נחל יצחק חלק ב תנו

**(וכיון דעיקר מילתא הוי רק מדרבנן ע"כ א"ש מה דראו חז"ל בזה לחלק בין ירשו קרקע לירשו מטלטלי גבי הך מצוה דרבנן. דאי נימא דזהו מה"ת א"כ אמאי אמרו דלמ"ד של"ד דבמטלטלי אין תובעין הא עכ"פ מצות כיבוד אב איכא דמ"ש להך מ"ד מן ירשו קרקע דתובעין אף למ"ד של"ד. אכן לשי' רש"י דזהו רק מדרבנן אתי שפיר דעל תקחז"ל י"ל דכן ראו לתקן כפי ראות עיניהם. ועיין בפני יהושע כתובות (דף פ"ו) בתוס' ד"ה פריעת בע"ח דמוכיח מירושלמי במק"א כשיטת רש"י הנ"ל: וצ"ע לכאורה לפי מאי דאי' בירושלמי ב"ק פ' הגוזל בתרא ה"א וב"מ פ"א ה' ו' דרב ס"ל יורש כמשועבד וכשם שמלוה בעדים אינה נגבית מן משעבדי כמו כן אינה נגבית מיורשים ושמואל א' דייקינא דמלוה בעדים ממשעבדי אינה גובה אבל מיורשים גובה כו'. והמראה פנים שם הקשה דהא מבואר בש"ס דילן דס"ל לשמואל של"ד ואינו גובה מיורשים ותי' דכן דרך ש"ס ירושלמי להחליף בכ"ד מהמבואר בש"ס דילן ע"ש. [ועיין בעירובין (דף ס"ו ע"א) בתוס' ד"ה מערב אפי' כו' וקצרתי]. ואכתי תקשה דברי ירושלמי אהדדי דהא בירושלמי ב"ק וב"מ הנ"ל מבואר דס"ל לשמואל דמלוה בעדים גובה מיורשים ואלו בירושלמי חגיגה הנ"ל מבואר דשמואל ס"ל דבלא הפריש מחיים אינו גובה מיורשים. ויש ליישב לפי המבואר בתוס' קידושין (דף י"ג) ד"ה ר"פ א' דבמלוה הכתובה בתורה כמו ערכין וקרבן אם של"ד אינו גובה מיורשים משום דלא שייך בי' נעילת דלת משא"כ חוב הלואה דשייך בו נעילת דלת ע"ש. ע"כ י"ל דשיטת שמואל לפי המבואר בירושלמי בב"ק וב"מ דשל"ד ומ"מ חוב הלואה גבי מיורשים דשייך בי' נעילת דלת וכמימרא דר"פ הנ"ל. אבל בחוב קרבנות דלא שייך בו נעילת דלת ס"ל דאינו גובה מיורשים. כן י"ל כסברת שמואל לפי המבואר בירושלמי. ועיין בסנהדרין (דף ג') תוס' ד"ה שלא תנעול דלת כו'. (ע"כ הג"ה): )** נחזור לענינינו דחזינן בירושלמי חגיגה דאף בחוב דאינו חוב הלוואה וכתובה ג"כ מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם ממטלטלי אף בחוב קרבנות. א"כ לפ"ז אינו קשה מהך דשקלים דרק בגר שמת הוצרכו לתקוני ולא ביורשים די"ל דמיירי בלא הניח אחריות נכסים רק מטלטלי. וכעין הא דב"ק (דף קי"א ע"ב) דהגוזל ומאכיל פטורים לשלם דקאי בלא הניח אחריות נכסים וכעין זה בב"ק (דף קי"ב) וכתובות (דף ל"ד) ובשא"ד]. דביורשים לא הוצרכו לתקוני דכיון דמצוה על היורשים להביא הנסכים מסתמא יביאו ויקיימו המצוה רק בגר שמת דעל הזוכה למטלטלי של הפקר ליכא מצוה עליו ע"כ הוצרכו לתקן בגר דיביאו הנסכים מציבור. אבל בקרקע עדיין י"ל כשיטת הט"ז דאף מלוה בע"פ גובה מהפקר כיון דאיכא שעבוד נכסי ולכן אין לסתור מזה לשיטת הט"ז: ענף ד וכל מה שכתבתי לתרץ שיטת הט"ז הוא לפי גירסת קרבן העדה בירושלמי חגיגה שם אכן גירסת הפני משה שם כפי שנכתב בירושלמי שלפנינו והוא דזה לשון הירושלמי ירשו קרקע ע"ד דשמואל לתבוע אין תובעין למשכן אין ממשכנין ע"ד דריו"ח לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין עכ"ל. וחזינן לפי גירסא זו דלשמואל דס"ל של"ד אז אף בקרקע אין תובעין מיורשין דגם מצוה ליכא עלייהו. רק למ"ד דש"ד בזה אמרו דבמטלטלי מצוה על היורשין לפרוע ויש להוכיח כגירסת הפ"מ משום דלגירסת קרבן העדה דמצוה יש אף למ"ד של"ד א"כ למה לי' לשמואל לאוקמי להך דיביאו יורשין עולתה דמיירי במופרשת הא י"ל אף באינה מופרשת דכוונתם במה דתני יביאו יורשין עולתה דזהו משום מצוה על היורשין ואף במה דאין כופין ג"כ מצינו כעין זה כמו דאמרו בב"מ (דף צ"א) בחוסם פי פרה לוקה ומשלם דמפרש רבא בבא לצי"ש וע"ש בפי' רש"י ותוס' וכש"כ בלשון דיביאו יורשין עולתה די"ל דזהו למצוה בעלמא. וכדאמרו בב"ק (דף צ"ד ע"ב) מחזירין לצאת ידי שמים ע"ש וקצרתי. אך מזה אין הכרח כ"כ ואכמ"ל. ובאמת פשט לשון הירושלמי נראה כמו גירסת הקרבן עדה לכל הרואה שם. ובב"ב (דף קנ"ז ע"א) אמרו זעירא חברין תרגמא מצוה על היתומין לפרוע חובת אביהם מתקיף רב אשי מלוה ע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה כו' ועיין שם בפי' הרשב"ם דמשמע לכאורה דלרב ושמואל דשל"ד אינו מצוה על היורשין לפרוע וזה נוטה כגירסת הפ"מ הנ"ל. אבל באמת זה אינו דכוונת הש"ס שם מצוה על היורשים כו' וכופין כמש"כ התוס' שם ד"ה מצוה כו' וכופין כדמוכח כאן כו' ועיין בגי' הב"ח שם. משום דפשט המשנה שם דיורשי האב אומרים כו' ובע"ח אומרים כו' ב"ש אומרים יחלוקו משום דכגבוי דמי זה אין לפרש רק אם האמת כהבע"ח דכופין בדין וע"כ אין סתירה כלל מדהתם לנ"ד וכן הוא בהר"נ כתובות ר"פ מי שהי' נשוי ע"ש: ובפסחים (דף ס"א) אמרו לא אם אמרת בשנוי קודש דישנו לאח"מ תאמר בשינוי בעלים דאינו לאח"מ. והתוס' ד"ה וישנו לאח"מ כו' כתבו דהך שמעתין אתי כמ"ד ש"ד דאי של"ד אינו נפקותא בין שינוי קודש לשינוי בעלים כו' וכ"כ התוס' בזבחים (דף ד') ד"ה וישנן לאח"מ כו'. אכן לפי גירסת קרבן העדה דאף למ"ד של"ד מ"מ תובעין בירשו קרקע משום דמצוה על היורשין משום כיבוד אב ואין כופין דה"ל מ"ע שמתן שכרה כו'. א"כ לפ"ז י"ל דאף למ"ד דשל"ד ג"כ אתי שפיר נפקותא דבשינוי קודש לאח"מ מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם שהי' חייב להקריב הקרבן משא"כ בשינוי בעלים דאין שום מצוה עליהם כלל ומתורץ קושיות התוס'. אך לפי שיטת רש"י בכתובות (דף צ"א) והובא בתוס' כתובות (דף פ"ו) דזהו רק מצוה דרבנן ולכן אין כופין בזה. אין לומר