נחל יצחק חלק ב תנג

וכן בחוב בשטר דגובה מלקוחות אף השבח מ"מ אינו גובה השבח מהזוכה מהפקר לפי שיש לו דין יורש למי שזוכה מהפקר כיון דאין לו על מי לחזור וכיון דהטושו"ע פסקו בסי' קע"ו דאין גובה השבח מיורש ע"כ נתכוונו הטושו"ע לזה במש"כ לכללא דכל מלוה דנגבית מיורש ומהלוקח גובה מהפקר. והיינו מה דנגבית משניהם אבל מה שנגבית מאחד מהם או מיורש או מלוקח וכמו מלוה בע"פ דלא נגבית מלוקח וכן אף מלוה בשטר גבי שבח דאינו גובה השבח מיורש כמו כן אינו גובה מן הפקר. א"כ אדרבה מוכח מן הטושו"ע כדברי הסמ"ע דאל"כ למה כתבו שם כלל למלוה הנגבית מן לקוחות. הא לא ה"ל למכתב כי אם למלוה הנגבית מהיורשים לבד. וע"כ מוכח כשיטת הסמ"ע דהפקר יש לו דין משעבדי. והא דכתבו כל מלוה דנגבית מיורש כו'. נתכוונו בזה לענין אחר דיש להפקר דין יורש ג"כ בחד צד היינו גבי שבח דאין הבע"ח גובה לשבח מהפקר כמו ביורש דמבואר כבר להדיא בסי' קט"ו דאין גובה השבח מיורש והכל לטיבותא לגבי הזוכה מהפקר דיש לו מעלת משעבדי ומעלת יורשים בכל הזכותים שיש ללקוחות ויורשים לטיבותא. והא דלא כתבו הטושו"ע בזה"ל דכל מלוה דנגבית מלוקח ומקבל מתנה גובה מהפקר דהא ממקבל מתנה אינו גובה השבח כמבואר בב"מ (דף ט"ו) ובח"מ סי' קט"ו. י"ל בזה דהא בקיבל אחריות גם במתנה גובה השבח כמבואר שם. א"כ לפ"ז היו צריכים להאריך בלשונם ולבאר דכל מלוה דנגבית ממקבלי מתנה בלא קבלת אחריות נגבית מהפקר וע"כ כתבו בקצרה מיורש ומלוקח כו' כדי לאורויי ע"ז: מה שנזכר בקונטרס הזה גר זה הי' בימים הקדמונים ובמדינות שניתן להם רשות מן הממשלה הרוממה לגייר אבל במדינתינו שאין אנו רשאים לגייר ע"פ חוקי אדונינו הקיר"ה ומצווים אנו לקיים כן וכדכתיב אני פי מלך שמור ע"כ לא משכחת כ"ז כלל בזה"ז: ועוד י"ל בזה לפי מש"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק מ' בשם הטור והרמ"ה באם כתב הלוה נאמנות להמלוה נגדו ונגד הבאים ברשותו דיש פלוגתת ראשונים אם יורשים הם בכלל באים ברשותי או לא כי אם מקבלי מתנה ולקוחות הוי בכלל באי ברשותי וכמש"כ הריב"ש בסי' תצ"ד ע"ש. ולפ"ז ה"ה הזוכה מן הזוכה בנכסי הגר ודאי לא הוי בכלל הבאים ברשותי. דהא אינו זוכה מצד הקנאתו של הבעלים כי אם ממילא מחמת דנעשה הפקר לאח"מ. ולזה נתכוונו ג"כ במש"כ הטוש"ע דכל מלוה דנגבית מיורשים ולקוחות גובה מהפקר ואינו גובה אלא בשבועה. דזהו לאורויי ג"כ אם יש להמלוה נאמנות נגד הבאים ברשותי של הלוה דאף דמלקוחות גובה בל"ש. עכ"ז בזוכה מנכסי הגר אינו גובה רק בשבועה וכמו בגובה מיורשים דאינו גובה בל"ש לשיטת הרמ"ה וכהכרעת הש"ך והב"ח שם משום דאין זה בכלל באי ברשותו ונתכוונו במש"כ דמלוה הנגבית מלקוחות כו' דמלוה בע"פ דאינו גובה מן לקוחות דאינו גובה מהזוכה בנכסי הגר. וכן מלוה דאינו גובה מיורש בל"ש. בכתב נאמנות לבאים ברשותי כמבואר בסי' ע"א בטור בשם הרמ"ה דה"ה מן הפקר אינו גובה בל"ש דדין הפקר לגביות חוב ממנו לכל הזכותים דיש ליורש וללוקח לטיבותא לכ"א מהם היינו כלקוחות דאינו גובה ממנו למלוה בע"פ. וכיורש דאינו גובה השבח וכן אף בכתב נאמנות לבאי ברשותו דאינו גובה בל"ש והוי נפ"מ לענין שני דברים הללו. ואף דשיטת הטור בסי' ע"א דלא כהרמ"ה מ"מ כתב כן בזה"ל לאורויי לנו הדין לשיטת הרמ"ה המובא בטור שם. ועיין בתומים סי' ע"א ס"ק י"ג ובאורים ס"ק מ"ו וקצרתי. ולפ"ז מתורץ קושיות הקצה"ח על הסמ"ע ואדרבה מוכח משם כהסמ"ע דמלוה בע"פ אינו גובה מהפקר דדינו בזה כמו לקוחות: ולדינא בכתב למלוה נאמנות נגד באי ברשותו נלע"ד לומר לשיטת רש"י ב"מ (דף י"ב) דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה וכ"כ הרא"ש וכמש"כ הש"ך בסי' רס"ח ס"ק ט' והמל"מ הל' מכירה פ' כ"ט הל' י"א. דיש לדון בהפקיר נכסיו ובא א' וזכה בו דזהו בכלל הבאים ברשותי דהוי בזה כמו מקבלי מתנה כיון דזכה ע"י הפקירו דהוי דעת אחרת מקנה ומקרי שפיר בא ברשותו. משא"כ הזוכה בנכסי הגר ודאי דאינו בכלל באים ברשותו אף לשיטת הסוברים דיורש מקרי באי ברשותו. מ"מ יש לחלק דשאני יורש לא מבעיא לשיטת הרשב"א ח"ג סי' קכ"ה דכתב דיורשים זוכין לירושה עם גמר מיתה ע"ש ואף לפי מש"כ הקצה"ח בסי' רנ"ב ס"ק א' דהיורשים אינם זוכים כי אם לאחר גמר מיתה. מ"מ הא תיכף לאחר מיתתו זוכין היורשים בירושתם ומקרי שפיר באים ברשותו דתיכף לאחר שנסתלק רשותו זכו בו. משא"כ הזוכה מנכסי הגר אף דהוי הפקר מיד לאח"מ מ"מ הא לא זכה בו מיד רק לאחר מעשה הזכיי' שלו ע"כ לא מקרי זה באו ברשותו דהא בעת שזוכה כבר פסק מהם רשות בעליהם. וגם בהפקר מדעת יש לדון לפי מה דקיי"ל דהפקר נפק מרשות הבעלים מיד מקודם דאתי לרשות זוכה. ועיין בנתיבות סי' רע"ג ס"ק א' וקצרתי: ענף ב ועוד נלע"ד לומר במה שכתבו הטושו"ע דכל מלוה שנגבית מיורשין כו' דנתכוונו על עוד ענין. והוא דמבואר בבית יוסף סי' ער"ה סעי' כ"א שהביא בשם המ"מ פ"ב הל' זכיי' שכתב בשם בעל העיטור בזה"ל והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש והבא ליפרע צריך שבועה כדין הבא ליפרע מיתומים עכ"ל. וגם כתב בשם בעה"ת בזה"ל אך צריך בירור אם משתבע הבע"ח הבא לטרוף מהזוכה בנכסי הפקר אם משתבע כדין שאר טורף או כדין הנפרע מיתומים וכבר כתב הרב דכיון דזכה בהם המוחזק לא מפקינן מיני' אלא בשבועה כו' עכ"ל. ובנוסחות הטורים בב"י כתב בזה"ל אם משתבע כדין שאר טורף כדין הנפרע מנכסי יתומים. אבל בבעה"ת עצמו שער מ"ט דין נון כתב כפי נוסחא שכתבתי כדין שאר טורף או כדין הנפרע מנכסי יתומים. וכן העיקר למי שרואה בפשטות לשונו. הרי דכתב העיטור דשבועת הבא לגבות מהזוכה בנכסי הגר דהוא כמו שבועת יתומים. ובלשון הבעה"ת משמע דמסתפק אם יש לשבועה זו דין טורף ממשעבדי או נפרע מיתומים. אבל העיטור כתב בפשיטות דדינו כמו שבועת יתומים. ומשמע דשוה בכל דיניו כמו שבועת יתומים: ונפ"מ רבתא בין שבועת יתומים לשבועת הבא ליפרע מלקוחות להא דמבואר בשבועות (דף מ"ח) ובח"מ סי' ק"ח דבנתחייב המלוה שבועת יתומים אינו מוריש שבועה זו לבניו אבל בשבועת לקוחות וכה"ג אמרו דמוריש שבועה זו לבניו דהבו דלא לוסיף עלה דשבועת יורשים דבשבועת יורשים החמירו ביותר מכל השבועות. וטעמיה דהך מילתא דאף דשבועת יתומים דאמרו זהו בגדולים דאלו בקטנים הא אין נפרעין מהם עד שיגדילו ואפ"ה חילקו בזה בין יתומים ללקוחות דשאני יתומים די"ל אלו היה אבוהן קיים היה מברר הפרעון ולכן חיישינן יותר ביורש. דהא טירפא מלוקח משכחת אף דהלוה חי ואז לא הוי פרעון חשש אלימתא כ"כ די"ל אלו פרעיה היה הלוה מברר. ואף דיש חשש קנוניא וגם לסברת הש"ך בסי' ע"ח ס"ק י"ד ע"ש עכ"ז הא הוי זה חשש רחוק קצת. ואף דבלקוחות היכא דמת הלוה עדיין יש חשש זה שמא היה הלוה מברר הפרעון אפ"ה לא חילקו בזה בשם לקוחות. משא"כ שבועת יתומים דלא משכחת אלא במת הלוה ושייך לעולם לדון להסברא דאלו היה הלוה קיים אפשר היה מברר הפרעון ע"כ חשו ביותר גבי יתמי בשבועתם ודנו בזה אין אדם מוריש שבועה כזה לבניו. ומה"ט גם גבי הזוכה בנכסי הגר לאח"מ דלא משכחת הפקר כזה אלא לאח"מ שייך ג"כ לומר הך סברא שמא היה הלוה מברר הפרעון. ע"כ נתנו לשבועה הבא לגבות. מנכסי הגר לאח"מ דין יורש וכמו שכתב העיטור דהמחזיק בנכסי הגר צריך שבועה כדין הבא ליפרע מיתומים. ומשמע דס"ל להעיטור דדינו לכל דבר כדין שבועת הבא ליפרע מיתומים וגם לשון