נחל יצחק חלק ב נב

סי' צ"ג סעי' כ"ב דאין קדימה במזונות וכדעת הראב"ד דהובא בב"ש שם ס"ק מ"א דאין השעבוד מתחיל אלא לאח"מ ולא מעת הנישואין ולא כשיטת הרב המגיד שם. ולפ"ז י"ל דה"ה במזונות בחיי הבעל אין החיוב מתחיל מן עת הנישואין אלא כל יום ביומו מתחיל החיוב וכתבתי לחלק דשאני בפוסק ע"ע חיוב מזונות אז החיוב חל בעת שנתחייב והזמ"פ הוא כל יום ביומו משא"כ בחיוב מזונות ע"פ תנאי ב"ד. לפ"ז י"ל דלא מהני מחילה במזונות משום דהוי מחילה קודם החיוב כמבואר בתשובת הר"נ והובא בסי' ר"ט סעי' ד' בהג"ה והוי כמו דשלב"ל. וי"ל דזהו טעמא דירושלמי הכא דלכן מעלה לה מזונות אף דנימא בכל חוב כה"ג דאמרינן דמחלו כמבואר הכא מ"מ מזונות שאני כן יש לומר לכאורה. ושיטת הירושלמי בכתובות פ"ג ושיטת ש"ס דילן גבי קנס המובא בתוס' כתובות (דף כ"ט) ד"ה ועל אשת אחיו כו' אין זה שייכות לזה כמבואר בהר"נ ספ"ג דכתובות. אכן באמת זה אינו דהא מבואר בתוס' כתובות (דף נ"ו) ד"ה ה"ז מקודשת כו' דע"מ שתפטרי משאר כו' לכ"ע פטור משום מחילה. וכן מבואר בכמה דוכתי ועיין באה"ע סי' ס"ט ובאחרונים שם. ובפרט די"ל עוד דשאני חוב מזונות בחיי הבעל דכותב לה ואנא אפלח ואוזין ואפרנס כו' דנתחייב מעת הנישואין וכמש"כ ההפלאה בק"א סי' צ"ג סעיף כ"ב ע"ש. וגם הא מצינו בחיוב עונה דמהני מחילתה ואינה יכולה לחזור רק קודם הנישואין בזה כתב המל"מ פ' ט"ו ה' אישות דהוי מחילה קודם החיוב ולא מהני ועיין במל"מ פ"ו ה' אישות. וידוע מש"כ המל"מ בפ"ד ה' אישות ה' ז' דמחוסר זמן לא הוי דשלב"ל משום דזמן ממילא קא אתי. וע"כ אף דנימא דחיוב עונה ומזונות חל החיוב לכל יום ביומו ולא מעת הנישואין עכ"ז אינו רק כמו מחוסר זמן ולא מקרי דשלב"ל כיון דאינו מחוסר מעשה כלל רק הזמן וזמן ממילא קא אתי ואין זה דומה להנידון דתשובת הר"נ במחילה קודם החיוב דהוי מחוסר מעשה בנתיים ועיין בח"מ סי' ר"ט בסמ"ע ס"ק כ"א. וידעתי למש"כ השער המלך ה' מכירה פ' כ"ב ה"ט להעיר על דברי המל"מ הנ"ל ואכמ"ל בזה אך זה פשוט וברור דמהני מחילת אשה לבעלה על מזונות ואינה יכולה לחזור ועיין באה"ע סי' ס"ט סעי' ד'. ולכן פשוט דכוונת הירושלמי הוא כמש"כ לעיל דס"ל דאזלינן בתר הודאת המתחייב ולא דיינינן דמחל לו. ועיין בירושלמי כתובות פ' ה' הל' ב' וקצרתי: י (שם סעיף י"ב) מנה לי בידך כו' וע"א מעיד שהלוהו כו' ה"ל מחושואיל"מ: עיקר דין דמחושואיל"מ הוא בשבועות (דף מ"ז) דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם כו' חמשין ידענא וחמשין לא ידענא כו'. והפני יהושע בב"מ (דף צ"ז ע"ב) בגמ' ד"ה ה"נ שיש עסק שבועה ביניהם כו' הקשה דהא הך קרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם בפרשה שניה דש"ש כתיב דלא נאמר שם כי הוא זה רק בשבועת שומרים א"כ אמאי לא פירשו להך דשבועת ה' תהיה כו' דקאי על שבועת שומרים בטוען א"י אם נאנסה דה"ל מחושואיל"מ לשיטת כמה פוסקים והעלה לתרץ דהא פשט שבועת ה' תהיה בין שניהם משמע דצריך שיהיו שניהם קיימין התובע והנתבע כמו שפי' רש"י והר"נ ומה שצריך ג"כ שיהיה התובע קיים לא שייך אלא לענין שבועת מודה במקצת כו' עכ"ל הפ"י. ולפ"ז יש לדון דמנלן דבשבועת ע"א אמרינן ג"כ הך דין דמחושואיל"מ הא פשטיה דהך קרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם דמשמע דצריכים לטענת התובע זה לא שייך בשבועת ע"א לפי מה דקיי"ל דאף בטענו בספק ע"פ העד ג"כ חייב שד"א כמבואר בסי' ע"ה סעיף כ"ג. ואין לומר דבע"א דאמרינן מחושואינ"מ זהו מסברא דע"א כ"ז שלא נשבע להכחישו דינו כשנים דז"א דהא מבואר בשבועות (ד' מ"ז) דמאן דלית ליה הך דין דמחושואיל"מ דפוטר ג"כ בנסכא דר' אבא וכמש"כ התוס' מזה בב"ב (דף ל"ד) ד"ה הוי מחושואיל"מ כו' ועיין בסי' ע"ה