נחל יצחק חלק ב נ

ותרי. וכן הוא שיטת הרמב"ן במלחמות בספ"ג דב"ק כמש"כ הקצה"ח הכל בסי' פ"ח כנ"ל מ"מ הכא בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן מסיק לדון לשיטת התוס' דגיטין איך הוא הדין כאן באומר חייב אני לך מנה והוא משיבו אינך חייב לי דהסברא מורה דיהיה חייב משום דלשיטתם הדין הוא דאזלינן בתר הודאת הנותן וע"ז מסיק דאף לשיטת התוס' הדין הוא דפטור משום דאמרינן דמחל לו. וזהו הכל כמש"כ מתחלה דלשיטת הרשב"א והרמב"ן עצמו דס"ל בתרי הודאות דסתרי אהדדי דהוי כמו שני כתי עדים המכחישות דמוקמינן בחזקת בעלים בוודאי הדין הוא הכא דפטור אך אף לשיטת התוס' דאזלינן בתר הודאת הנותן ביותר ג"כ הדין הוא הכא דפטור משום דאמרינן דמחל לו: ענף ב ובעיקר הסוגיא דב"ב (דף קל"ה) דאמרי אי דקאמרי לאו אחונא הוא אמאי בנפלו לו נכסים ממק"א ירשו אחיו עמו הא אמרי לאו אחונא הוא. וקשה כיון דס"ל להתוס' והרא"ש והר"נ בגיטין (דף מ') גבי כתבתי ונתתי לו כו' דהתם הטעם הוא דתלינן בטעות הנותן לפי דקדמה מחשבתו כו' וכ"כ הרב המגיד פ"ד ה' זכיי' ה' י"ב. ולולי זה הדין הוא דניזל בתר הודאת הנותן א"כ הכא דאומר ראובן על לוי דהוא אחינו ושמעון אומר אין לוי אחינו הדין נותן דניזל בתר הודאת ראובן דלוי הוא אחיהם דיטול שמעון חלק בירושת לוי. והכא לא שייך לדון לסברתם שכתבו גבי כתבתי ונתתי שדה כו' דתלינן בטעות לפי דקדמה מחשבתו כו' וכמש"כ הרמב"ן בתשובות המיוחסות הנ"ל דהך סברא לא שייכא באומר חייב אני לך וחבירו משיבו אינך חייב לי. וה"ה הכא כיון דלא שייך ה"ט הדין נותן דניזל בתר הודאת ראובן והכא לא שייך לומר הטעם דכתבו הכא דאמרינן דמחל לו. דהא הכא בירושת לוי כיון דניזל בתר הודאת ראובן ושייך גוף הירושה בחלק לשמעון ג"כ ע"כ אף דנימא דהקנה שמעון לראובן הא לא קנה ראובן כ"ז דלא עשה דרכי הקניי' וכמו בכתבתי ונתתי שדה כו' דאם לא הי' תלינן בטעות הנותן הי' שייך השדה להמקבל מה"ט כמש"כ לעיל א"כ תקשה לפי שיטתם על הא דב"ב. אכן לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל בתרי הודאות דסתרי דהוי ספיקא ומה"ט מעמידין בחזקת הבעלים אתי שפיר הכא בב"ב משום דהא הדין הוא אם יש יורש ודאי דאין ספק יורש מוציא מידי ודאי כמבואר ביבמות (דף ל"ח) ע"כ הכא דראובן הוי יורש ודאי ושמעון הוי ספק יורש ע"כ יורשו ראובן לבדו אבל לשיטת התוס' והרא"ש וסייעתם תקשה זה. וכן הקשה זה המל"מ פ"ד ה' נחלות ה' ח' ומה שתירץ אין זה מובן. והקצה"ח בסי' ר"פ ס"ק א' תירץ לזה בשם אחיו ז"ל ע"פ מש"כ דהוי יורש ודאי ואין ספק מוציא מן ודאי. אבל באמת אין תירוצו מספיק לתרץ קושיות המל"מ דהא המל"מ הקשה כן לפי שיטת התוס' בגיטין גבי כתבתי ונתתי כו' שהביא שם א"כ הא התוס' וסייעתם ס"ל דבתרי הודאות לא הוי ספק אלא אזלינן בתר הודאת הנותן דאם הי' ספק א"כ ל"ל לומר דתלינן דטעה הנותן הא בלא"ה א"ש מה דמעמידין השדה בחזקת הנותן כדין כל ספיקא בתרי ותרי. וכיון דס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן א"כ ה"ה הכא הוי שמעון יורש ודאי וע"כ אין מספיק ע"ז תירוצו של הקצה"ח. ועיין מזה בספר תרומת הכרי בסי' פ"ח סעי' י"ב שכתב ג"כ דאין לחירוצו של המל"מ הבנה כלל וגם כתב שם כמש"כ הקצה"ח בשמו: והנלע"ד בזה ומתחלה נסביר לסברת התוס' והרא"ש וסייעתם במה דס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן ביותר דטעמם הוא משום הכלל הידוע דאודיתא הוי קנין בעצם אף היכא דידוע דלא היה שלו מעולם וכמו שהאריך בזה הקצה"ח בסי' קצ"ד ע"כ ה"ה הכא כשהודה הנותן ואמר כתבתי ונתתי לו אף דידוע ע"פ הודאת המקבל שלא הקנהו מעולם מ"מ קנהו המקבל ע"פ קנין אודיתא שהודה הנותן שהקנה השדה להמקבל וזה לא שייך רק בכתבתי ונתתי השדה דהוי קנין אודיתא על השדה שיש לו ועליו אנו דנין. משא"כ בהא דב"ב גבי זה אומר אחי דבעת