'. דמ"מ לענין מיגו אפשר לומר דאינו חפץ להעיז נגד העד ולהכחישו אף במקום החזקת דבריו הראשונים. דכללא הוא במקום מיגו היכא דיש לומר איזה סברא ואמתלא אולי אינו חפץ לטעון כזה. ע"כ כיון דאין זה טענת עצמו רק עיקר נאמנותו הוא ע"י מיגו וכיון דאפשר לומר איזה אמתלא דאינו חפץ לטעון כזה ע"כ נדחה המיגו בזה וכמבואר כה"ג בכללי מיגו של הש"ך ס"ק ל"ב. א"כ נתבאר דמן הרמב"ם והטוש"ע אינו מוכח כלל לומר דס"ל כשי' הריב"ם דוקא: אכן מן הרשב"א דס"ל דלא הוי הוחזק כפרן ע"י ע"א מוכח דס"ל כשיטת הר"י בהטעם דלא מהימן דידי חטפי במיגו דלהד"ם. משום דהוי העזה וכנ"ל. ע"כ במקום החזקת דבורו הראשון י"ל דנוח לו יותר להעיז נגד העד כדי שלא יצטרך עכ"פ לחזור מדבריו הראשונים. ושאני הא דאין מעיזה בפני בעלה לשי' הרשב"א דהתם הוי העזה גדולה והוי חזקה מעליא בעצם ע"כ אף במקום החזקת דבורה אינו נוח לה להעיז נגד הבעל וכמש"כ לעיל. משום דהי' להרשב"א הוכחה ע"ז מהא דכתובות (דף כ"ב) כנ"ל. ועיין מזה באה"ע סי' פ"ה ב"ש ס"ק למ"ד בסוף מה שהשיג על הש"ך בסי' ס"ב שהקשה על הג"ת ע"ש. ובתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל בפסקי' סי' ק"ל באמצע התשובה בד"ה ואף ללישנא ב' דכתובות כו' הביא שם בהגה"ה למש"כ בגליון הש"ך ח"מ סי' ס"ב ס"ק ד' ליישב קושיות הש"ך על הג"ת ע"ש ובאמת כבר הקדימו בזה הב"ש סי' פ"ה ס"ק למ"ד הנ"ל. כן י"ל בכוונת הרשב"א. וכה"ג מצינו בשבועות (דף מ"ו ע"ב) תוס' ד"ה כי מטא כו' וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כו' פן יהא מוחזק שקרן עכ"ל התוס'. ויש לחלק קצת: וסעד לסברתי הוא מן מש"כ הש"ך בסי' ע"ט ס"ק כ"ג שכתב שם על מש"כ הרמ"א דבמקום קול מפורסם אינו יכול לחזור מדבריו הראשונים אף במקום דהוי מפטור לפטור. וע"ז כתב הש"ך דהטעם הוא כיון דהא דמהימן מפטור לפטור הוי משום מיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה ע"כ במקום הכחשת קול מפורסם לא מהני מיגו בזה. ומ"מ צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון דמתחלה טען כן ולא חשש להקול ע"כ אפשר דאמרינן מיגו וצ"ע עכ"ל הש"ך. הרי להדיא דגם הש"ך ס"ל כעין הסברא שכתבתי די"ל ולחלק דהיכא דטען כבר להכחיש הקול ע"כ לא שייך כ"כ לומר בזה דאינו מעיז להכחיש להקול. וזהו כעין מש"כ במקום דאמרו דאינו חציף להכחיש להעד דכיון דכבר טען כן לא שייך בזה הסברא דאינו חציף להכחישו. ומצינו בשבועות (דף ל"ב ע"ב) תוס' ד"ה ה"ל כגזלן כו' ובמרדכי פ' חז"ה דמדמי הך דלא חציף להכחיש סהדא להך דב"ב (דף ל"ג) בהא דרבא בר שרשום במיגו במקום קלא. ולכן שפיר כתבתי לדמותם: והאו"ת בסי' ע"ט באורים ס"ק כ"ז כתב לתרץ לקושיות הש"ך על