נחל יצחק חלק ב מט

משם דנטעון עבור היורשים להוציא. ואין ת"י ספר כנה"ג לעיין בו. ועיין ב"ב (דף ל"ב ע"ב) תוס' ד"ה והלכתא כוותי' דרבה בארעא כו' דכתבו שם גבי מיגו להוציא דמאן דמחזיק הקרקע הוי כמו מיגו להחזיק אף דקרקע בחזקת בעלי' עומדת מ"מ מקרי גבי זה כמו מיגו להחזיק דעכ"פ הוי בשם מוחזק קצת. וזהו כעין מה שכתבתי בטעמו של הריב"ש. וכבר כתבתי לעיל דהך מילתא אי טענינן להוציא דהש"ך ס"ל בפשיטות דלא טענינן להוציא והארכתי בזה הרבה: ט (שם סעי' יא) א"ל חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי פטור כו' דהוי כאלו מחלו: ענף א מקור הדין הוא מן דברי הרא"ש לב"ב פ"ח סי' מ"ס על מה דאמרו בסוגיא שם זה אחי א"נ אי דאמרי לאו אחינו אמאי ירשו כו' מכאן דקדק ר"מ ז"ל אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי פטור אע"פ שיודע שחייב לו כדאמר הכא דאע"פ שאומר ראובן לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי כו' דהוי כאלו מחל לו כו'. והובא כאן בטור בשם הר"מ מרוטונבורג. ולולי ראייתם מהך דב"ב היה נראה לדון בעיקר הך דינא בתרי הודאות דסתרי אהדדי דזה תלוי בהך דגיטין (ד' מ"ם ע"ב) כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים ופי' רש"י הודאת בע"ד עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן כו' דאמרינן כסבור שקבל זה לידו וכ"כ התוס' שם דבנותן לא אמרינן הכי דכסבור שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קבל כו'. וכ"כ הרא"ש שם בזה"ל דהודאת הנותן אינה ברורה כהודאת המקבל כי שמא ציוה לאחר ליתן לו והוא לא נתן. ובחי' הרשב"א שם כתב דלכן מוקמינן השדה בחזקת הנותן משום דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי ממילא הדין הוא ככל ספיקא דשייך לבעל חזקת מ"ק והובא בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ט'. וכ"כ הקצה"ח שם בשם הרמב"ן במלחמות לב"ק ר"פ הפרה דהיכא דז"א חייב אני לך וז"א אינך חייב לי אוקי ממונא בחזקת מרי' והכי אי' בפרק השולח גבי נתתי שדה לפלוני והוא לא נתן וזהו טעמא דס"פ המניח והקצה"ח שם שקיל וטרי עפ"ז במה דטענו חטים והודה בשעורים דפטור. ודברי הרמב"ן הנ"ל הובא במשובב נתיבות בסי' פ"ח ס"ק ד'. וקוטב דבריהם הוא כן דהרמב"ן והרשב"א ס"ל גבי תרי הודאות דסתרי דהוי ספיקא ומעמידין הממון בחזקת המוחזק ובקרקע בחזקת בעלים הראשונים וכן בעבד כמש"כ הקצה"ח שם. ושיטת רש"י והתוס' והרא"ש בגיטין שם דאזלינן בתר הודאת הנותן ולא בתר הודאת המקבל ושם בגיטין גבי כתבתי ונתתי כו' הטעם הוא לפי דבהודאת הנותן יכולים לתלות בטעות דשמא ציוה לאחר ליתן כו' ועיין בט"ז ליו"ד סי' רס"ז ס"ק מ"ג שהסביר זה. וכ"כ הר"נ בגיטין שם בזה"ל דאמרינן טפי במקבל דהודאת בע"ד כמאה עדים ואין אומרים כן על הנותן דשמא הנותן מתוך שקדמה מחשבתו ליתנה הוא סבור שנתנה אע"פ שעדיין לא נתנה והמקבל ידע בדבר יותר ממנו עכ"ל הר"נ: ולפ"ז יש לדון בנ"ד דאומר לחבירו חייב אני לך מנה והשני אומר אינך חייב לי דלשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל בגיטין דלכן מוקמינן השדה והעבד בחזקת בעלים הראשונים משום דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי והוי ככל ספיקא דאין מוציאין מן הבעלים א"כ ה"ה כאן הדין הוא דפטור מה"ט דכיון דהוי ספיקא ע"י תרי הודאות דסתרי אין מוציאין מן המוחזק. וכן הוא הטעם בטענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי וכמש"כ הקצה"ח שם. [וכן הוא לשון הרמב"ם ה' טוען פ"ג ה' יו"ד שכתב כן גבי טענו חטים והודה בשעורים דפטור שהרי אומר אין לי בידך שעורים וזה דומה למי שאמר לחבירו בב"ד מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין ב"ד מחייבין לו כו'. ודברי הרמב"ם הנ"ל הובא בש"ך סי' פ"ח בס"ק ט"ז דאתי עלה משום דהוי הודאה בלא תביעה וכשיטת הרמ"ה שם ובס"ק ל"ה