נחל יצחק חלק ב נד

לחייבו שד"א וכמש"כ הש"ך שם ס"ק פ"ב דהראב"ד מחלק בין אמר לי אבא לאמר לי אחר. ואף לפמש"כ בהגהות ר"ע איגר זצ"ל לסי' ע"ה בש"ך ס"ק פ"ב בשם המ"מ פ' י"ד ה' טוען דלהראב"ד אף ברי של אחר חשוב לברי כו' עכ"ל. י"ל דזה אינו רק לענין חיוב שבועה דמיירי שם המ"מ אבל לענין חיוב ממון י"ל דגם הראב"ד מודה לכל מה שכתבתי בשם הרמב"ן והר"נ והרשב"א והריטב"א והשמ"ק לכתובות (דף ע"ו) הנ"ל דכולהו ס"ל דהעיקר לדינא כדס"ל לאביי דברי של אחר לא נחשב להיות כמו ברי של הבע"ד לחיוב ממון ושפיר פסק הש"ך הכא ולקמן ס"ק פ"ג. דאף היכא דהוי מוחזק לא מהני ברי של אחר כלל: ענף ב שוב ראיתי דיש להוכיח כן מקידושין (ד' מ"ג ע"ב) במה דאמרו הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כו' מאי קסבר אי קסבר המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים כו' לעולם קסבר א"צ לפורעו בעדים ומיגו דיכלי למימר פרעני' למלוה כו'. ובהגהות הב"ח כתב דגירסת ס"א ואי קסבר המלוה בעדים א"צ לפורעו בעדים הני עדים ל"ל אלא לעולם קסבר א"צ לפורעו בעדים ואי אמר אנא פרעתיו ה"נ הב"ע דא"ל פרעתיך ע"י שליח ואמטו להכי צריך עדים ועדים נמי מיגו דיכלי כו' עכ"ל. וכן הוא גירסת הרשב"א והריטב"א והר"נ שם. וז"ל הרשב"א שם אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים עדים ל"ל פי' דקס"ד דמקשה דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו ועוד דאינהו אמרי פרענא יכול לוה למימר לי' בברי פרעתיך ונפ"מ כששלח לו ע"י קרובים דאינם נאמנים בתורת עדות נאמנים הם לסמוך עליהם ולטעון ע"י טענת ברי שפרעו. ואהדר לי' כיון דלאו איהו אמר לו אנא פרענא לך אלא ע"י שליח לאו ברי גמור הוא לומר ע"י פרעתיך אלא שאם כשרים הם שנים נאמנים מתורת עדות עכ"ל הרשב"א. וכ"כ הר"נ והריטב"א שם. א"כ למדנו מסוגיא מפורשת דמה שאומר מפי אחר לא נחשב לברי אף היכא דהוי ליפטר ולכן התם דמיירי במלוה ע"פ וכמש"כ גם הר"נ שם ועיקר חיוב הלוה הוא משום א"י אם פרעתי דאף שאומר הלוה ברי ע"פ השלוחין דמ"מ כ"ז שאינם נאמנים בתורת עדות חייב הלוה. ובאמת מן סוגיא דב"ב (דף קל"ה) דמסיק אביי שם דע"פ האחר לא נחשב לברי אינו מוכח רק היכא דבא להוציא ע"י הברי שלו בזה מצינו דאמרו שם דזה לא נחשב לברי אבל היכא דהוי ליפטר עדיין היה להסתפק דילמא נחשב זה לברי. אכן מסוגיא מפורשת דקידושין הנ"ל מוכח בפי' דאף להפטר לא נחשב לברי ומוציאין ממון מהלוה דהוי דינו כמו טוען טענת ספק ממש. וגם מוכח מסוגיא הנ"ל דאף היכא דטוען ברי ע"פ עד כשר ג"כ דינו כטענת שמא כ"ז דליכא שני עדים כשרים כדמוכח בקידושין דאמרו הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכמש"כ הרשב"א כנ"ל: ומסוגיא דקידושין הנ"ל מוכח דגרסינן בב"ב (דף קל"ה) רבה אמר זאת אומרת מנה לי בידך כו' דלפי גרסתינו רבא אמר כו' משום דס"ל דאין לחלק בין ברי של אחר לברי של הבע"ד א"כ תקשה דהא שם בקידושין בעל המימרא הוא רבא א' ר"נ הן הן שלוחיו ועדיו וכן בד"מ. וע"ז מסיק הש"ס דהברי של אחר לא מהני ואמטו להכי צריך לעדים ותקשה דהא רבא ס"ל בב"ב זאת אומרת כו' ואינו מחלק בין ברי של אחר כו'. ולכן מוכח מזה דגרסינן בב"ב רבה. ואין סברא לומר דרבא אמר שם בקידושין כן בשם ר"נ ולי' לא ס"ל. וראיתי כעת בשמ"ק לכתובות (דף י"ב ע"ב) בד"ה הא דרב יהודה כו' דהביא שם בסה"ד בשם הרמב"ן דכתב דגרסינן בפ' י"נ גבי מתניתין דזה אחי כו' ואמר רבה עלה זאת אומרת כו' עכ"ל. הרי דגרס בב"ב ג"כ רבה ולא רבא. ולפי מה שכתבתי זהו מוכרח מקידושין הנ"ל. וכן יש להוכיח מב"ק (דף י"א) וב"מ (דף ל"ו) דרבא ס"ל שומר שמסר לשומר חייב ולכמה פוסקים הטעם משום דה"ל א"י א"פ כמש"כ הש"ך סי' רצ"א ולא מהני ברי של השומר השני אף במקום דלא הוי נוגע ועיין ברא"ש ב"מ רפ"א וקצרתי. ודע דאין להביא ראי' לנ"ד מהא דחנוני ופועלים דסי' צ"א שכתבו דפועלים