הרמ"א והוא די"ל דהרמ"א מיירי ביצא קול מפורסם לאחר שכפר ואמר דלא לוה כו' אבל היכא דיצא הקול כבר קודם שכפר שפיר י"ל כמש"כ הש"ך דחזינן דאינו חושש להקול כו' עכ"ל האורים. אכן לפי מה דנתבאר לעיל בשם הריב"ש דס"ל גבי חזקה אינה מעיזה בפני בעלה דאם התחילה לומר גרשני שלא בפני בעלה שוב אינה נאמנת אף בפניו כו' משום דעבידה לאחזוקי דבורה ונוח לה יותר שלא לחזור מדבריה אף דתעיז פניה בפני בעלה. א"כ ה"ה עדיין אפשר לומר במה דאמרו דלא חציף להכחיש לקול מפורסם גבי מיגו. די"ל דהיכא דאמר מתחלה לא לוה ע"כ נוח לו יותר להחזיק דבריו הראשונים ולא לחזור מדבריו הראשונים אף דיכחיש הקול. ע"כ אין להוציא ממון ממנו די"ל דלמא בכה"ג מהני מיגו אף במקום קול מפורסם. ואף דאין זה במשמע בלשון הש"ך שם מ"מ הוא ענין נכון בפ"ע לומר כן: אך לפי המבואר באה"ע סי' י"ז דדוקא בנתקדשה שלא בפניו אמרו כן. אבל בהתחילה בדבורה לומר כן שלא בפני הבעל בזה ס"ל דלא כהריב"ש אלא גם בזה שייך החזקה דאינה מעיזה. ע"כ שפיר כתב הרמ"א הכא דבמקום קול מפורסם לא מהני מיגו. וכש"כ לפי מה דנתבאר לעיל דלענין מיגו מדחינן באיזה אמתלא וסיבה בעולם ולמתלי דלמא אינו חפץ בטענת המיגו ע"כ הנכון עם הרמ"א. וכמש"כ האורים לפרש להרמ"א דאם יצא הקול לאחר שכפר לא מהני המיגו. וגם יש לומר עוד סברא לחלק בין הא דגרשני שלא בפני בעלה ובין הך דלא לויתי. דשאני בהך דגרשני דהוי חילוק גדול בין גרושה ובין אינה גרושה ע"כ שפיר י"ל דעבידא לאחזוקי דבורה. משא"כ גבי לא לויתי או לויתי ופרעתי דבזה בעצם לא הוי נפ"מ ואיזה חילוק כלל בין הפטור שלו דהא בין כך ובין כך מיפטר וע"כ לא שייך בזה לומר עביד לאחזוקי דבורו ובאמת נוח לו לחזור בזה כדי שלא יצטרך להכחיש להקול. ע"כ הנכון עם הרמ"א הכא בסי' ע"ט וכפי' האורים הנ"ל. כ"ז כתבתי מכבר להוכיח דהרשב"א ס"ל כתי' הר"י דמשום דלא חציף לאכחושי סהדא אתי עלה דלא מהימן לומר דידי חטפי במיגו דלא חטפי: ענף ג וכעת ראיתי די"ל דאינו ראי' מן הרשב"א הנ"ל. והוא דהקצה"ח בסי' פ' ס"ק ג' העלה בהטעם דאמרו גבי הא דיכול לחזור מן פטור לפטור במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה דאין הכוונה משום מיגו. אלא עיקר הטעם הוא דכיון דהי' פטור בטענה הראשונה ע"כ יכול לחזור ולא שייך הודאת בע"ד כו'. דזה הוי כמו דלא נחקרה עדותן גבי עדות דיכולים לחזור. וכמש"כ היש"ש גבי הא דאם נתחייב התובע שבועה ועדיין לא נשבע דיכול הנתבע לחזור כו' עכ"ל הקצה"ח. וכ"כ הקצה"ח בסי' ע"ט ס"ק ט'. וכעין זה כתב הנתיבות בסי' ע"ב ס"ק ל"ד ובסי' ע"ט ס"ק ד' ע"ש. ע"כ י"ל דה"ה הכא גבי הא דטען תחלה לא לויתי ובא ע"א והכחישו ואמר לויתי ופרעתי. דס"ל להרשב"א