נחל יצחק חלק ב נא

במה שהוכיחו להך דינא בהודה שחייב לחבירו מנה והלה משיבו אינך חייב לי דפטור משום דהוי כמחלו. כוונתם הוא כן דהא כיון דכ"ז דלא נטלם ראובן לרשותו הדין הוא דלא ירשו אחיו עמו כמבואר להדיא בהך דב"ב אלא הדין הוא דיטול ראובן לכל הירושה מלוי א"כ לאחר שיטול ראובן כל הירושה לרשותו ואז יהיה הדין למיזל בתר הודאת ראובן ביותר דהא אחר שנטלם לרשותו יהיה עליו שם הודאת בע"ד ממש במה שמחזיקם לעצמו ע"פ הגדתו שלוי הוא אחיו דהא אז יהיה עליו שם הודאת בע"ד על הממון שברשותו דהם שייכים לשמעון והי' לנו לדון בכה"ג למיזל בתר הודאתו כמו בהך דגיטין דאזלינן בתר הודאת הנותן. ומדחזינן דאמרו דלא ירשו אחיו עמו אלא ינתן כולו לראובן מוכח מזה דהדין הוא בהודה לחבירו כו' והלה מכחישו דפטור משום דאמרינן דמחל לו א"כ אתי שפיר הכא ג"כ דאף לאחר שנטל ראובן כל הירושה לרשותו דאף דהוי אז עליו שם הודאת בע"ד דהודה דחייב לשמעון להחזיר לו חלקו בירושת לוי שיש תחת ידו. דמ"מ פטור משום דהוי כאלו מחל לו. וכבר כתבתי לעיל בשם הקצה"ח בסי' פ"ח ס"ק י"ג דאף היכא דהוי החפץ בעיני' דלא שייך לשון מחילה מ"מ תלינן דהקנהו לו ואמרינן בזה לשון מחילה כמו ברפ"ג דב"ב גבי חזקת שלש שנים דמדשתק מחל כו'. ועיין בספרי נחל יצחק סי' ע"ג סעי' י"ט. ובקצרה הוא כן דאף היכא דאינם תחת רשותו דלא קנה אותם בתורת קנין מ"מ הא אז הוי הדין למיזל ביותר בתר הודאת שמעון דהוי הודאת בע"ד משא"כ הגדת ראובן אין דינו כהודאת בע"ד רק כמעיד כו'. ואחר שנטלם ראובן לרשותו דהוי אז בשם הודאת בע"ד והי' לנו לדון בזה למיזל בתר הודאת ראובן ביותר כמו בהך דגיטין ואפ"ה פטור להחזיר לשמעון משום דאמרינן דמחל לו כמש"כ הר"מ ואז שפיר קנהו ראובן ע"פ דרכי הקניי' כיון דהוי ת"י ורשותו דקנה אותם ע"פ דין חצר וא"ש לדברי הר"מ שהביא הרא"ש לדינא וכן בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן. ומתורץ בעז"ה על נכון לקושיות המל"מ. ועיין בפלפולא חריפתא לב"ב שם ס"ק צ': ענף ג ושיטת הירושלמי בתרי הודאות דסתרי אהדדי דאזלינן בתר הודאת הנותן וחייב דזה לשון הירושלמי ביבמות פ' י"ג ה' י"ד הוא אמר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי פשיטא דהוא מעלה לה מזונות כו' היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי כו' מהו שיירשנה עכ"ל. וכוונתם במה שחילקו בהוא אומר בעלתי דמעלה לה מזונות ובהיא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי דנסתפקו אם יורשה הוא פשוט דגבי בעלתי דמחייב א"ע בחיוב מזונות אף דהיא אומרת לא נבעלתי אפ"ה חייב משום דס"ל להירושלמי בתרי הודאות דסתרי אהדדי דאזלינן בתר הודאת הנותן בוודאי דאם הי' ספיקא כשיטת הרמב"ן והרשב"א ה"ל לומר דפטור כדין כל ספיקא דהממע"ה ומוכח דס"ל להירושלמי כשיטת התוס' והרא"ש וסייעתו דאזלינן בתר הודאת הנותן. אך במה דס"ל דהכא בהודה שחייב לו מנה והלה משיבו אינך חייב לי דפטור משום דמחל לו. זה לא ס"ל לירושלמי אלא ס"ל דלא אמרינן דמחלו. אך גבי היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי דאנו דנין עכשיו שמתה לגבי ירושה בזה שפיר יש לדון דלא ניזל בתר הודאת האשה משום דהא כיון דאינה מחייבת א"ע בעת הודאתה שאומרת נבעלתי רק על אחר מיתתה אשר לפי דברי' שנבעלתי. הבעל הוא יורש שלה. ולא שייך בזה לדון דיהי' נאמן מצד הודאת בע"ד כו' כמבואר בב"ב (דף קל"ד) גבי זה בני וזה אחי דנאמן מצד יכיר או משום מיגו דיהיב במתנה וכמבואר ברשב"ם שם ובח"מ סי' רע"ט ובבית יוסף שם וברמב"ם פ"ד ה' נחלות בלח"מ ה"א ואכמ"ל. ולא כתבו דיהיה נאמן מצד הודאת בע"ד. והטעם הוא פשוט דכיון דאינו מודה שום חיוב ע"ע רק על ענין ירושתו לאח"מ לכן לא שייך בזה לדון כלל להודאת בע"ד רק משום יכיר או משום מיגו כו'. וה"ה הכא בהיא אומרת נבעלתי דאף דנאמנת לומר דבעלה והיבם הוא היורש שלה כמו דנאמן לומר זה אחי וכיוצא על ירושתו מ"מ אין זה מצד הודאת בע"ד רק מצד דהימני' התורה וע"כ נסתפקו לומר דניזל בתר הודאת היבם דאומר דלא בעלתי ואינו יורשה דעל הודאת היבם שפיר יש לדון דיהי' נאמן ביותר משום דיש לדון בי' הודאת בע"ד כו' דהא מודה ע"ע דאינו יורשה. או אפשר לומר דכיון דהודאתו הוא על אחר מיתתה לא שייך בזה לדון כ"כ הודאת בע"ד כמאה עדים וכמש"כ הקצה"ח בסי' קצ"ד דבדשלב"ל לא מהני קנין אודיתא. וע"כ גרע ביותר הודאת בע"ד על דשלב"ל מכל הודאות בע"ד ולכן נסתפקו בירושלמי בזה: וראיתי בשירי קרבן שם בד"ה פשיטא דהוא מעלה לה מזונות שכתב והנה זה כמה נסתפקתי בתובע ונתבע שכפי טענת התובע נפטר הנתבע וכפי טענת הנתבע יצא חייב הדין עם מי ועלה בדעתי לפשוט ספיקא דידי מהכא דהא לפי דברי האשה אין לה מזונות ואפ"ה שומעין לדברי הבעל ויש לה מזונות אך לפמש"כ עדיין הספק במקומו כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דהא בעיקר ספיקו זהו סוגיא מפורשת בגיטין (דף מ') בכתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא כתב ונתן לי ושקלו וטרו כל הראשונים שם אם הוי ספק השקול בתרי הודאות דסתרי כמו בתרי ותרי או דאזלינן בתר הודאת הנותן ביותר ושם טעמא אחרינא כנ"ל. וכן הא זהו מפורש בב"ב (דף קל"ה) גבי זה אחי והם קאמרי לאו אחונא דהדין הוא דלא יטול בנכסי לוי. וכן הא שקלו וטרו הראשונים כעין זה במה דקיי"ל טענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דהתובע הודה שאין לו שעורים ביד חבירו וכמבואר בב"ק ספ"ג ולקמן סי' פ"ח. וכן הא מפורש זה הדין הכא בטוש"ע דהודה שחייב לו והלה משיבו אין לי בידך דפטור משום דמחל לו ע"כ תמוהים מאוד דברי הש"ק בזה כי באמת אין שום מקום ספק כלל בזה כי כ"ז מפורש בש"ס ובטוש"ע: אך שיטת הירושלמי בזה הוא דלא כשיטת ש"ס דילן אלא הדין הוא בתרי הודאות דסתרי אהדדי דחייב ולא אמרינן דמחל לו. ולדינא קיי"ל כש"ס דילן דפטור כמו שהוכיח הר"מ שבהרא"ש לב"ב (דף קל"ה) ובתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קי"ז כנ"ל. וכמו בטענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דמחל לו כפי שיטת הרבה ראשונים דבסי' פ"ח. אבל הירושלמי ביבמות לא ס"ל כן וי"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו דהנה בירושלמי לב"ק סוף פ"ג מבואר דס"ל בטענו חטים והודה בשעורים חייב וכמש"כ המראה פנים שם ועיין בשבועות פ"ו ה"ד במראה הפנים בד"ה ואפילו על דר"ל כו' מש"כ בזה. וי"ל דס"ל להירושלמי דטענו חטים והודה בשעורים דחייב משום דאף דנימא דהתובע הודה שאין לו שעורים ביד חבירו אפילו הכי חייב לפי דאזלינן בתר הודאת המתחייב וע"כ ס"ל הכא גבי יבם אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי דס"ל להירושלמי דמעלה לה מזונות משום דאזלינן בתר הודאת המתחייב ולא אמרינן דמחלה לו. אכן לדינא לא קיי"ל כן אלא כדס"ל לש"ס דילן כנ"ל. וע"פ מש"כ בשיטת הירושלמי יש להעיר בדברי הרשב"א בחי' לקדושין (דף ס"ה ע"ב) בד"ה מי מציא אמרה הכי כו' דהביא שם להירושלמי בפרק שנים אוחזין [והוא בב"מ פ"א ה"ב] צריכה גט משניהן ושניהם משחררין זא"ז בחמור ובמשוי שלשתן שוין כו' ותמיהא לי אחרון למה אינו מפסיד כו' ה"ל ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום והודאת בע"ד כו' עכ"ל. ולפמש"כ בשיטת הירושלמי יש לדון בקושייתו על הירושלמי. וכן יש לי להאריך הרבה בכוונת הרשב"א דשם וקצרתי: ועוד י"ל דהטעם של הירושלמי באומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי דמעלה לה מזונות דאף דנימא דס"ל להירושלמי באומר חייב אני לך והלוה משיבו אינך חייב לי דפטור משום דאמרינן דמחל לו מ"מ הכא במזונות ס"ל דלא מהני מחילת האשה על חוב מזונות שיש לה על בעלה משום דבספרי נחל יצחק סי' ע"ב בש"ך ס"ק קס"ב שהביא לדברי הרשב"א בתשובה גבי חוב מזונות דאע"פ שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהם אלא שהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו המזונות כו' עכ"ל. והבאתי בספרי שם לדברי הש"ע באה"ע