נחל יצחק חלק ב תנט

ממילא אף בעבר א' וזכה ג"כ מוציאין ממנו משא"כ בהך דמנחות ושקלים בחוב קרבנות ונסכים דלא שייך בי' נעילת דלת לא תקנו חז"ל כן ומוקמינן על דין תורה דכיון דלא סמכה דעתי' על מטלטלי וכמש"כ הרשב"א עצמו בסוף קידושין כנ"ל א"כ מ"ש מטלטלי דהפקר דמה"ת אין לחלק בזה. ולכן אין אנו צריכים לדחוקי ולאוקמי דמיירי שם בלא הניח מטלטלי וכמש"כ לעיל. דזהו דוחק ובפרט דמדברי התוס' שם משמע דאין לפרש כן. וגם דמדברי התוס' יו"ט שם דמשל יורשים משמע דמיירי בירשו. א"כ מוכח דאף דהניח נכסים ג"כ לא גבי מינייהו דהפקר. וכן פשטות המשנה דתנן בגר שמת אם יש לו נסכים קרב משלו ואם לאו מציבור. משמע פשטות הלשון דאם לא הניח נסכים מופרשים בחייו וכפי' התוס' שם דאף דהניח מטלטלי ג"כ אינו גובה מהזוכה. ונדחה מה דרציתי לומר לעיל דמיירי שם בלא הניח מטלטלי ולפי שיטת הרשב"א. דז"א דע"כ מיירי בהניח מטלטלי ולכן ביורשים לא הוצרכו לתקן דיביא נסכים מציבור. כיון דאיכא מצוה על היורשים בודאי יביאו משום מצות כיבוד. וגם הא לא אמרו שם לשון משלמין בפירוש רק מן דיוק דייקינן דיורשים יביאו. ע"כ בפשיטות י"ל דז"א אלא למצוה ובפרט דגם בלשון משלם מצינו בב"מ (דף צ"א) דזהו רק לצי"ש וכן בב"ק (דף צ"ד) דמחזירין הוא לצי"ש רק בנכסי הגר לאח"מ צריכי לתקוני כיון דליכא שעבוד נכסי כלל על מטלטלי ובחוב בזה לא תקנו חז"ל כיון דליכא בי' נעילת דלת כנ"ל ע"כ תקנו דיביאו משל ציבור. אבל ביורשים יביאו למצוה אף דאנן ס"ל לדינא דבהניח מטלטלי אין כופין להיורשים ודלא כשי' הרשב"א דהובא בהר"נ פ' מי שהי' נשוי: ונתבאר דמוכח עכ"פ מהך דמנחות ושקלים דבחוב נסכים וכן בחוב קרבנות דכיון דלא שייך בי' נעילת דלת דחוב כזה אין גובה מהפקר ממטלטלי ובזה מודה הרשב"א דלא גבינן מן מטלטלי דהפקר. ולפ"ז יפה כתב הקצה"ח בשם הרשב"א דס"ל דגובין ממטלטלי דהפקר לבע"ח ודלא כמש"כ לעיל להקשות על הקצה"ח והרשב"א מהך דמנחות דיש ליישב קושייתי כנ"ל: עוד נלע"ד לדון דיש מקום מטעם אחר לגבות ממטלטלי דזוכה מהפקר והוא דאף דהסברא הפשוטה הוא דמצד טריפת משעבדי אין כח וזכות להבע"ח לטרוף מזוכה בהפקר כיון דכבר זכה בו אחר עכ"ז י"ל דמחוייב הזוכה לשלם להבע"ח מצד מזיק שעבודו דחייב כמבואר בח"מ סי' שפ"ו ש"ך ס"ק י"ב דהיכא דבחברי' קעביד גם הראב"ד מודה וכ"כ התומים בסי' ק"ז ס"ק ח' דהיכא דלאו בדידי' עביד חייב משום מזיק שעבודו. ולפ"ז י"ל בכל זוכה בנכסי הגר לאח"מ דאף דנימא דאין כח להבע"ח לגבות ממנו מצד טריפת משעבדי כמו מלוה ע"פ. ואף מלוה בשטר ממטלטלי דאין טורפין בכה"ג מאחרים שזכו בהם. עכ"ז יש לדון דחייב הזוכה לשלם משום מזיק שעבודו של חבירו דהא מקודם דזכה בהו הי' שעבוד הבע"ח אף על מטלטלי ולאח"מ וכמש"כ הרשב"א בתולדות אדם ובתשובות המיוחסות להרמב"ן כנ"ל וכפי שהוכיחו כן ממשנה דהכותב הנ"ל. ע"כ אף דמצד טירפא מאחר דזכה בי' אין לגבות למלוה ע"פ רק למלוה בשטר ומן קרקע כידוע. עכ"ז חייב משום דבעת דזכה בהו הזוכה הזיק את זכות שעבוד של הבע"ח וחייב משום מזיק שעבודו. והא דאין גובין לכל מלוה בע"פ מלקוחות משום מזיק שעבודו זולת די"ל הטעם דשאני היכא דהוי פסידא דלקוחות. אך עוד י"ל בזה ע"פ תשובת הרמב"ן סי' נ"ו והובא במל"מ פ' י"ח הל' מלוה דין ה' שכתב בלוה דשיעבד מטלטלי אג"ק ומכר הלוה המטלטלי ואכלן הלוקח אין הלוקח חייב משום מזיק שעבודו דהא הוא לא הזיק רק המוכר שמכרן ללוקח ומוכח כן מהא דעשה שורו אפותיקי ומכרן דאין הבע"ח גובה ממנו מדין מזיק שעבודו כו' עכ"ל. הרי דמבואר בהרמב"ן דהלוקח לא מקרי מזיק שעבודו משום דהלוה דמכר הוא קעבד המעשה ולא הלוקח. ובפרט להסוברין דביש דעת אחרת מקנה לא בעי כוונת קניי' וכמש"כ נמוקי יוסף בב"ב (דף מ"א) בשם הראב"ד וכ"כ הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ'). א"כ אין הלוקח קעבד כלל כיון דאף בלא כוונתו חל הקנין של המוכר והוי כעין ירושה הבא מאיליו ויהי' מאיזה טעם שיהי'. ומשמע להדיא דלולי כן הי' גובה משור אפותיקי אף דל"ל קלא ואין בכה"ג טירפת משעבדי דמ"מ הי' חייב משום מזיק שעבודו: וחזינן בדברי הרמב"ן דס"ל דאין לחייב להלוקח משום מזיק שעבודו משום דזכייתו בא ע"י המוכר א"כ ממילא זוכה מהפקר דאיהו קעבד כולו ע"כ הזוכה הוי מזיק שעבודו דחייב משום טעם זה. וע"כ יש לתרץ מה דהקשיתי על שיטת הט"ז והקצה"ח דס"ל דאף מלוה בע"פ גבי מהפקר וגם ממטלטלי. מהך דמנחות ושקלים דאמאי אינו גובה הנסכים מהזוכה. דלפי מש"כ א"ש דעיקר החיוב בזה הוא משום מזיק שעבודו ולא משום טריפת משעבדי ע"כ יש לתרץ זה ע"פ דברי התוס' בב"מ (דף צ"ט ע"ב) ד"ה פרט למזיק כו' דאף הקרן פטור לשלם במזיק הקדש רק מדרבנן חייב לשלם וכ"כ התוס' בגיטין (דף מ"ט) ועיין בתוס' מעילה (דף י"ט) וב"ק (דף ז'). א"כ י"ל כיון דמה"ת מיפטר מזיק הקדש ע"כ התם בחוב נסכים דהוא של הקדש לא שייך לחייב להזוכה משום מזיק שעבודו דהא מזיק הקדש פטור. ואף דמדרבנן חייב מזיק הקדש י"ל דז"א אלא מזיק ממש אבל במזיק שעבודו דאף דחייב י"ל דאין זה אלא מדרבנן. והמ"מ להרמב"ם ה' חובל ומזיק פ"ז ה' י"א כתב בשם הרמב"ן וש"פ דכתבו דלכן חייב מזיק שעבודו דכיון דדיינינן דינא דגרמי ה"ה דמזיק שעבודו חייב וכ"כ הבית יוסף לח"מ ריש סי' ק"ד בשם ראשונים וכ"כ הב"ש באה"ע סי' צ"ג ס"ק ל"ט וכן הוא בח"מ סי' ק"ד סעיף א'. ע"כ י"ל דכמו דד"ג הוא מדרבנן לשיטת כ"פ דה"ה מזיק שעבודו ואף דהתוס' בגיטין (דף מ"א ע"א) כתבו דאף למאן דפטר דד"ג מ"מ מחייב מזיק שעבודו עכ"ז י"ל דאינו רק מדרבנן. ולכן בכה"ג אפשר דמיפטר בהקדש כיון דאף מזיק גמור בהקדש אינו חייב אלא מדרבנן ע"כ בכה"ג לא תקנו לחייב בהקדש דה"ל כעין תקנתא לתקנתא. לכן הוצרכו לתקן בגר שמת דיביאו נסכיו משל ציבור. ואף דר"ש ס"ל גורם לממון כממון דמי ור"ש אמר התם בשקלים ומנחות להך דגר שמת כו' עכ"ז י"ל דשאני דד"ג כמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"א ע"ב) ובש"ך ח"מ סי' שפ"ו וברמב"ן בדד"ג שלו. ועיין באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ס"א דהביא שם להפוסקים דס"ל דר"ש לא דאין דד"ג: אכן מצינו בגיטין (דף נ"ג) דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין אף דהיזק שאינו ניכר רק מדרבנן חייב אפ"ה תקנו לשלם אף בהקדש אף דמזיק הקדש פטור מה"ת. אך באמת אין שום סתירה לנ"ד וכמו שכתב הפני יהושע לגיטין (דף נ"ג) בגמ' ד"ה תנן הכהנים שפיגלו כו' דאף דמזיק הקדש פטור היינו על מה שהזיק להקדש אבל מה שגרם היזק לבעלים שצריכים להביא קרבן אחר לא ממעטינן מרעהו ולזה נתכוין רש"י בשמעתין בד"ה חייבין לשלם דמיהם לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים עכ"ל רש"י והיינו כדפרישית כו' עכ"ל הפ"י. ע"כ לפ"ז שפיר כתבתי הטעם דאין לחייב להזוכה בנכסי הפקר לגבות ממנו חוב נסכים מצד מזיק שעבודו כיון דהוי החוב להקדש ע"כ אין לחייב בכה"ג משום דהוי כעין תקנתא לתקנתא. וכ"ז במזיק הקדש דפטור מה"ת. אבל בחוב הדיוט שפיר י"ל דאף דתקנו דחוב בע"פ אינו גובה מלוקח ומקבל מתנה וכן מטלטלי אף מלוה בשטר אינו גובה אם נכנסין לרשות אחר. מ"מ בזוכה מהפקר יש מקום לחייבו משום מזיק שעבודו דהא קודם דזכה בו הי' למלוה שעבוד ע"ז ע"כ י"ל דלא פטרוהו משום חיוב מזיק דיש עליו. רק בלוקח ומקבל מתנה דלא הוי חיוב עליו משום מזיק שעבודו וכמש"כ הרמב"ן כנ"ל. בזה תקנו דאין גובין ממנו אף למ"ד דש"ד אבל לא