נוטלים מן הדין דה"ל הבעה"ב כאיני יודע אם פרעתי אף דהבעה"ב אומר ברי ע"פ אמירת החנוני דמכחיש להפועלי' ולכאורה מוכח מזה דהברי של אחר לא נחשב לברי אף להפטר. אבל באמת אין זה ראי' כלל דשא"ה דהחנוני ה"ל נוגע בדבר ומבואר בסי' ע"ה סעי' כ"ג דברי של נוגע לא נחשב כמו ברי של הבע"ד וכ"כ הש"ך שם ס"ק פ"ב. אכן מהא דקידושין דאמרו שם דמקודם שבועת היסת לא הוו נוגעין ויכלי למימר אהדרינהו להלוה כו'. שפיר הוכחתי כן. וגם האידנא לאחר שתיקן ר"נ ש"ה ג"כ לא הוו נוגעין כמש"כ התוס' בקידושין שם והר"ן והובא בש"ך סי' קכ"א ס"ק נ"א דעיקר פסולן הוא משום דהוי עד הצריך שבועה כו' וכ"כ האו"ת שם ס"ק י' וס"ק י"ד. וסתמו שם לדינא דהשליח אינו נאמן ומשמע אף במלוה בע"פ דהי' מהני ברי של הלוה להיות פטור ועיין ש"ך שם ס"ק נ"ח וביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ל"ד. ומוכח כמש"כ דאף ברי שאינו של נוגע ג"כ לא נחשב כמו ברי של הבעל דין אף ליפטר וכמש"כ להוכיח מסוגיא דקידושין כמו שכתבו הרשב"א והריטב"א והר"נ: וכן מוכח מן תוס' כתובות (דף י"ח) ד"ה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת כו' וב"מ (דף ג) תוס' ד"ה מפני מה כו' עלה דאמר רבה שם דמודה מקצת נשבע ולא כופר הכל דמנלן דכופר הכל פטור ואין לומר מדאיצטריך למכתב שע"א מחייבו שבועה כו' דהא איצטריך במקום שאינו תובע כלום והעד מעיד כו'. א"כ מוכח מזה דאף ברי של עד כשר ג"כ לא נחשב לברי דאל"כ תקשה על דבריהם שכתבו דהא איצטריך במקום שאינו תובע כלום כו'. דלפ"ז גם בכה"ג לא איצטריך דהא אי נימא דכופר הכל חייב א"כ ה"ה במקום שאינו תובע והעד מעיד ג"כ נחשב לטענת ברי ע"פ העד. ומוכח מזה דטענת ברי ע"פ אחר אף שאינו קרוב ג"כ לא נחשב לברי של הבע"ד. והא דהקשו התוס' שם על הא דרבה דאמר מ"מ מודה מקצת ישבע הנה באמת בשיטת רבה שפיר י"ל דלשיטתו דס"ל בב"ב (דף קל"ה) זאת אומרת כו' דכתבתי דמוכח דס"ל לרבה דגם ברי של אחר נחשב להיות כמו ברי של בע"ד. דלפ"ז י"ל דרבה הוכיח דכופר הכל פטור מהא דאיצטריך למכתב ע"א דאין לומר דאתי להיכא דאין תובע כלום כו' דהא לשיטתו ידענו זה ג"כ דחייב שבועה ע"י מה דהאחר אומר ברי דה"ל כתביעת בע"ד. ועיקר קושיות התוס' הוא לשיטת אביי דשם דס"ל דברי של אחר לא הוי כברי של בע"ד ובפרט לפמש"כ דכן קיי"ל לדינא והא כ"ע ס"ל דכופר הכל פטור ע"כ שפיר הקשו התוס': וזה ברור דאין לפרש בב"ב (דף קל"ה) הנ"ל דרבה דאמר זאת אומרת כו' יפרש להא דזה אחי כו' דמיירי דהאח הספק אומר כן בברי דהוא אחיו. ואביי יפרש דמיירי דא"י רק ע"פ אחיו. דז"א סברא כלל לפרש כן דא"כ מנלן לרבה להוכיח לומר זאת אומרת מנה לי והלה א' א"י פטור הא יש לפרש דמיירי דהאח הספק א"י כלום ובאמת מוכח כמו שכתב הרשב"ם שם לפרש גם בדברי רבה דעיקר תביעתו הוא ע"י אמירת אחיו וס"ל דזה חשוב כמו ברי של הבע"ד. ולכן אביי אינו מוסיף בפירושו לומר דמיירי באינו תובעו רק ע"פ אחיו רק קאמר בפשיטות דשאני הכא דכמנה לאחר כו' וקאי על הא דלעיל מיני' דגם רבה מפרש כן רק עיקר פלוגתתם אי אמירת האחר נחשב לברי וזה פשוט: ענף ג והנה התוס' בשבועות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה אי אמרת בשלמא כו' הקשו למ"ד מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב היכי מוקי האי קרא כו' וי"ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א"נ ה"ק שבועת ד' תהי' בין שניהם היכא דשייכא ומי שאיל"מ כו' עכ"ל. וכוונתם כמש"כ התוס' בכתובות (דף י"ב) ד"ה רב הונא כו' דמ"ד חייב יפרש להאי קרא דקאי על שבועת ע"א. וראיתי בספר מחנה לוי בחי' לשבועות שם שכתב לתרץ קושיות התוס' הנ"ל לפי שיטת רוב הפוסקים שהביא הרמ"א בח"מ סי' ע"ה דמה ששמע מפי אחר מיקרי טענת ברי כו' א"כ משכחת האי קרא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ויש אחר שאומר שיודע שאין הנתבע חייב רק חמשים