כוונת הש"ס בנפקותא דשינוי קודש לאח"מ לענין מצוה על היורשין דהא שם מיירי בענין פירכא על מה דאמרו שם למילף שינוי בעלים מן שינוי קודש מדאורייתא ע"ש. ועיין בחולין (דף קל"ו ע"ב) תוס' ד"ה בפני כו' שכתבו וכי מפני שבטל מדרבנן יש לבטל גז"ש. אלא לשי' התוס' כתובות (דף פ"ו) דכתבו שם דלכן אין כופין במלוה על היורשין משום דה"ל מ"ע שמתן שכרה כו'. לפ"ז שפיר כתבתי לתרץ קושיות התוס' הנ"ל. ועיין לעיל בהג"ה שכתבתי להוכיח מירושלמי חגיגה הזה כשיטת רש"י כתובות הנ"ל: ולכאורה יש להעיר במה דפריך הש"ס בב"ב (דף קע"ה) על מאן דס"ל של"ד מהך דחופר בור ברה"ר כו' יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור והוצרך לתרוצי בעמד בדין ויתבי דייני אפומא דבירא. הא לפי מה דנתבאר לפי גירסת קרבן העדה דאף למאן דס"ל של"ד מ"מ מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם אף בחוב קרבנות וכש"כ בחוב נזקין וכמו שכתב התומים בסי' ל"ז ס"ק ה' דאף בנזקין ה"ל לוה רשע כו' והשיג על הש"ך שם ס"ק י"א ומצינו בב"מ (דף צ"א) בחוסם פי פרה לוקה ומשלם ומפרש רבא בבא לצי"ש. ועיין בתוס' שם ד"ה בבא לצי"ש כו' וב"ק (דף ז') תוס' ד"ה ישלם כו' ובחולין (דף ק"ל) תוס' ד"ה תנא תני ישלם כו'. ועיין ב"מ (דף ל"ז ע"א) ואף דבכ"מ לשון משלם הוא חיוב גמור ע"פ דין וכופין אפ"ה מפרש שם דמשלם הוא לענין חיוב שלא בכפיי'. א"כ ה"ה דיש לפרש להא דתני יורשי בעל הבור חייבין לשלם דזהו רק למצוה משום כיבוד אב ואין כופין ע"ז. וגם בלשון חייבים מצינו דאמרו כן אף במה דאין כופין כדאמרו בקידושין (דף למ"ד) דמצוה המוטלת על הבן לעשות לאביו אנשים ונשים חייבין וכן שם בשארי מילי בגמ' ופוסקים גבי מצות כיבוד אמרו לשון חייב אף דאין כופין על מצות כיבוד או"א א"כ ה"ה י"ל כן בהך דהחופר בור דיורשים חייבין משום מצות כיבוד אב. וכעין זה מצינו בב"מ (דף קי"ד ע"ב) ת"ר המלוה אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו. והא מצות השבת העבוט אין כופין ע"ז דהוי מצוה דמתן שכרה בצידה כמבואר בח"מ סי' צ"ו ואף במשכון שלא ברשות כתב הסמ"ע שם ס"ק ט"ו דאין כופין ואפ"ה אמרו שם לשון חייב להחזיר. וידעתי למש"כ האו"ת בסי' צ"ז ס"ק ט"ז והקצה"ח שם ס"ק ט' אבל הסמ"ע לא ס"ל כן. וגם עיקר דברי הרמב"ם דלוקה במשכנו שלא ברשות יש חולקים ע"ז וזה תלוי בגרסאות דמכות (דף ט"ז) וכמש"כ המ"מ פ"ג ה' מלוה ה"ד ע"ש. ותקשה דהא ה"מ לפרש דהך יורשי בעל הבור חייבין לשלם דזהו משום מצות כיבוד אב ואין כופין ע"ז. אכן התוס' בב"ק (דף צ"ד ע"ב) ד"ה הא אביהם חייב להחזיר כו' כתבו דלשון חייבים דנקט דה"ל למימר אין מחזירין דמשמע דזהו מן הדין ע"ש. ועיין