נחל יצחק חלק ב תנז

בב"מ (דף ס"ב) ובתוס' ד"ה תנאי היא כו' ובשמ"ק לב"מ שם וב"ק (דף צ"ד) ובאמת יש לחלק בכל הנאמר ועת לקצר. וגם י"ל דהתם בחופר בור ברה"ר ונפל עליו שור והרגו כו' לא שייך כ"כ שם מצות כיבוד אב לשלם חובו וקצרתי ועיין בב"ק (דף ק"ד ע"ב) ויש לדון שם ע"פ הנ"ל ובאמת אין זה שייכות לדברינו וקצרתי: והקצה"ח בסי' ל"ק ס"ק א' הקשה מהא דקידושין (דף ט"ז) ואלו מעניקין היוצא בשנים ובמיתת האדון דלמ"ד של"ד איך משכחת חיובא דהענקה על היורשים והש"ס מקשה על הך מ"ד מחופר בור ובזה ל"ש הך שינויא דהתם עכ"ל. ולפי מש"כ אפשר לומר דהך מעניקין במיתת האדון הוא משום מצוה על היורשים משום כיבוד אב וכמו דאמרו בב"ק (דף צ"ד) מאי מחזירין לצי"ש וכמו הך דב"מ בחוסם פי פרה דלוקה ומשלם ומוקי רבא לצי"ש כנ"ל. וכש"כ לפי מש"כ המל"מ פ"ג ה' עבדים ה' י"ד די"ל דאין כופין על הענקה. אך אפשר דמטעם זה אין מצוה על היורשין כלל וגם אפשר כיון דעיקר חוב הענקה ביוצא במיתת האדון אינו חל רק לאח"מ ע"כ לא שייך בכה"ג כלל מצוה על היורשים ושפיר הקשה הקצה"ח: והנה הבית יוסף סוף סי' ער"ה הביא תשובת הרשב"א דכתב גר שמת והניח מטלטלי גבי בע"ח מנייהו והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל כו' משום דבעי למימר ובא ישראל והחזיק בו קנה השאר כו' עכ"ל והובא בקצה"ח סי' רמ"ה. ולדברי הרשב"א דס"ל דאף ממטלטלי דהפקר גבינן לבע"ח א"כ עדיין תקשה מהך דמנחות ושקלים דתקנו בגר שמת והניח זבחים דיקרבו הנסכים מציבור ואלו ביורשים לא תקנו משום דיביאו היורשים. והא הך דיורשים יביאו בע"כ מיירי בהניח מטלטלי דאלו בלא הניח מטלטלי אף מצוה ליכא כמבואר בסי' ק"ז. א"כ תקשה דאף בגר שמת יש לגבות הנסכים אף ממטלטלי של הזוכה לשיטת הרשב"א. והנלע"ד לומר כיון דזה נובע מתשובות הרשב"א דס"ל כן. ולשיטת הרשב"א י"ל דאינו קשה מהך דמנחות. דשיטת הרשב"א והובא בר"נ פ' מי שהי' נשוי גבי קטינא דארעא והובא בבית יוסף בח"מ סי' ק"ז דס"ל בהניח מטלטלי ליורשים כופין רק בלא הניח כלל אז אין כופין אבל מצוה איכא וכ"כ הגהות אשרי כתובות פ"ט סי' י"ד ע"ש. ולשיטתו א"ש די"ל דהך דמנחות דהוצרכו לתקן בגר שמת ולא בישראל דיש לו יורשים משום דמיירי במת ולא הניח מטלטלי והא דאמרו יש לו נסכים כו' י"ל דאף בלא הפריש מחייו רק דיש לו מטלטלי גם זה מקרי יש לו נסכים וגבינן מנייהו ויפרש הרשב"א דלא כהתוס' שם. אכן בישראל כיון דאף דלא הניח מטלטלי מ"מ מצוה על היורשים ע"כ מסתמא יקיימו היורשים המצוה הזאת ע"כ לא הוצרכו לתקן בזה. והיכא דאין נכסים להיורשים זהו מילתא דלא שכיח דימות גברא ערטילאי וגם לא יהי' נכסים ליורשיו כלל. אבל בגר שמת דאין לו יורשים וליכא שום מצוה על שום איש להביא הנסכים ע"כ הוצרכו לתקן כן: אבל ז"א שייך רק לשיטת הרשב"א עצמו אכן לפי מה דהשיגו רוב פוסקים על שיטת הרשב"א וס"ל דבלא הניח כלל ליכא מצוה כלל וכמבואר בח"מ סי' ק"ז א"כ ליכא לתרוצי להך דמנחות כן ע"כ עדיין הוכחתי ממנחות במקומה עומדת להיכא דלא הניח רק ממטלטלי דבזה אין גובין לבע"ח מהפקר. וגם לפי מש"כ בישוב שיטת הרשב"א עדיין יש לדון בזה לפי מש"כ הגהות אשרי כתובות פ"ט סי' י"ד דהא דאמרו מצוה על יורשין לפרוע חוב אביהם אף בלא הניח כלל דזהו למאן דס"ל בקידושין (דף ל"ב) כבד משל בן אבל למ"ד משל אב ליכא מצוה על היורשים בלא הניח כלום ע"ש והובא בבית יוסף סי' ק"ז. א"כ עדיין תקשה לשיטת מ"ד משל אב מהך דתקנו בגר שיביאו נסכים ולא גבי מהפקר ובמי שיש לו יורשים לא תקנו ובע"כ מיירי דהניח מטלטלי דאל"כ הא ליכא מצוה אף ביורשים ע"כ תקשה עדיין על שיטת הרשב"א. ומוכח כמש"כ התוס' במנחות שם דדוקא בהפריש הנסכים בחייו כו'. ואפשר דהרשב"א דס"ל דאף בלא הניח כלל הוי מצוה על היורשים דזהו אף למ"ד משל אב וכדקיי"ל כן לדינא וכמבואר ביו"ד סי' ר"מ סעיף ה' בלא חולק. משום דהא מבואר שם דאם אין לאב ויש לו לבן לד"ה מחוייב הבן לזונן בתורת כיבוד אב וכמש"כ הנקה"כ שם ודלא כהט"ז והובא בבה"ט שם ס"ק ז' ע"כ במת אביהם דהוי כמו דהוא בחייו דאין לו כלל דמחוייב הבן לכבדו כדי דלא יהי' לוה רשע כו' ויש להאריך בזה: עכ"פ נתבאר דממנחות מוכח דבמטלטלי לא גבינן מן הפקר לפי מה דקיי"ל לדינא דבלא הניח מטלטלי ליכא מצוה על היורשים א"כ ליכא לתרוצי כמו שכתבתי לשיטת הרשב"א. והקצה"ח בסי' קי"ז ובסי' רמ"ה הביא דברי הרשב"א לדינא דגם ממטלטלי דהפקר גובה הבע"ח. אכן לפי הך דמנחות מוכח לדינא דאינו גובה ממטלטלי דהפקר לפי מה דקיי"ל דבלא הניח מטלטלי ליכא מצוה על היורשים ורק הרשב"א לשיטתו יש לדון כן ולא לדידן: ענף ה ונבאר מה שיש לדון בעיקר סברת הרשב"א דאף ממטלטלי דהפקר גבינן לבע"ח והוא דזה צריך ביאור דהא כיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וליכא שעבוד במטלטלי. ואף לפי מש"כ הרשב"א בסוף קידושין וב"ק (דף י"ב) דמה"ת גם מטלטלי משועבד רק חז"ל דראו דלא סמכה דעתו במטלטלי אמרו דלא משתעבדי א"כ ממילא אף מה"ת לא משתעבדי דהוי כאלו מחל השעבוד וכמש"כ התומים בסי' ל"ט סוף ס"ק ב' ועיין בקצה"ח סי' ל"ט. ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ט. ובתוס' בכורות (דף נ"ב) בסוף ד"ה ולא בראוי כו'. ע"כ כיון דליכא שום שעבוד כלל על מטלטלי ע"כ לא גבינן מיורשים אף דלא שייך פסידא א"כ אמאי יגבה מהזוכה בהפקר דהא לא חל שעבוד ע"ז כלל ולמה יגרע זכותו מיורשים. ובאמת כעין זה כתבו התוס' בערכין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה משום דר' אבהו כו' דאף ממטלטלי דהקדש גבי בע"ח. ואף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי עכ"ז בהקדש דמים גבי בע"ח וגם זה צריך ביאור. ואפשר לומר דשאני הקדש דמים כיון דקיי"ל כשמואל דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ואף דלכתחלה אינו כן כמבואר בערכין (דף כ"ט) ותמורה (דף כ"ז) ובשא"ד ועיין בתוס' שם ד"ה בין למר כו' וב"מ (דף נ"ז) ד"ה ומר סבר כו'. עכ"ז י"ל דבמקום מצוה כדי דיקיים הלוה למצוה דפריעת בע"ח עשו זה כמו דיעבד דסגי בפודהו בדינר אבל אין לשון התוס' בערכין שם משמע כן. ועיין במנחות (דף ע"א ע"ב) תוס' ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש כו' בשני תירוצי שם. ובתוס' תמורה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא אמרו אלא דשמוה כו' וקצרתי: ויש להסביר באופן אחר דלכן בע"ח גובה מטלטלי דהקדש דמים דכיון דיכולים הבעלים למיתשל על ההקדש דנשאלים על ההקדשות ע"כ דינו כמו לא יצא מרשות הבעלים מעולם. כעין הא דפסחים (דף מ"ו) דהואיל אי בעי מיתשל ממונו הוא וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' דלאו דוקא בחמץ אמרו להך הואיל אי בעי מיתשל ודלא כהש"א והפני יהושע. וגם מצינו במנחות (דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה מתירין גמזיות כו' שכתבו דדוקא בעלים יכולים לפדות בש"פ ולא אחר ועיין בתמורה (דף כ"ז ע"ב) תוס' ד"ה לא אמרו כו'. הרי דאף דהקדישו כבר מ"מ לא פקע שם בעלים ממנו ולא אמרינן דכיון דאקדשי' כבר א"כ פקע זכות בעליו ממנו וי"ל דזהו ג"כ משום ה"ט דהואיל אי בעי מיתשל ממונו הוא להך מילתא. אך מזה אין הכרח וכדאמרו בב"ק (דף ס"ט ע"ב) גבי מעשר דלענין פדיי' אוקמי' רחמנא ברשותי' וכפי' רש"י שם וקצרתי]. ועיין ב"ק (דף ס"ז) תוס' ד"ה מעיקרא טיבלא כו' וב"ק (דף ע"ו) ותוס' ד"ה והשתא תורא דשמעון כו'. וגם בהקדש ע"ד רבים יכולים הבעלים לשאול עליו כמש"כ הש"ך בח"מ סי' רנ"ה ס"ק ו' דזה הוי דבר לקיים מצות פריעת