דאמר כן היו דנין אז על ירושת יעקב אביהם אם לוי הוי יורש בנכסי יעקב או לא ולא היו דנין אז על ירושת לוי דהא לוי היה חי אז ועכשיו שמת לוי ומסתפקינן על ירושתו אם שמעון הוי ג"כ יורש של לוי או ראובן לבדו ע"כ לא שייך לדון קנין אודיתא בהודאת ראובן שאמר כבר כי לוי הוא אחיו. וכבר כתב הקצה"ח בסי' קצ"ד דעל דבר שאינו יכול להקנותו כמו דשלב"ל דלא מהני בזה קנין אודיתא ג"כ. והכא בוודאי הוי דשלב"ל בעת דהיו מתווכחים על נכסי אביהם יעקב דהא אז היה לוי חי וע"כ לא שייך בזה קנין אודיתא דהא אז לא היה בעולם ירושת לוי שאנו דנין עכשיו וע"כ בכה"ג לא אמרינן דהודאת נותן עדיפא רק הוי ספק השקול ולכן שפיר פריך הש"ס אמאי ירשו אחיו עמו דהא ודאי יורש וספק יורש אין ספק מוציא מידי ודאי. כן י"ל לכאורה: אכן זה אינו דהא עכשיו דמת לוי וראובן נוטל בירושתו לפי דאומר דלוי הוא אחיו א"כ הוי לנו עכשיו ג"כ הודאת ראובן לפנינו שלוי הוא אחיו וממילא הדין לפי דברי ראובן אשר שמעון אחיו יהיה נוטל ג"כ חלק בירושת לוי שאנו דנין עכשיו ושייך גם בזה לדון למש"כ התוס' וסייעתם דניזל בתר הודאת הנותן. ואפשר לחלק דשאני הכא דאף דראובן אומר עכשיו ג"כ דלוי הוא אחיו מ"מ הא אינו מכוין להקנות נכסיו לשמעון בתורת קנין אודיתא רק דמכוין עכשיו להנאתו וליטול חלק ירושה בנכסי לוי ע"כ אין זה דומה להך דגיטין בכתבתי ונתתי שדה לפלוני דהא שם כוונתו רק להקנות לחבירו את השדה בקנין אודיתא ע"כ שפיר כתבו שם דהודאת הנותן חשובה ביותר. וכעין זה ראיתי בנתיבות סי' ר"פ ס"ק ג' שכתב לתרץ קושיות המל"מ הנ"ל לפי דהודאות ראובן שלוי הוא אחיו אין זה כהודאת בע"ד רק כמעיד שמגיע לשמעון חלק מנכסי לוי דהא אינו מודה אנכסי עצמו כו' ע"ש: ויש לסתור לתירוץ הנתיבות מן מה שכתב הרא"ש בב"ב שם בשם הר"מ להוכיח משם להך דינא אם ראובן אומר לשמעון חייב אני לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי כו' וכ"כ בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן בשם הר"מ מרוטונבורג ע"פ הוכחה מהך דב"ב דאמרו שם אי דאמרי לאו אחונא אמאי ירשו אחיו עמו. הא לדברי הנתיבות יש לחלק דשאני בהך דב"ב דמה שאומר ראובן אין זה נקרא בשם הודאת בע"ד רק כמעיד כו' משא"כ בראובן אומר חייב אני לך מנה דהוי הודאת בע"ד על חיוב שלו ע"כ עדיין י"ל דאף דשמעון אומר להיפך מ"מ ניזל בתר הודאת המתחייב וכמו בהך דגיטין בכתבתי ונתתי שדה כו' דשיטת הרא"ש שם דלולי הטעם דתלינן בטעות הנותן היה הדין למיזל בתר הודאת הנותן וה"ה הכא במודה שחייב לו מנה. ועיקר טעמו דהרא"ש והר"מ שכתבו דפטור הוא משום טעמם שכתבו דהוי כאלו מחל לו והוכיחו כן מהך דב"ב א"כ לדברי הנתיבות אין מקום לראיות הר"מ הנ"ל. ומדחזינן שהוכיחו כן מהך דב"ב א"כ מוכח דס"ל לכל הנך ראשונים דגם בהך דב"ב חשבינן לדברי ראובן שאומר על לוי דהוא אחיו דגם זה מקרי בשם הודאת בע"ד ממש דהא מודה על הנכסים שיש ת"י דהם של שמעון לפי דבריו דלוי הוא אחיו. וע"כ תקשה עדיין לקושיות המל"מ לשיטת התוס' והרא"ש וסייעתם כנ"ל. וכן נסתר עפ"ז למה שכתבתי לחלק דשאני בהך דב"ב דאינו מכוין להקנותו בתורת קנין אודיתא דא"כ אין מקום לראייתם מן הך דב"ב להך דינא בהודה לו שחייב לו מנה כו' כנ"ל: והנלע"ד לומר דשפיר הוכיחו מן הך דב"ב להך דינא באומר חייב אני לך מנה והשני מכחישו דפטור משום דהוי כאלו מחל לו. והוא דהא קודם דנוטל ראובן הירושה לרשותו אף דלא שייך בזה הטעם שכתבו לפטור משום דהוי כמחל לו. משום דלא קנהו בתורת קנין וכנ"ל. מ"מ הא לא שייך בזה למיזל בתר הודאת הנותן. משום די"ל בזה כסברת הנתיבות דזה לא הוי בשם הודאת בע"ד רק כמעיד על נכסי לוי דשל מי הוא כיון דאינם תחת ידו ובכה"ג אזלינן בתר הודאת המקבל דהוי בשם הודאת בע"ד ממש דהא שמעון מודה דאין הנכסים שלו. ועיקר הוכחת הר"מ והרא"ש והרמב"ן בתשובה