שם בסופו כתב הש"ך להסתפק דאפילו תימא דסבירא להרמב"ם הטעם משום הודאה כו'. והדברים ארוכין ואכמ"ל] אכן לפי שיטת רש"י והתוס' והרא"ש והר"נ גבי כתבתי ונתתי דלכן אמרינן הודאת המקבל כמאה עדים ולא אזלינן בתר הודאת הנותן משום דתלינן להודאת הנותן בטעות מתוך שקדמה מחשבתו כו'. ומשמע דלולי ה"ט היו אומרים דניזל בתר הודאה הנותן ביותר. דהא כאן לא שייך לומר לסברתם שכתבו גבי כתבתי ונתתי כו' דתלינן בטעות הנותן לפי שקדמה מחשבתו כו'. אך ע"פ ראייתם מן הך דב"ב (דף קל"ה) גבי זה אחי הוכיחו דגם בכה"ג פטור משום דאמרינן דהוי כאלו מחלו וע"כ אע"פ שיודע בודאי דחייב לו פטור וכמ"ש הרא"ש בב"ב שם והטוש"ע לה"ט. וכן כתבו התוס' בב"ק (דף לה) ד"ה לימא כו' דלכן בטענו חטים והודה בשעורים פטור דהוי כהודה ומחל לו וכן פי' רש"י שם והובא בהרא"ש שם וכמבואר בסי' פ"ח סעי' י"ב במחבר והרמ"א שם דסיים וכמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה סעי' י"א עכ"ל. ועיין בש"ך סי' פ"ח ס"ק י"ז במש"כ בכוונת הרא"ש דס"פ ג' דב"ק. ובתומים שם ס"ק ז'. אך בהא דכתבתי ונתתי השדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי כיון דלא שייך התם לומר דמחל לו ואף דכתב הקצה"ח בסי' פ"ח ס"ק י"ג דגם בקרקע אף דלא שייך לשון מחילה מ"מ דיינינן לשון מתנה. מ"מ הא בעינן דרכי הקניי' עכ"פ לכן כ"ז דלא קנהו הנותן בדרכי הקנין לא מהני אף דנימא דהמקבל גמר להקנותו ע"כ הוכרחו שם לומר הטעם דתלינן בטעות הנותן. והא דלא הביאו הראי' מן הך דטענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דה"מ למדחי דהתם הטעם הוא כמש"כ הר"מ הלוי דמשום משטה אתו עלה ע"כ הביאו הראי' מהא דב"ב בזה אומר אחי: ואחר כותבי כל זה ראיתי בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קי"ז שכתב שאלה ראובן אמר לשמעון חייב אני לך מנה ושמעון אמר אינך חייב לי כלום אם דמי להך דהשולח כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן כו' א"ד חוב שאני. תשובה הדין דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים כיון דשמעון אמר ברי אינך חייב לי וראיה מן פרק יש נוחלין זה אחי אינו נאמן כו' ודייקינן בגמרא ואינך מאי קאמרי כו' ואי דאמרי לאו אחונא אמאי יטלו אחיו עמו והא הכא דאיהו מודה דאחיהן הוא כו' ה"ל כאומר לחבירו מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום וכן דקדק הר"מ מרוטונבורג כו' וההיא דפרק השולח דאמרו הודאת בע"ד כמאה עדים לאו מה"ט הוא כו' וכתבו בתוס' דאע"ג דאידי ואידי הודאת בע"ד נינהו מ"מ זה ברור יותר מהודאת הנותן לפי די"ל דקדמה מחשבתו לתת אותה קודם שיתננה ופעמים סבור שנתן ולא נתן ע"כ. ומינה דחוב שאני דמלוה ולוה שניהם דעתייהו כחדא אפשר דהלוה נאמן אלא דההיא דיש נוחלין ראי' דהאומר לא הלויתי לך בברי נאמן כו'. ועוד נ"ל ראיה דלא אמרו בהא הודאת בע"ד כמאה עדים מדקיי"ל טענו חטים והודה בשעורים פטור אף מדמי שעורים כו' ודוקא כשיש לו תביעה על שניהם הוא דמהני תפיסה אבל באין לו תביעה אלא על א' מהם אפילו תפס מפקינן מניה ונ"ל שהוא מן דין מחילה כו' עכ"ל תשובות המיוחסות להרמב"ן. וכוונתו במש"כ דההיא דפרק השולח לאו מה"ט הוא דזהו כמש"כ לעיל דהטעם שכתב הר"מ מרוטונבורג דהוי כאלו מחל לו זה לא שייך בהך דהשולח דהא לא קנהו הנותן ע"פ דרכי הקניי' מן המקבל ע"כ התם הפירוש הוא כמש"כ בשם התוס' דתלינן דטעה הנותן. וכתב ג"כ דלשיטת התוס' בהשולח התם הטעם הוא דתלינן בטעות הנותן אבל לולי זה הי' אומרים דניזל בתר הודאת הנותן ולא בתר הודאת המקבל ע"כ לפ"ז היה הדין נותן הכא בנ"ד דחייב לשלם כפי הודאתו אך דמסיק הטעם דפטור משום דהוי כמחל לו. ואף דשיטת הרשב"א בגיטין (דף מ') דמסיק שם לאחר דהביא מתחלה לדברי התוס' דכתבו הטעם דתלינן בטעות הנותן דכתב אח"ז דפשוט הוא דהטעם הוי משום דתרי הודאות דסתרי אהדדי הוי כמו תרי