ש"ך ס"ק מ"ג ובאו"ת ס"ק י' ואכמ"ל. וע"כ מוכח דילפינן בעד א' לדון ביה מחושואיל"מ מן הך דשבועות (דף מ"ז) דתני ר' אמי כו': ויש להקשות לפי המבואר בב"מ (דף ג' ע"ב) במה דשקיל וטרי הש"ס שם בהך דהעדאת עדים דר"ח דיליף בקו"ח מן הודאת פיו ופריך דמה להודאת פיו שאינו בהכחשה ובהזמה ומסיק למילף במה הצד דפיו וע"א. א"כ כמו כן יש למפרך במה דיליף מחושואיל"מ על ע"א מן מודה במקצת דכתיב ביה שבועת ה' תהיה בין שניהם דמיירי בשבועת מו"מ כמש"כ הפנ"י וכפשט הגמ' בשבועות (דף מ"ז). הא יש לפרוך דמה להודאת פיו דאלימא טובא דאינו בהכחשה ובהזמה ע"כ אלים ליה כח הודאת פיו לדון ביה הך דין דמחושואיל"מ ומנלן למילף בשבועת ע"א לומר ביה ג"כ הדין דמחושואיל"מ הא קיל ע"א טובא דישנו בהכחשה ובהזמה לבטל עדותו ובזה לא שייך לומר הך במה הצד דילפי מן פיו וע"א דהא ע"ז אנו דנין אם ישנו הך דין דמחושואיל"מ גבי ע"א. ואפשר לומר דדוקא היכא דבאנו למילף דין חיוב שד"א כמו בהך דהעדאת עדים דאין לו שום מקור לחיוב שבועה רק דבאנו למילף חיוב שבועה בהעדאת עדים מן הודאת פיו בזה שפיר פרכינן מה להודאת פיו שאינו בהכחשה אבל גבי חיוב שבועה בע"א דילפינן ליה מקראי דלכל עון וחטאת אינו קם אבל קם לשבועה רק גבי הך דינא דה"ל מחושואיל"מ באנו למילף מן שבועת מו"מ בזה לא פרכינן כלל דהא כיון דמצינו ביה חיוב שבועה עכ"פ ממילא דינו ככל חיוב שד"א דהודאת פיו דדיינינן ביה מחושואיל"מ. ואף דמצינו גבי גלגול שבועה לשיטת כמה פוסקים דס"ל דלא אמרינן ביה מחושואיל"מ עכ"ז י"ל דס"ל מסברא לחלק בין עיקר שבועה לגלגול שבועה וכן בשבועה דהעדאת עדים דר"ח לפי המבואר בתשובת בשמים ראש סי' י"ז המובא בהגהות רע"א זצ"ל לח"מ סי' ע"ה סעי' ד' דבהעדאת עדים לא דיינינן ביה מחושואיל"מ משום דאתיא מכח ג"ש ע"כ ממילא דינו כמו ג"ש. אבל היכא דהוי עיקר שבועה אין סברא לחלק אף דיש מה למפרך כנ"ל: ועוד יש לומר דאתי שפיר ביותר לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ע"ב סעי' כ"ז לתרץ קושיות הפני יהושע הלז דלכן אמרו בשבועת מודה במקצת ולא בשבועת השומרים משום דהש"ס מהדר דיהיה א"ש גם להמ"ד דהולכין בממון אחר הרוב כו' וכמו שהארכתי שם אבל לדינא לפי מה דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב אין לנו הכרח לאוקמי להך דשבועת ה' תהיה כו' על שבועת מודה במקצת דלא מיירי בפרשה ב' אלא יותר נראה לפרש להך שבועת ד' תהיה קאי על שבועת שומרים דמיירי שם ואף דהתובע טוען שמא ג"כ דיינינן מחושואיל"מ וכמו שהשיג הקצה"ח על הט"ז בסי' ע"ה ס"ק ט'. וכיון דעיקר דין מחושואיל"מ קאי בשבועת שומרים ממילא שפיר ילפינן דה"ה בשבועת ע"א דאין לומר בזה מה לשבועת שומרים דאינו בהכחשה דהא היכא דידעינן ע"פ דנעשה שומר אף היכא דכופר ואומר דלא קיבל שמירה עליו מ"מ דינו ככל שומרים דחייב שד"א כמו דין שומרים רק היכא דכופר וליכא עדים ע"ז אז דינו דפטור כמבואר בסי' רצ"ו סעי' ז': ויש להוסיף עוד דהא לפי המבואר בשבועות (דף מ"ה) דשבועת שומרים דחייב רחמנא מיירי באפקיד בשטרא ולא במודה בעצמו משום דיש לו מיגו דאי בעי כפר. א"כ אי נימא דהא דכתב רחמנא לדון דין ש"ש זה אינו רק היכא דמודה דקיבל עליו להיות שומר משא"כ היכא דכופר רק החיוב מה שמטילים עליו דין ש"ש הוא רק ע"י עדים אז לא דיינינן דין ש"ש כיון דעיקר החיוב שלו ישנו בהכחשה. א"כ לפ"ז הדין נותן דגם במודה ע"ז ג"כ יהיה פטור מן ש"ש דהא יש לו מיגו דאי בעי כפר ואז לא היה עליו חיוב ש"ש משום דהא בעיקר החיוב שלו בעינן דיהיה באופן שאינו בהכחשה וזה לא משכחת רק ע"י הודאת פיו שנעשה שומר א"כ היכא דכופר הדין הוא דפטור ע"כ יהיה מהימן לעולם אף היכא דאיכא עדים במיגו דאי בעי כפר ולא שייך לומר